הרצאה על מנהגי נשים יהודיות באיטליה וחדשות הספרייה / ד"ר רותי קלמן

בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס בחרו יהודים להתיישב באותם מקומות בהם לא מנעו בעדם לחיות ולהשתלב בכלכלה המקומית, מקומות בהם נתנו להם לעסוק במחסר, ובהם לא הייתה להם תחרות מצד מלווים אחרים. הערים הגדולות משכו את היהודים, שחיפשו את קירבת אחיהם, כדי להקל על דרישות התרבות והדת: הצורך במניין, בסביבה של אוכל כשר, לימוד תורה, דרשות של רבנים בשבתות ובמועדים וכן הצורך בקיומם של מקוואות ובתי עלמין יהודיים. ודאי שגם חיפשו מקום שבו יוכלו להעניק לילדיהם חינוך יהודי טוב ככל האפשר על-ידי מורים יהודיים, ובחברת ילדים בני אותו גיל, בלי ההוצאות הכרוכות בהחזקת מלמד פרטי, ובלי הכרח לשלוח את הבנים ללימודים במקום רחוק. בתקופת התחייה ושלהי ימי הביניים היוותה איטליה כור היתוך לעדות ישראל השונות – האיטליאני (יהודים שישבו באיטליה מתקופת חורבן הבית), האשכנזים, הצרפתים, הלבנטינים והספרדים.

מעניין להביט ולבחון כיצד נראו מנהגי הנשים במקומות אלה ובזמנים רחוקים אלה. האם קיימו את ההלכה כמנהג הנשים היהודיות כיום? מה דומה? ומה שונה? וכיצד נדע זאת?

האמנות היהודית בימי הביניים וברנסנס תיעדה את המסורת היהודית דרך תשמישי הקדושה, המנורות, הפמוטים, החנוכיות והספרים שיצאו לאור באותה התקופה. כולם סיפרו סיפור. מהאיורים להגדות של פסח, למשל, במהלך הדורות ניתן ללמוד המון על דרכם של בני ישראל לחוג את החג. מה עלה על שולחנם, ואפילו איך התלבשו באותם הימים.

מלבד תפקידם של הספרים בהעברת החומר הרלוונטי ליהודים, כגון: הלכה, שאלות ותשובות וכולי, היה להם תפקיד נוסף בהיסטוריה היהודית, של תיעוד ההוויה היהודית.

ד"ר זהבה וייסהויז חקרה נושאים אלה דרך בדיקת כתב היד של "סדר נשים" שנת רס"ד (1504), ודרך הספר "מצוות הנשים" שנת שי"ב (1552). ספרי מצוות נשים המוגדרים כטקסטים המיועדים לנשים, הינם למעשה ספרי הדרכה להבנת ההלכה ומנהגי האבות. מטרתם הייתה להדריך את האישה כיצד לבצע את המצוות המוטלות עליה, בכל תחומי החיים, בבית ובקהילה. ספרים אלה פותחים בפנינו צוהר להכרת חיי היהודים בעבר, ובעיקר להכרת חייה ומנהגיה של האישה היהודייה.

על-פי הספרים הנ"ל מסתבר, למשל, שהימצאותה של משגיחה במקווה, לא הייתה הלכה או מצווה של רבנים, אלא שהנשים האיטלקיות עצמן, הן שהנהיגו מנהג זה של משגיחה, כדי שהטבילה תיעשה כהלכה. עם השנים הפך המנהג הזה לחובה בעדות ישראל.

ביום שלישי 23.4.13 בשעה 19:30 ניארח בספרייה את ד"ר זהבה וייסהויז שתספר לנו על הווי הנשים היהודיות באיטליה בימי הביניים ובתחילת העת החדשה.

מה עוד באמתחתנו? ימים אחדים לאחר שבועות אנו נארח מפגש מעניין נוסף "בין שני עולמות". המפגש יביא לפנינו שילוב מעניין בין הרב עופר גיסין, חסיד ברסלב ומרצה לתרבות יהודית והמוסיקאי הייחודי דוד לביא – פיינליסט תוכנית הטלויזיה "כוכב נולד". השניים מגיעים משני עולמות שונים לערב משותף סביב מושג הכוונה – כוונה בתפילה וכוונה בשירה. בין השאר ידבר הרב גיסין על תיקון ליל שבועות ומעמד הר סיני. יום ראשון 19.5.13 בשעה 19:00.

יומיים לאחר מכן תתקיים הרצאה נוספת במסגרת "בימת הספרייה". ההרצאה תועבר על-ידי מר חיים בר-גיל בנושא: הרמב"ם ואיגרת יהודי תימן. יום שלישי 21.5.13 שעה 19:30.

חודש לאחר-מכן ב-11.6.13 תתקיים הרצאתו של מיכאל אקוטונס על הגל החדש בקולנוע הצרפתי. מי שמכיר את האיש, או השתתף בהרצאותיו הקודמות ובסדנתו, יודע שמובטחת לו הנאה רבה.

