כמו שתי טיפות מים מאת סקוט טורו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר המתח כמו שתי טיפות מים, הנקרא באנגלית Identical, נבחר על-ידי עורכי מדור הספרים של הניו יורק טיימס, לספר הטוב של שנת 2015.
זהו סיפורן של שתי משפחות מהגרים מיוון,  גי'אניס וקרונון, שחיות בארצות הברית ומתערות בה. קשר סבוך, שרובו מתחת לפני השטח, קיים בין שתי המשפחות, ומגיע לשיאו כשהקשר הרומנטי בין קאס גי'אניס לדיתה קרונון מסתיים באופן טרגי במותה. מסיבה לא ברורה, נוטל על עצמו קאס את האשמה, ונשלח לכלא ל-25 שנים.
מי שהכי קשה לו לקבל את המצב הוא אחיו התאום הזהה של קאס, פול. "אנשים אחרים – אנשים רגילים – לא ממש מבינים מה זה אומר, לגדול בלי לדעת איפה אתה מתחיל ואיפה אחיך נגמר. מבחינתו של פול, בני האדם נחלקו לשתי קבוצות: קאס, וכל השאר. אפילו אמם, כוח אדיר שתמיד התנשא מעליהם בעוצמה ובנחרצות בלתי מתפשרת של עמוד שיש, לא השתייכה לקטגוריה של קאס מבחינת הקִרבה הרגשית... אתה צריך להיות תאום, ותאום זהה במיוחד, כדי להבין  כמה אכזרית היתה הפרידה הכפוייה לשניהם."

בזמן שאחד התאומים מרצה 25 שנים בכלא, סולל השני את דרכו הפוליטית, ונמצא בעיצומה של מערכת בחירות. אולם דרכו מוכשלת על-ידי אחיה של דיטה, האל קרונון, המנסה לעמוד בדרכו, וטוען, שגם פול קשור בדרך כלשהי לרצח אחותו. כדי להוכיח לבית המשפט שהוא צודק, שוכר האל את שירותיהם של אבון, סוכנת FBI לשעבר, וטים, בלש פרטי בן 82, כשהוא מבקש מהם למצוא ראיות שיוכיחו את חשדותיו.

העלילה מסתבכת, ולא במקרה מדובר פה במשפחות יווניות הנושאות שמות של האלים היווניים (האב זאוס, הבת אפרודיטה, דיטה, הבן האל, הרקולס), ולא במקרה אוהב טים הבלש את סיפורי המיתולוגיה היוונית. כי סיפור שתי המשפחות האלה הוא בפירוש מקרה קלאסי של טרגדיה יוונית, שבה מנסים גיבורים לפעול כנגד הגורל שנגזר עליהם, אך ללא הצלחה. ההסתבכויות המשפחתיות, שהן ממש לא כפי שהן נראות מעל פני השטח, הולכות ומתבהרות בפני החוקרים ובפנינו לאט לאט. אך גם כשהסבך מתחיל להיפרם, וחלקי הפאזל מתחברים, כל אחד בזמן אחר – התמונה הכוללת מתגלה רק בסוף.

העלילה מותחת ביותר, וקשה להניח את הספר מהידיים, והרמזים שתולים בספר, כמו למשל העובדה שהתאומים הם אמבידקסטריים, כלומר, משתמשים בשתי ידיהם, למרות שהאחד ימני והשני שמאלי. כמו למשל, כשאמם של התאומים, החולה באלדצהיימר, מספרת שלפעמים קאס בא לבקרה, למרות שזה לא הגיוני, כי קאס יושב בכלא, או כשהכומר הזקן, אביה של ג'ורג'יה, שגם הוא לא מצטייר כצלול ביותר, טוען שראה את קאס בטלוויזיה.
כדי להגיע לאמת, מתחקים אבון וטים אחר הדנ"א של המשפחות, מה שמביא לתוצאות מאד לא צפויות! מותח. שווה קריאה!

