לילה ולואיס מאת חגית גרוסמן / ד"ר רותי קלמן

לילה ולואיס הם זוג הדומה זה לזה בשני דברים. באהבת הבשרים הגדולה שלהם, ובאהבת הכתיבה והקריאה. זוג זה היה מוכן לעשות את שני הדברים הללו בלא הפוגה, אבל בעולם כמו שלנו, אין בזה די.
כשלילה פוגשת את לואיס לראשונה, הוא קורא את "פשעו של סילבסטר בונאר", ספרו של אנטול פראנס. סילבסטר בונאר הוא חוקר זקן, שהיה שבוי בכוחן של מלים, עד שהוא מבין שאפשר גם לחיות אחרת. לואיס צעיר, אך מבין שהוא חייב להיות מעשי ואחראי. הוא מבין שכדי לפרנס אשה וילדה קטנה, הוא חייב לעבוד, ולא רק לעסוק באהבותיו. על הרקע הזה, ורצונו שלילה תעבוד אף היא ותעזור בפרנסה, מתגלעים הפערים והקרעים שבין בני הזוג, שכן, רגליה של לילה, כמעט ואינן מחוברות לקרקע. היא אדישה לכסף. לצורך לפרנס. היא הייתה רוצה רק לקרוא, לכתוב ולאהוב. וזהו, וכך היא חיה, מכורה לעולם המלים, יוצרת, קוראת, מציירת ובוראת מדמיונה.
והמלים מקבלות לעתים בדמיונה הקודח של לילה, צורה של שדים, כשהיא, או הסופרת, מכילות משפטים כמו: "נכנס בה השד" כשמדובר ביצירה, או "מכרה נשמתה לשטן" כשמדובר בצורך להרוויח כסף. לשד הפרטי שלה קוראים בל מגו, ונראה שהוא ההשראה האמנותית, הקסם היפה, שרק בחברתו היא יכולה להמריא ולהיות חופשייה ליצור.
משהו מהשילוב בין אמנות, חופש הביטוי ושדים מזכיר לי את "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב. שם משתלח השטן באנשי מוסקבה, כאן, בל מגו, משתלח בדיירי הבניין שבו גרו לילה ולואיס. שם מנסה האמן להגיע לחופש מלא של יצירה, כאן – זוהי לילה.
כשאנו נתקלים לראשונה בשמותיהם, נראה שהם שייכים למקום אחר בעולם, ואנו מתפלאים שהם בישראל. התלישות הזו, הוא גם התלישות של לילה, שמנסה לחיות על-פי חוקים משלה.
לילה מנסה לכתוב רומן. המול"ים לא ממש מתחברים לכתבי היד שלה. אין לה עלילה. הם קובעים. כך גם בספר, שאינו מתנהל על-פי חוקי עלילה. לילה מוכרת ומוערכת יותר ככותבת שירה, וכשאנו בוחנים את המלים  בספר שכתבה גרוסמן, נראה שחלק גדול מהקטעים מצטיירים יותר כקטעי שירים, מאשר כרצף תחבירי ברומן. לדוגמה: "הלילה לבן והילדה ישנה. הם מדברים על שירה ובחוץ יורד גשם. היא נושמת את האור הבוקע ממילותיו. בלילה כזה הם קרעים קרעים של גן עדן. בתוך גרביים ישנים הם נתפרים. נתפרים..." (ע' 72).
פרופ. ב. שאצלו היא לומדת, מצטייר כסופר ומרצה חיים באר. במיוחד כשהיא מזכירה במפורש את ספרו "חבלים", וגם שותלת את שמו במשפט הבא: "עיניו המלאות חיים התבוננו פנימה אל עומק באר מחשבותיו..." (ע' 73). ויש תחושה, שזה ציטוט משיר של המחברת, השתול בספר.
אני אישית, התחברתי יותר ללואיס.