ומה לילדינו בחודשים הקרובים? מפגשי סופר לבתי הספר יתקיימו בספרייה פרי שיתוף פעולה של המתנ"ס והספרייה. במסגרת זו ייפגשו כל בתי הספר עם המשורר הדימונאי משה אוחיון, עם סופרת הילדים שלומית כהן-אסיף ועם מספר הסיפורים שלמה אבס.

שיתוף פעולה נוסף בין מחלקת הגנים בעירייה, המתנ"ס והספרייה יביאו אלינו גם את כל הגנים ליום של תכלת המוקדש לבטיחות וזהירות.

בליל המדע, תהווה הספרייה אחד משלושה מוקדי פעילות, בנוסף לבי"ס בגין ואשכול פיס. בין השאר יוצג בספרייה מופע של סיפור אגדה באמצעות בועות ענק. המופע ילווה בסדנת בועות. כן תהיה סדנת אמן של מאיירת ספרי הילדים נורית צרפתי שתסביר כיצד באים הצבעים לעולם. בנוסף ייפתח לאותו הערב חדר שחמט, וכן יהיו משחקי חשיבה ברחבי הספרייה ופינות מאתגרות נוספות.

בחודש הקריאה תהיה סדנת סיפור ביצירה עם פלסטלינה לגילאי 6- 8. מי שיירשם יקבל ארבעה מפגשים (פעם בשבוע בימי ראשון) ועבודה יצירתית בעקבות הספרים: כספיון ודנינו הדג מהכנרת.

שתי הצגות ילדים צפויות לגיל הרך בתקופה זו: "המשאלה של צבי" של תיאטרון צחוקלה, ו"עוץ לי גוץ לי" – תיאטרון בובות של אורי פרידמן, ואילו שיאו של חודש הקריאה ושבוע הספר יהיה ביום הפנינג שיכלול מכירת ספרים של סטימצקי, ותחנות הפעלה הקשורות לסיפורים ומשחקים. יהיה כיף.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!

ובינתיים – קריאה נעימה ושבת שלום

סימונה חוגגת / ד"ר רותי קלמן

בשנת 1963 כשהייתי בת שש, עזבו הוריי קוטג' נאה בן שתי קומות ברמת אביב ושכנה מפורסמת בשם גולדה מאיר ועברו להתגורר בדימונה הצעירה, שהייתה אז בת 8. אי-אפשר לקרוא לזה בשם אחר מלבד "אידיאולוגיה". הוריי התאהבו במקום, ואמי, זכרונה לברכה, אף הגדילה לעשות והחלה לפרסם כתבות על דימונה בשני עיתונים לועזיים: ב"ג'ואיש כרוניקל" וב"ג'רוזלם פוסט". מה היא לא פירסמה - על כל בית ספר חדש שנפתח, על תצוגת אופנה בעיר, על קהילת העברים שהגיעה מאוחר יותר, על גבי סבג, על הסופר אביגדור שחן שהתגורר בעיר והיה ממכריהם, ועוד. עורך העיתון "ג'רוזלם פוסט" אמר לה יום אחד בבדיחות הדעת: "לפי קצב הכתיבה שלך יהיו עוד מעט יותר כתבות על דימונה מאשר על ירושלים..." במהלך השנים החלה אמי גם לכתוב פרוזה והוציאה לאור בהוצאת Vantage  בניו-יורק ספר בשם: It Happened in Tel-Aviv על השנים הראשונות של המדינה. בין השאר היא עיבדה מספר כתבות שלה לסיפורים. את הסיפורים האלה תרגמתי לעברית ואני מביאה בפניכם אחד מהם. גיבורת הסיפור, סימונה, אינה אותה סימונה מפורסמת שעליה כתבו את השיר, כי היא לא נולדה בעיר, וכנראה שאמי שינתה את שמה. בהערה לצד הסיפור, כתבתי באותם ימים, כנראה על- פי דבריה של אמי ז"ל, שגיבורת הסיפור עזבה לפני שנים רבות את העיר, והיא מתגוררת כיום באזור המרכז. אז הנה לפניכם סיפורה של "סימונה".

סימונה חוגגת / מאת שולמית פרלמוטר-קורן

שמה הלך לפניה כעובדת ניקיון מעולה, וכך הכרתיה עוד לפני שהחלה לעבוד במחלקתי.

היא היתה אשה נאה, פנים נחושות מבע, ושיער שחור כפחם, שהיה אסוף תמיד בקפידה לצמה עבה. היא עבדה בזריזות, מרוצה בכל מעשיה, ומעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על קשיי עבודתה.

במהלך הזמן התוודעתי לסיפור חייה, והייתי עדה לאומץ ולנחישות שאפיינו אותה. בגיל 12, עדיין בקזבלנקה שבמרוקו, היא הובאה בברית הנישואין עם אדם זקן, הביאה לעולם ששה ילדים, והמשפחה המורחבת עלתה לישראל, כשהיא נשלחת מהספינה היישר לדימונה.