מוצא השמות – מקורותיהם וגילגוליהם של השמות שלנו מאת אברהם שטאל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"לשמו של אדם נודעת חשיבות רבה בכל התרבויות. שפע של מנהגים, אמונות ומשמעויות נקשרו בשם. בחברות רבות נתפסו האדם ושמו כאילו הם זהות אחת. ומכאן שאפשר להשפיע על גורלו של האדם באמצעות שמו." כך פותח אברהם שטאל את הפרק "על המגיה של השם" בספרו מוצא השמות. אין זה ספר חדש, אבל הצצתי והנושא מרתק. שטאל מזכיר את שינויי השמות במקרא: אברם נעשה אברהם, שרי נעשתה שרה, יעקב קיבל את השם ישראל והושע נעשה יהושע. מכוח השתנות השמות, חל שינוי גם במהות יחסיו של אותו אדם עם סביבתו או עם ה'.

שטאל מזכיר את ר' נחמן מברסלב, שעבורו השם היה דבר גדול מאד, כמו גם לדעת מיסטיקנים רבים. לכן ר' נחמן מברסלב, כתב את הספר: שמות הצדיקים, שהכיל את כל הצדיקים שהכיר, מאדם הראשון עד ימיו. הוא ביקש מהקוראים להוסיף עליהם את שמות הצדיקים שהם מכירים, ומאז יצאו מספר מהדורות חדשות. את שמות הצדיקים הללו, קוראים בכל יום, והמטרה היא, על-פי החסידות, להשפיע, בעזרת שמות הנפטרים, על מצבנו ומצב העולם. שטאל מזכיר סיפורי עם רבים, ביניהם זה הידוע לנו בשם "עוץ לי גוץ לי", שבהם כוחו של אדם בשמו.
בעבר לא היו שמות משפחה, וכשהתחילו להשתמש בשמות משפחה, לקחו אותם לפעמים מהמקצוע שבו עבד ראש המשפחה. לדוגמא: אופה – חבאז, בקר; בנאי – עמר, ביתן, באומן; חייט – חיאט, שניידר; חלפן – חלפון, אסרף, ואכסלר; טוחן – טחאן, מילר; צבע – סבג, מלר, ועוד.

כשהתרכזו הרבה משפחות כהן ולוי באזור אחד בגולה, לחצו עליהם הפקידים לשנות ולגוון, כדי להקל על הזיהוי בין המשפחות הרבות הנושאות אותו השם. לכן החליפו היהודים לעיתים את שמותיהם הפורמליים, ואילו בתואר כהן או לוי השתמשו בבתי הכנסת בלבד.

ב-1787 חויבו היהודים בממלכה האוסטרו-הונגרית לשאת שם משפחה קבוע בשפה הגרמנית מתוך רשימה עם שמות תנכיים, שמות מתכות (גולד, זילבר, קופר, אייזן, דיאמנט, רובין ופרל) צמחים (באום, ולד, בלט, בלום, רוז),  ובעלי חיים. בהונגריה חילקו את יהודי המקום לארבע קבוצות. בעלי שער כהה נקראו שוורץ או פקטה (שחור בגרמנית ובהונגרית); בהירי השיער נקראו וייס/פהר (לבן) ; כל השאר חולקו לפי גובהם: גרוס/נוג' (גדול) וקליין/קיש (קטן).
שמות המשפחה הנפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו, עפ"י שטאל הם: כהן, ביטון, פרץ, דהן, לוי, וקנין, מלכא/מלכה, אוחיון, סויסה ואזולאי.

יש שמות שנוספו להם שמות לוואי על פי מראה חיצוני, תכונת גוף או ראשי תיבות.
הנושא מרתק והספרות רחבה. מלבד ספרו של שטאל, ניתן למצוא את לקסיקון השמות של אהרן מוריאלי, האתר של רוביק רוזנטל, אתר בית התפוצות בתל-אביב, ואתרים חינמיים.

הסוד של אלה ומייקה מאת ג'סיקה סורנסן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אלה ומייקה גדלו בבית ליד בית, ומאז ומעולם היו החברים הכי טובים. כאלה שיודעים בלי מלים להבין זה את זו, כאלה שאוהבים בלי תנאי וגבול. אבל לילה טרגי אחד, נראה שהכל מתנפץ. האם יצליחו להתאושש? האם יצליחו לחזור ולהיות מה שהיו?

הרומן "הסוד של אלה ומייקה" של ג'סיקה סורנסן כתוב טוב, מתורגם טוב על-ידי דנה אלעזר-הלוי, ונקרא בכיף. כל פרק נכתב מתודעתו של אחד מהם. פעם אלה, ופעם מייקה, מה שמאפשר שתי זוויות ראייה, שהופכות את הדמויות ל"מלאות ועשירות" יותר, ואת הקורא – למבין לנפשן.
אביו של מייקה עזב את הבית כשמייקה היה בן שש. הוא לא יצר קשר במשך כל אותן השנים, עד להווה. גם כשהוא כבר מתקשר, ליבו של מייקה נקרע לגזרים. אמה של אלה התאבדה. אביה לא התאושש מעולם. דמיונה של הבת לאם, רק החמיר את המצב, וגם – העובדה, שבאותו הלילה שבו התאבדה האם, הייתה אלה אמורה להשגיח עליה, מה שהופך את האב לאלכוהוליסט, שאינו יודע מימינו ומשמאלו. החברות בין מייקה ואלה עוזרת להם להתמודד, כל אחד עם קשייו.

"הוא יודע מה אני עומדת לומר – הוא תמיד יודע. הוא החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי. בעולם מושלם, מלא ורדים ואור שמש, יכולנו להיות יחד, אבל העולם שלנו מלא בבתים הרוסים, אבות שיכורים ואימהות שמוותרות לעצמן בקלות."

הם גדלים במקום קטן, שבו מתגרים עם המוות ועם נערי המקום, בתחרויות מסוכנות של מכוניות. אלה שלפני האסון, הייתה אלה מוקצנת, בלבוש ובהתנהגות, ומכורה לאדרנלין. אבל אחרי התאבדותה של האם, והקשר עם מייקה, שמתחיל לקבל אופי רומנטי, היא נסוגה בפחד, ובורחת ללאס וגאס, מבלי להגיד מילה למייקה.

בווגאס היא לומדת אמנות באוניברסיטה. לבושה בצורה שונה, סולידית יותר, ומנסה בכל כוחה להיות אלה אחרת. אבל כשמגיע החופש הגדול, היא חייבת לחזור הביתה אחר שמונה חודשי לימודים. אז היא מגלה שמייקה לא תיפקד כל אותו הזמן, כשהוא מבלה את רוב זמנו בחיפושים אחריה. עכשיו יש לו מטרה אחת. להחזירה אליו.

"אנחנו מתפצלים בפתח הבתים שלנו, והיא נפרדת ממני בהבטחה שתנסה לבוא אלי בערב. לאט-לאט היא חוזרת להיות הבחורה שאני מכיר, אפילו שרואים בעיניים שלה שהלילה ההוא עדיין רודף אותה. אני לא בטוח שאי-פעם היא תתגבר עליו לגמרי..."
הרגשות העמוקים אליו, והתחושות הנשיות שמתעוררות בה בנוכחותו, מאלצות את אלה להודות, בסופו של דבר, ששום דבר לא השתנה בתוכה מבחינת הרגשות כלפי חברה הטוב "אנחנו מחזיקים ידיים, חוצים את החצר ויוצאים למדרכה, משאירים מאחורינו שובל של מים ועוד משהו. משהו שלא רואים בעיניים, אבל בעיני הוא מוחשי הרבה יותר מהשמש שבשמים."