זמן קצר לאחר עלייתם ארצה נפצע הבעל אנושות במהלך עבודתו ונפטר. סימונה נותרה עם ששה ילדים, קצבה קטנה והרבה כוח רצון. היא עבדה בבתים בעבודות ניקיון והצליחה להעניק חינוך נאות לכל ילדיה, שהיו לתלמידים טובים, כולם, ללא יוצא מהכלל.

כל אותו הזמן, ניסתה סימונה להסתיר את העובדה, שהיא עצמה, מעולם לא למדה לקרוא ולכתוב. אבל את זאת למדתי רק מאוחר יותר, כשפגשתיה בבנק. אני זוכרת איך כמעט והתעלפה מרוב בושה, כשהבינה שראיתי אותה בקלקלתה – חותמת עם האצבע.

למחרת, לא הופיעה סימונה לעבודה. ידעתי, מהיכרותי איתה, כי הרגישה מושפלת ומבוישת על שגיליתי את סודה ה"אפל". לא נותר לי אלא לחפש את כתובתה, ולהגיע אליה לפני שישובו ילדיה מבית הספר.

בעודי עומדת וממתינה מול פתח ביתה נפתחה הדלת לאיטה. בפתח עמדה סימונה, עיניה, אדומות ונפוחות, העידו על מצוקתה הרבה. בראותה אותי החלה למלמל, נבוכה, כי הייתה חולה ולכן לא יכלה לבוא לעבודה.

ידעתי כי עלי להיות גלויית לב עמה. לכן אמרתי לה מיד, כי אני יודעת מה מטריד אותה, וכי במקום לבכות ללא הפסקה, אני מציעה לה להכיר מורה-חיילת, הגרה בשכנותי, ואשר מלמדת מבוגרים בשעות הערב.

סימונה לא האמינה שאפשר לעשות זאת, ובעיקר הוטרדה מהמחשבה שתיאלץ לחשוף את סודה ברבים. כל חייה הצליחה להעמיד פנים שאינה קוראת בגלל בעיות עיניים והיעדר משקפיים וכך היו ילדיה קוראים בפניה את דברי הדואר שהגיעו, ואף כותבים במקומה את מכתבי התשובה.

לכן, כשציינתי לפניה כי שיעוריה ייערכו בדיסקרטיות רבה, הגיבה בשמחה והייתה אסירת תודה עד מאד. עם זאת עלייך לדעת – הוספתי – כי לא יהיה זה קל בגילך ללמוד לקרוא ולכתוב. בכל מקרה, אני רוצה שתדעי כי אני מכבדת אותך מאד על שהצלחת בעבודה קשה ובמסירות לגדל משפחה לתפארת. כאן נשברה, ואת שארית דמעותיה בכתה בזרועותיי.

סימונה נרשמה ללימודי ערב, והודות למסירותה ועקשנותה, וכן לסבלנות הרבה של מורתה הצעירה, הגיע הרגע בו הראתה לי, לא בלי גאווה רבה, את ה"דיפלומה" שקיבלה.

אז הגיע אותו היום, בו הייתה לי זכות גדולה להיות עדה למה שהיווה את אחד הרגעים המאושרים ביותר בחייה.

מקום ההתרחשות היה הבנק, שוב. אך הפעם, היא לא הייתה לבד. עמה באו ששת ילדיה.

לבושים בבגדיהם הנאים הם עמדו שם, בשעה שאימם מילאה, באותיות ברורות ומסולסלות את הפרטים על הצ'ק.

עמדתי מהצד, מביטה בה ובליבי חשבתי – אילו רק ידעו הילדים מה עברה אימם... אבל אז, נחו עיניי על הילדים. הם לא טרחו כלל להסתיר את דמעות האושר בעיניהם, ואני הבנתי – הם ידעו...   

                

זה היה הסיפור שסיפרה אמי על סימונה. ולא משנה כמה פעמים אני קוראת אותו, גרוני נשנק כשאני מגיעה לשורה האחרונה.

היו שלום. רותי

ליום הזיכרון לשואה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"ההליכה לאורך הגדר ארכה זמן רב יותר ממה שברונו ציפה; נראה היה שהיא נמשכת עוד ועוד לאורך כמה קילומטרים. לאחר שהלך כמעט שעה הופיעה נקודה זעירה במרחק והוא צמצם את עיניו לראות מה היא. ואז, כשנתקרב עוד יותר, הוא ראה שהדבר הזה לא היה נקודה ולא היה כתם ולא בועה ולא צורה, אלא בן אדם.

למעשה זה היה ילד.

"שלום," אמר ברונו.

"שלום," אמר הילד.