ניצבת מאת א.ב. יהושע

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בכל פעם שאני לוקחת ספר חדש של א.ב. יהושע אני מתמוגגת לא רק מהנושאים המעניינים שהוא בוחר להציג, ולא רק מהמחקר שהוא עושה בכל עניין ועניין שהוא מטפל בו, אלא אף ובעיקר, מהרבדים הנסתרים של הרומן. אני יודעת שכל מילה, אף אם היא נראית תמימה למראה, עלולה להיות רמז, או אפילו פתרון למשהו שרוחש מתחת לפני השטח.
קריאה בספרו החדש "ניצבת" של א.ב. יהושע, אף היא כזאת. חלק גדול מהרומן, מקדישה נוגה, הגיבורה, שאנו מודעים למחשבותיה, לעבודה ארעית כניצבת בסרטים ובאופרה. נגה היא נגנית נבל ישראלית, שעברה להתגורר בהולנד, כדי לנגן שם עם תזמורת. אבל היא נקראת חזרה לארץ להשתתף בניסיון של אמה, להחליט אם להישאר בביתה שבירושלים, בסביבה מתחרדת, או לעבור לתל אביב לדיור מוגן, ליד אחיה של נוגה.

כדי שהאם תוכל להחליט היכן להעביר את המשך חייה והיכן לסיימם, היא עוברת לשלושה חודשים לדיור מוגן. הדירה המושכרת שלה בירושלים, חייבת להיות מאוכלסת, כדי שבעל הבית לא יטען לסיום החוזה, אבל אסור לאם להשכירה למישהו אחר. לכן נקראת נוגה לשמור על הדירה בתקופת הניסיון, וכדי שלא ישעמם לה, מוצא לה אחיה עבודה כניצבת בהפקות.

נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" בתפקידים שונים בכל פעם: כמעפילה שיורים בה, כאחת מ-12 מושבעים המקבלת את התפקיד של הכרזת החלטת המושבעים בפני בית דין מדומה, כנכה בכסא גלגלים, וככפרייה עם עגלה רתומה לחמור ובה שני ילדים באופרה של כרמן לרגלי המצדה.
לכאורה נסוב הרומן על ניסיונה של האם להחליט בין ירושלים לתל-אביב, אבל לאמיתו של דבר נוגה היא ה"ניצבת" בפני שאלת חייה. סיפור הילדים, שהיא טוענת שאינה רוצה בהם ואף הפילה בעבר, ובעקבותיו, גירושיה מאוריה, שלמרות אהבתם זה לזו, נפרדו בשל כך. הנושא עולה גם על-ידי האח חוני והאם, ובעקיפין, אנו שומעים גם את דעתו של האב שנפטר, ורואים כיצד היא מתנסה עם ילדי השכנים.

כיוון שכך, הופך עניין הניצבות, לבעל משמעות גדולה, ולכן גם שם הספר. התפקידים שאותם גילמה כניצבת, מתקשרים בעצם לעניין הילדים. נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" שוב ושוב בין ההחלטות שהיו, להחלטות חדשות, ומי שעומד בניסיון זו היא. ה"מעפילה", שאותה היא מגלמת, מרמזת ל"מפילה" את ולדה, ה"אשמה" שהיא מכריזה כניצבת בחבר המושבעים, היא "אשמתה" שלה, ה"נכה" שהיא מגלמת, מרמזת על "נכותה" הנפשית ללא ילדים, ובאופרה "כרמן" היא מובילה ילדים בעגלה עם חמור, מה שמרמז, שאולי עדיין לא מאוחר.

לאחר שהאם מחליטה היכן תגור, חוזרת נוגה להולנד, ונוסעת עם התזמורת ההולנדית ליפן. אך נושא הילדים חוזר ועולה בעקיפין אצל כריסטין הנבלנית השנייה, הנאלצת לוותר על הנסיעה ליפן בשל הריונה, ועולה עם הנינוחות שעוטפת אותה, בנוכחות הסבתא, הנגנית ההולנדית, ובדרך הטבע -  אצל נוגה עצמה. ספר נהדר. קיראו!

היילו מאת זיזו קורדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זיזו קורדר הוא שם העט הלא-סודי-כל-כך של לואיזה יאנג ובתה, איזבל אדומאקו יאנג. התקופה בה מתרחש הרומן המעניין הזה, היא העת העתיקה ביוון הקלאסית. עדר קנטאורים (חצי סוסים חצי בני-אדם מהמיתולוגיה היוונית) מוצא תינוקת בת-אנוש על שפת הים. לגופה כרוך חיתול, והיא נתונה בתוך שיריון ריק של צב גדול. לצווארה תכשיט ינשוף-זהב, ועל מצחה קעקוע מסתורי.

עדר הקנטאורים טובי הלב מתכנס לישיבה. הם מחליטים לאמץ אותה ולקרוא  לה היילוסידנה ובקיצור – היילו. היא נמסרת לבני הזוג הקנטאורים: כריקלו וקיילרוס, שמגדלים אותה ביחד עם בנם הקנטאור, ארקו,  שהופך לא רק לאח, אלא גם לחבר יקר.
השניים מרבים לשחק יחד ולהשתולל, ויום אחד, בהיותה בת שבע, כשהיא רצה ונופלת, במהלך תחרות ריצה עם ארקו, היא מרימה את זרועה להגנה, והיד מתכופפת באופן לא טבעי. כיירון, הרופא הקנטאור, מראה לה כיצד הוא מושך את זרועה בשני כיוונים מנוגדים, ומחזיר את העצמות למקומן. את התובנה שלה מהסיטואציה היא מסבירה לארקו: "בסדר, לעולם לא אהיה מהירה כמותך... אבל אני אהיה קשתית טובה יותר, וטובה יותר בלרפא אנשים." "היית רוצה," הוא עונה לה. "חכה ותראה," היא מחזירה לו. במהלך השנים יבין ארקו, ויבינו כל הסובבים אותה,  שכאשר היילו רוצה במשהו, ומחליטה החלטות, אין מי שיכול לעמוד בדרכה.

האידיליה של נעוריה מגיעה לסיומה ביום בהיר אחד. בעודה משתעשעת עם ארקו במימי הטורקיז היפים של אחת המערות שבסביבתם, מגיעים למקום בני אדם, ולראשונה בחייה, נחשפת היילו לבני-אנוש. השניים צוללים בניסיונם להתחמק, ומאבדים זה את זו. היילו נשבית על-ידי בני האדם, המביאים אותה לעירם, כשהיא דומעת וזועמת.

"היא עמדה בדממה, בראש מורם ובשיניים חשוקות. היא היתה בהלם. היא היתה אמורה להיות עכשיו בדרכה חזרה הביתה, עמוסת תאנים ודבש. היתה אמורה לרחוץ במעיין ולסוך עצמה בשמן לקראת המסיבה שלה. היתה אמורה לצחוק עם פרל ולוסי ולהודות לכריקלו על חולצת הכיטון החדשה והיפהפייה, שידעה שמכינים בשבילה והעמידה פנים שלא ידעה. היא לא היתה אמורה להיות כאן."

בתושייה היא מצליחה לברוח מסוחרי עבדים, ובמהלך מסעה, היא מבינה שבתור אשה יוונייה, ייגזר גורלה להינשא בגיל צעיר ולא לצאת מהבית. לא אחת כהיילו, תסכים לכך. היא קוצצת את שערה, ומתלבשת בבגדי בחור. בתחפושת זו היא לומדת לא רק על אופיים של אנשים, אלא אף על תכונותיה וכישוריה שלה. בספרטה היא מתחילה להיות מוערכת כקשתית מעולה וכרופאה בשדה הקרב. באתונה היא מוצאת את ארקו, הנמצא בסכנה תמידית בהיותו קנטאור בחברה של בני אדם, ובמלחמה שבין ספרטה לאתונה היא מוצאת עצמה מגנה על אתונה, כשהיא ניצלת ומצילה ספרטני מיוחד, וגם מגלה את סוד מוצאה. מומלץ.

מסע של מאה צעדים מאת ריצ'רד ק' מוראייס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קודם ראיתי את הסרט, ונהניתי מאד. אחר-כך באה הקריאה של הספר, ועליה התענגתי על כל מלה. הוושינגטון פוסט בוק וורלד כותב על כך: "חובבי בישול רציניים יתעלפו מרוב עונג. מוראייס מתמסר כולו לכתיבה תיאורית שהופכת את הקריאה לאירוע גסטרונומי".
כבר ציינתי בעבר, שאני מאד אוהבת סרטים הקשורים לאוכל ולמטבח. אבל יש עוד משהו, שמרתק בסרט ובספר. המסע, שעושה נער הודי, שמקבל הזדמנות להגיע למשהו גדול. יש לו חוש טעם פנומנלי. היכולת שלו להבחין בשלל הטעמים והתבלינים בביס אחד, הם מעבר ליכולות של אדם רגיל. יוצא הגורל והוא נולד להורים שעוסקים בבישול ובהסעדה.