הילד היה קטן מברונו וישב על הארץ ונראה אומלל. הוא לבש את אותה פיג'מת פסים שלבשו כל האנשים מהצד ההוא של הגדר. לא היו לו נעליים או גרביים וכפות רגליו היו מלוכלכות למדי. על זרועו ענד סרט ועליו כוכב. "למה יש כל כך הרבה אנשים בצד ההוא של הגדר? שאל ברונו. "ומה אתם כולכם עושים שם?"

קטע זה לקוח מהספר "הנער בפיג'מת הפסים", רב מכר עולמי של ג'ון בוין. זהו סיפורו של ברונו, ילד גרמני, בנו של מנהל מחנה ריכוז. ברונו הוא ילד מנומס ותרבותי, שגדל בחממה של אי הידיעה. אבל הוא ילד סקרן מאד, והוא מנסה להבין מיהם האנשים בפיג'מות הפסים הניבטים מחלון חדרו. בבדידותו, הוא אפילו מתקנא בהם. הם הרבה, ואני לבד, הוא חושב.

בקטע שהבאתי לפניכם, אנו רואים את רגע המפגש בין ברונו לשמואל, הילד היהודי, שהופך עד מהרה לחברו הטוב. בכל יום הם נפגשים, כל אחד מצידו השני של הגדר. ברונו מביא לפעמים לשמואל משהו לאכול, כי נראה לו שהוא רעב, והוא כמובן לא מודע להיקף הרעב של חברו. למרות שאלותיו הרבות של ברונו, הוא עדיין לא מבין מה בדיוק קורה שם, ויום אחד, כשאביו של שמואל נעלם, ורגע לפני שאמו של ברונו רוצה לחזור עימו לברלין, מחליטים השניים ששמואל יביא לברונו פיג'מת פסים וברונו ייכנס מתחת לגדר ויעזור לשמואל לחפש את אביו.

אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם כיצד מסתיימת הרפתקה זו, ואם לא – אתם מוזמנים לקרוא. הספר, דווקא מנקודת הראות של הילד התמים הזה, מביא לפנינו את סיפור השואה בדרך מעניינת, וכדאי להמליץ לילדים לקחתו מהספרייה.

ספרים נוספים לגילאים אלה הם: "מה קרה בשואה? סיפור בחרוזים לילדים הרוצים לדעת" / בת-שבע דגן, "לו כוכבים ידעו לדבר" / בת-שבע דגן, "המגרה השלישית של סבא – ספור להורים, לילדים, לסבים וסבתות" / ג'ודי טל-קופלמן והספר "אמא ספרי לי, את היית שם..." / אוה ארבן.

ספר נוסף, שאפשר לקרוא אותו מחטיבת ביניים ועד למבוגרים הוא הספרון: "מען לא ידוע" של סופרת שפרסמה אותו תחת השם הבדוי: קרסמן טיילור. ספר מדהים הבנוי בז'אנר של חליפת מכתבים בין שניים ממוצא גרמני שהיו שותפים בגלריה לאמנות בסן פרנסיסקו. ב-1938 אחד השותפים מרגיש צורך לחזור למולדתו, גרמניה, ולחנך את ילדיו על פי המסורת הגרמנית, ואילו השותף היהודי נשאר לנהל את העסק בשמו.

בתחילת הקשר מתייחס מקס במכתבו לקשר הטוב ואיך הוא מרגיש בבית ידידו , מרטין: "...אבוי מרטין, לעתים אני בוש בעצמי על ההנאה שמסבים לי נצחונות קטנים וקטנוניים שכאלה. אתה יושב לך בגרמניה בבית הכפר שלך ומנפנף בעושרך לפני משפחתה של אלזה, ואילו אני מתמוגג כאן באמריקה על שהצלחתי להדיח ישישה קלת דעת לקנות ציור מעורר פלצות. אילו הישגים מרשימים לשני גברים בפסגת חייהם! האם לשם כך נועדו חיינו, להרוויח כסף בדרכים נפתלות ואז להתפאר בו באוזני כול?... אבל יש גם עולם אחר שבו תמיד נוכל למצוא מידה של כנות: אח בוערת בביתו של חבר, שם אנו פושטים מעלינו את היוהרה ומוצאים חום והבנה, שם אין מקום לרגשות אנוכיות קטנוניים, שם יין וספרים ושיחה מספקים משמעות אחרת לקיום. בעולם הזה יצרנו משהו שאין בו מקום להעמדות פנים. שם אנו מרגישים בבית. מיהו אדולף היטלר הזה שהולך וצובר כוח בגרמניה? אינני מרוצה ממה שאני קורא עליו. אנא חבק בשמי את הבנים ואת אלזה רחבת-הלב שלנו, חברך כתמיד, מקס.

הקשר שהיה חם ביותר ועם נופך משפחתי, מקבל תפנית הדרגתית דרמטית עם התעצמות הנאציזם בגרמניה. דרך עיני הכותבים, או בשלב מסוים ממה שהם אינם כותבים, אנו מקבלים תמונה של מה שקורה בגרמניה, ומה קורה לחברות הטובה שהייתה ביניהם. קריאת הספר היא דרך מדהימה להבין עוד פן של תקופת השואה מעיניים אישיות משני צדי המתרס.

 מומלץ ביותר.

קריאה נעימה ושבת שלום

שקרן, שחמטאי ומטבע זהב – על ספרו של בלדד השוחי / ד"ר רותי קלמן

לקוראינו הנאמנים. מקווה ש"התחמשתם" בחומר קריאה מספיק לחופשת הפסח, בה הספרייה תהיה סגורה.

והפעם אני רוצה לספר לכם על עוד ספר חדש שרכשנו לספרייה. שמו של הספר מעורר סקרנות:  שקרן, שחמטאי ומטבע זהב, והוא ספר החידות של בלדד השוחי, מחבר המדורים "חוזר עם תשובה" במוסף כלכליסט ו"שאל בני ונענע" שהתפרסם באתר נענע. ולמקרא דברים אלה כבר הבנתם ודאי שמדובר באיש בעל חוש הומור וראש מחודד להפליא. הספר מכיל בין השאר: חידות שקרנים המוקדשות, כפי שבלדד השוחי מגדיר, לאבני הבניין של ההגיון שלנו – האמת והשקר. ההיגיון שלנו מבוסס על חד משמעות – או אמת או שקר. אין אפשרות שלישית, וכשמשהו מתערער אנו קוראים לזה פאראדוקס. דוגמא לך מביא בלדד השוחי מהפילוסוף היווני אובלידס, מהמאה הרביעית לפני הספירה. הלה הצהיר: "כעת אני משקר". אם אובלידס אומר את האמת, אז הוא באמת משקר, אבל אם הוא משקר, אז הצהרתו משקפת באמת את המציאות, כלומר, הוא אומר את האמת.

הפרקים שבספר דנים גם בבעיות שקילה ומזיגה, חידות גפרורים, מבוכים, חידות אופטימיזציה, בעיות על לוח שח, אתגרי דטרמיניזציה, בעיות הנדסה, חידות בתורת המשחקים, חידות ידע משותף, חשיבה במספרים גדולים ואשליות.

כל פרקי הספר מכילים חידות ודרכים לפיתרונן. ניקח לדוגמא את הסוגיה הנקראת "שלגיה ושבעת הכובעים" השייכת לתחום תורת המשחקים (מתוך הספר ע' 211 – 229):

"בערב נחמד אחד התעכבו במכרה ארבעה מבין שבעת הגמדים, ולארוחת הערב הגיעו בזמן רק שלושת הנותרים: זעמני, ביישני ונמנמני. שלגיה הבחינה שהמצנפות של שלושתם קצת קרועות. אף גמד לא יכול לדעת שהמצנפת שלו קרועה, משום שהיא נמצאת על ראשו והוא לא רואה אותה, אבל כל גמד יכול להבחין בקרעים במצנפותיהם של חבריו.

שלגיה ערכה את השולחן והניחה בפני כל אחד מהשלושה את ארוחת הערב שלו, אבל לפני שהם התחילו לאכול היא ביקשה מהם בקשה מוזרה: אל לו לגמד להתחיל לאכול עד שהוא מבחין לפחות במצנפת קרועה אחת...

המשך חידותיה של שלגיה לגמדים וההבנה שטמטומי יודע אף הוא לפתור חידות, יכול כל קורא לגלות בעצמו מהקריאה בספר. החידות ופיתרונן מלוות בציורים, שרטוטים וכל מה שצריך כדי להבין ולהשתתף בשמחה במשחק.

לפרק האשליות בספר קוראים: "זה בראש שלך וזה רק נדמה לך". בלדד השוחי מסביר: "כל מה שאנחנו יודעים על המציאות מתבסס על יכולתנו לעבד מידע שמגיע מהחושים שלנו. אין לנו מקורות אחרים. אבל התהליך המורכב הזה רחוק משלמות. אברי החישה שלנו יכולים להכזיב. יש דברים שהם לא קולטים בכלל, ויש דברים שהם קולטים לא נכון, כאילו הם דבר אחר לגמרי. אפילו כשהעיניים והאוזניים שלך קולטות דברים כמו שצריך, משהו עדיין יכול להשתבש בדרך שבה המוח מפענח את המידע שהוא מקבל... לפעמים המסקנות אינן נכונות". זוהי האשליה".

וכאן באות כמה חידות קלאסיות יותר וקלאסיות פחות: על שקל חסר; צעירים בפאב ומלצרית חיננית; על ליקוי המאורות; על תופעת הפאטה מורגנה; על חוק פיסיקלי של העין; על אשליית מולר-לייר של איזה קו ארוך יותר; מה הדמיון גורם לנו; ואשליות קיר בית הקפה.

בפרק הנקרא: "טול קיסם": אפשר להשתמש לצורך הפתרון בגפרורים, או קיסמים, קשי שתייה, עפרונות ואפילו דוקים. דוגמא לשאלה: "תשעה גפרורים, שלושה משולשים, כך יאה וכך נאה. אבל נראה אותך מזיז שלושה גפרורים בלבד ומגיע לחמישה משולשים"...

לגבי חידות האופטימיזציה מסביר בלדד השוחי: "רוב החידות מציגות בעיה, ודורשות מהפותר  למצוא לה פתרון כלשהו, אבל בחיים האמיתיים נדיר מאד למצוא בעיה שיש לה רק פתרון אחד. בדרך כלל עומדים לרשותנו פתרונות רבים, ועלינו מוטל לברור מתוכם את הפתרון הטוב ביותר."

בכך עוסק הפרק.

למרות שהספר מכיל טיפים רבים ופיתרון מלא, מציע מחבר הספר, שלאחר סיום קריאת החידה – רצוי להניח את הספר, לקחת דף ולנסות לפתור באמת לבד. בלי רמזים ובלי פתרונות מוכנים. חידה טובה מציעה לך הרבה יותר מסיפוק סקרנות. היא מציעה לך, אומר המחבר, את הרגע המופלא הזה שבו אתה מבין פתאום בעצמך משהו חדש.

אז אם אתם מחפשים אתגרים – הספר הזה הוא בשבילכם.

שבת שלום וחג שמח וכשר.

טעימה מתוך פסטיבל השירה ה-3 בדימונה

שלום לכולם הנה קטע שירה מיוחד מתוך פסטיבל השירה ה-3 שהתקיים בדימונה.
הספרייה העירונית היתה שותפה מרכזית בקידום הפסטיבל.
כאן מובא קטע שירה מהמוזיקה ההודית של המשוררת ללה - משוררת הודית מהמאה ה-14.
אתם מוזמנים לשתף בפייסבוק את המאמר ולהוסיף תגובה.
קטע מאוד מיוחד !!! מקווים שתהנו ממנו!

הצטרפו לבלוג שלנו ותקבלו עדכונים מיוחדים על הפעילויות שלנו בספרייה העירונית דימונה. המשך יום מצוין...

פסטיבל דימונה לשירה 3 – סקירה ורשמים / ד"ר רותי קלמן

לאחר חודשים של תכנון, של החלטות, של קשר עם כל המשוררים והמוסיקאים, של ישיבות צוות ו... הגיעה שעת המבחן - היומיים האלה של פסטיבל דימונה לשירה. ומה אגיד לכם - היה מדהים!!! ראשית – הקהל הגיע!!! אחרי שהתלוננתי כבר מספר פעמים מעל גבי העיתון, שאנשים לא מגיעים לאירועים של הספרייה, והנה – היענות שכזו, התלהבות שכזו, שמחה שכזו בעיניים, והקשר החם הזה שנוצר בין השירים למנגינות, בין משוררים למקשיבים, בין מוסיקאים למאזינים, בין לא-דימונאים לדימונאים.

קשה לתאר מבלי להרחיב, וקשה להרחיב כשמדובר בטור קטן בעיתון, שיש ספק אם בכלל יתפרסם, שכן, שלא כהרגלי אני מאחרת הפעם להגיש אותו למערכת העיתון.

אז הנה תמצית האירועים: מפעל וישי הוקם על ידי פליקס זנדמן ז"ל. סיפור חייו המופלא של האיש היהודי החם, הציוני והפילנטרופ הונצח בספר שקטעים ממנו הוקראו בטקס רב רושם שבו השתתפו הנהלת המפעל, ילדים מכיתות ד-ה-ו מבאר-שבע המשתתפים בסדנת כתיבה של המשורר שלנו משה אוחיון, ותזמורת כלי הנשיפה של הקונסרבטוריון העירוני בדימונה בניצוחה של מנהלת הקונסרבטוריון, הגברת אורלי חרותי-יוגב. הילדים כתבו שירים במהלך הסדנה עם אוחיון, שנכתבו בהשראת ספרו של פליקס זנדמן. היה מרגש ביותר לשמוע את הילדים מקריאים את שיריהם מול קהל מנהלי המפעל, ועוד יותר מרגש היה לראות את העובדים מתרגשים ומחייכים למשמע השירים.

אירוע נוסף אחר-הצהריים הביא ליד לבנים קהל שבחלקו היה ממוצא הודי, בחלקו – משפחות השכול, ואחרים. קריאת שיריה של המשוררת ההודית "ללה" מהמאה ה-14 על-ידי שלושה משוררים: הדס גלעד, שחר מריו מרדכי ויחזקאל נפשי, היתה מעניינת ביותר ולוותה בהרכב מוסיקלי עם שירים הודיים מקסימים.

על הזיכרון ועבודת הכותב דיברו המשוררים: יונתן ברג, אלי אליהו ויפתח בן אהרון שגם קראו משיריהם, וצמד הפרברים הלהיב את הקהל שהגיע לספרייה לפנות ערב ולא הניח לצמד לעזוב. לקינוח – קיבלנו את שלמה יידוב בתוכניתו: ימים לבנים. הקהל, צעיר ברובו, גדש את מרכז הצעירים "יעדים" וקרא לזמר לשוב שוב ושוב אל הבמה.

בחצות הגענו הביתה והספקנו מעט לנוח לפני יום נוסף, היום.

בבוקר פשטו מנהלות בתי הספר היסודיים על הגנים וסיפרו להם סיפורים מתיק מלא ספרים שניתנו לגנים במתנה על-ידי הספרייה. המנהלות וסגניותיהן לקחו את התפקיד ברצינות גמורה. הן קראו, שיחקו, ולא שכחו להזכיר לילדים לבוא להירשם בספרייה.

במקביל הופיע אמן מוסיקלי בשם בני דג'ובס בפני שני אשכולות גנים ולימד אותם על כלים מוסיקליים של מקומות שונים בעולם. בבית האבות שירלי היתה אותה עת חגיגה אמיתית של שירה בציבור עם יוסי לב, ושלושה תיכונים זכו לשעת שירה גם כן. בזינמן שילב המשורר האורח, עמית מאטונר, את תלמידי כיתות ח בשירה ותיאטרון כדי להמחיש כוחן של מלים. הפליא בקריאתו ובמשחקו התלמיד ניתאי לידיאני שזכה לתשואות רבות ולמחמאות. בליהמן שוחח משה אוחיון שלנו עם המשורר האורח עמיר פריימן על העצמת הרוח בחינוך, ובתיכון אחווה דיבר המשורר ערן צלגוב על עבודת המתרגם.

בריצה ממקום למקום הספקנו להגיע בזמן למליאת העירייה למפגש מעניין היה בין המשוררות תהל פרוש וענת זכריה, עם עובדי העירייה בליווי מוזיקלי של הזמרת מירב והפסנתרן עוזי. המשוררות בחרו בקפידה שירים שעסקו בעבודה, אבטלה, הומלסית והעובדים בהחלט התחברו לנושאים אלו ושרו עם מירב את השירים היפים שבחרה לשיר.

ההצגה "ילד הכרובית" של תיאטרון דימונה הנקרא "מעבדתרבות דימונה" שנכתבה במקור  על ידי המשורר יהונתן גפן הוצגה בפני כיתות ג על-ידי השחקנים: אופיר נהרי, חנה כהן-מור יוסף, יעקוב זדה דניאל, יואב כורש וזוהר גורן בבימויה של נועה רבן-קנולר.

אחר-הצהריים, התרגשו כמה משוררים כשהסרנו את הלוט מעל עצי השיר שנשאו את שיריהם. עצי השיר ישירו את עלי שיריהם כל חצי שנה, ויפנו את מקומם לשירים חדשים. הראשונים ששיריהם מוצגים הם: שרה מלול, שרה בת-שלום, ראובן גוטנמכר, סימונה ביטון ומשה אוחיון.

בערב הגיעו צלמים מ"מבט שני" וצילמו את המשורר רוני סומק שהגיע להנחות את המושב האחרון של הפסטיבל בלווית משוררי הנגב הטובים שאת שיריהם שמענו. זר של פרחי פרידה והוקרה הוענקו לגילה גבאי, שהיתה המנהלת של הספרייה העירונית דימונה במשך עשרות שנים ותרמה רבות להאדרתה ופיתוחה של הספרייה. לקינוח קיבלנו הופעה מדהימה של הזמר המדהים גיא זו-ארץ. האולם הגדול של הספרייה המה מאדם וכולם יחד ספגו את השירים והמוסיקה והחום שהורעף מסביב, והחיוך נשאר גם לאחר הסיום.

אז כמו שאתם רואים – היה עמוס, אבל היתה חוויה נהדרת, מלאת מלים ושירים ומוסיקה וגדולים וקטנים ורחוקים שנהיו קרובים. תודה לחבריי לצוות הפסטיבל – מאיר חזן, משה אוחיון, דניאל עמר. תודה לגילה גבאי, תודה למירו ביטון ולאבי נחמיאס על כל העזרה, תודה גדולה לכל הספרנים היקרים שלי שעמלו מסביב ועזרו ככל שאפשר ותודה לקהל שבא בהמוניו.

לתולדותיה של ספרות הילדים – ד"ר רותי קלמן

מתוך עיון בספר: מעשה ילדות של זהר שביט. ניתן ללמוד רבות על תולדותיה של ספרות הילדים במהלך המאות. מדהים לשמוע שהחברה של ימי-הביניים לא התייחסה לילדים כפי שמתייחסים אליהם היום. אז, לא חשבו שיש לילד טבע מיוחד, המבדיל בינו לבין המבוגר. מרגע שיכול היה להיות עצמאי, הוא נכנס לחברת המבוגרים. לפני-כן הוא פשוט לא נחשב. מקסימום הוא שימש כמקור שעשוע בעיקר בקרב המעמד הגבוה, ובמקרה הגרוע יותר, הוא יצא בגיל מוקדם מאוד לעבודה כדי לעזור לפרנסת המשפחה. לכן לא הייתה מילה או הגדרה מיוחדת לילד ולא הייתה הפרדה בין הגילים בפעילויות החברתיות.

במאה ה-17 תפס הילד מקום חשוב יותר, והוא בא לידי ביטוי בציורים של אותה התקופה. ניכר שינוי בלבוש, במשחקים ובתחומים אחרים של חיי החברה. אז הבחינו גם בתקופות שונות בחיי הילד ואנשי המוסר והמחנכים גילו בו עניין פסיכולוגי. הם הבינו שהוא זקוק לחינוך, אימון ועיצוב גופני ושכלי מודרך ומכוון. אז הבינו שיש לילד צרכים מיוחדים המתאימים רק לו. תפיסה זו שימשה בסיס למושג הילד והילדות מאז ועד ימינו. עם היווצרותה של מערכת החינוך החדשה, שנועדה לילדים בלבד, התחיל החינוך להיעזר בספרים, שהלכו ותפסו מקום חשוב יותר ויותר. עם זאת, הספרות שנכתבה במיוחד עבור ילדים, הפכה למערכת עצמאית רק בתחילת המאה העשרים.

גם מעשיות העם הישנות, שסופרו בעל-פה בתחילת המאה ה-17 עברו מספר שינויים. במסגרת חיפוש אחר תרבות לאומית נאספו מעשיות העם בתוך ספרים. בהתחלה היו הטקסטים משותפים לכל הגילאים והמעמדות. בשלב הבא נזנחו בקרב המבוגרים בני המעמד הגבוה, אך נשמרו בקרב בני המעמד הנמוך ובקרב הילדים בני המעמד הגבוה, ולבסוף, הם נשמרו רק בקרב הילדים, בני כל המעמדות.

בעמוד 67 בספר מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, מעמידה המחברת, זהר שביט, את אגדת "כיפה אדומה" כמקרה בוחן לשאלת מושג הילד. לשם כך היא משווה בין הגרסאות של אגדה זו שנלקטו בתקופות שונות בהן תפיסת הילד הייתה שונה זו מזו.

"כיפה אדומה" הועלתה לראשונה על הכתב בסוף המאה ה-17 ע"י חבר האקדמיה הצרפתית, שארל פרו. כעבור למעלה ממאה שנה, נאסף הטקסט גם על-ידי האחים יעקב ווילהלם גרים, שהעלו אותו על הכתב בגירסה שונה מאוד. השוני נבע בין השאר מכך, שבתקופתו של פרו שלטה עדיין התפיסה של הילד כמקור שעשוע ואילו בתקופתם של האחים גרים היא הוחלפה כבר בתפיסה המחנכת של הילד.

את הבדלי הגישות ניתן לראות לדוגמא בדברי האם לכיפה אדומה לפני לכתה לסבתה. כך בגירסת פרו אומרת האם:

     "תלכי ותראי מה שלום הסבתא שלך, כי מישהו אמר לי שהיא חולה. קחי אליה עוגה אחת ואת הצנצנת הקטנה הזאת של החמאה".

בגירסת האחים גרים אומרת האם:

     "בואי, כיפה אדומה, הנה חתיכת עוגה ובקבוק יין. תביאי אותם לסבתא. היא חולה וחלשה, וזה יחזק אותה. צאי מייד לדרך, לפני שיהיה חם, וכאשר את יוצאת, תלכי יפה ובנימוס ואל תרדי מהשביל, אחרת תיפלי ותשברי את הזכוכית, ואז לא יהיה לסבתא כלום. וכאשר את נכנסת לחדר שלה אל תשכחי להגיד בוקר טוב ואל תציצי קודם בכל הפינות."

בהקדמתם למהדורה השנייה לקובץ המעשיות, ציינו האחים גרים שהם השמיטו כל ביטוי שאינו מתאים לגיל הילדים. בהערה זו הם ביטאו שני רעיונות חשובים: האחד מבטא את ההנחה, שהילד הוא ישות שונה מהמבוגר, והאחר – שהילד אינו נתפס עוד כמקור שעשוע למבוגר, אלא מובלעת בו הנחה בדבר אחריות המבוגר כלפי סיפוק צרכיו של הילד, תחת פיקוחו הישיר והמתמיד.

עוד על התפתחות ספרות הילדים ניתן לקרוא בפרקי ספר זה, מעשה ילדות, ובספרים רבים נוספים כגון: תנו להם ספרים / אוריאל אופק ; לכל שיר יש שם: עיוני ספרות ולשון בשירת הילדים / מירי ברוך ומאיה פרוכטמן ; ופרקי קריאה על ספרות ילדים / מנחם רגב. כמו-כן ניתן לראות מאמרים בטקסט מלא במחשבי הספריה שלנו.

קריאה נעימה ושבוע טוב