לאחר מותה של האם לוקח האב את כל ילדיו ויוצא איתם למסע קולינרי ברחבי אירופה. מיטלטלים ממקום למקום, הם טועמים משלל הקולינריה המקומית, ועוברים הלאה. הילדים כבר מתחילים להתלונן ורוצים מקום של קבע, אבל האב אינו מוותר וממשיך לנהוג ברחבי היבשת האירופית עד... שבפאתי מקום קטן בצרפת בשם "לומייר", "מודיע" לו המנוע של האוטו שלא עוד. האב והדוד יוצאים לבדוק מה התקלה. יתר בני המשפחה מחלצים עצמות ומרוצים מההפוגה. ולפתע הם מבינים שנפל דבר. הם עומדים ליד אחוזה מפוארת עם אורווה וקיסוס, שצמח על חומת האבן. "כתוב שזה למכירה", אמרתי. גורל הוא דבר רב עוצמה. אי-אפשר לברוח ממנו, בסופו של דבר... לומייר היתה חלקת אלוהים הקטנה שבה נעצנו את עקבינו".

ומול חלקת אלוהים הקטנה שלהם, נמצא "לה סול פלורה", פונדק דרכים, שזכה לכתרים רבים בתחום הקולינרי הצרפתי, ואף זכה לשני כוכבי מישלן. את המקום מנהלת מאדאם גרטרוד מאלורי, שפית בת 65, שניהלה בקשיחות את מטבחה, כשאוסף נדיר של ספרי בישול מציף את חדריה, ומשמש כבסיס לתבשילי המקום.
השכנים החדשים לא מובנים לה. ברעש שהם מקימים, בהמולה ובהתרוצצות שלהם, הם מפירים את האיזון העדין של קיומה. למולה, קמה מסעדה ססגונית ומלאה במוסיקה זרה ורעשנית. "הכתובת, באותיות זהב ענקיות על רקע ירוק איסלמי, מילאה את הלוח כולו... "מיזון מומביי", והתחרות בין שתי המסעדות מתחילה. הן מתחרות על המוצרים הטריים של השווקים, על הלקוחות, על קיומן.

במטבח ההודי, מבינים שהסבתא הזקנה כבר לא כל כך יכולה לבשל. הדודה אינה יודעת לבשל דבר. וזו ההזדמנות של חסן, הנער, בן ה-18, להיכנס למטבח להתחיל לבשל. הוא  מתאמן על בישולים, ובחושיו המיוחדים הוא מצליח להוציא מנות טובות ולמלא את המסעדה.
מאלורי מתחילה להכיר בכשרונו של חסן ומבינה, שהיא עצמה כבר לא תקבל את הכוכב השלישי של מישלן, אבל בידע העצום שלה, היא יכולה ללמד את הכישרון הצעיר הצומח למולה במסעדה המתחרה. האם יסכים האב? קיראו! ספר מקסים!

אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוגאסטוס (גאס) ווטרס והייזל גרייס הם זוג צעירים יפים, חריפי שכל ואינטלקטואלים. הם מתאהבים, ואפשר היה לחשוב שהכל יהיה מעתה דבש. אבל הכוכבים לא פינקו אותם. הריאות של הייזל, בת ה-16, מלאות בגרורות סרטניות, והיא מסתובבת עם בלון חמצן בעגלה, ואילו אוגאסטוס, רק בן 17, כבר איבד רגל אחת לטובת הסרטן. הם הכירו בקבוצת תמיכה, ויחד עם חברם, אייזק, שמתעוור עם הזמן, הם הופכים לשלישיית חברים טובים.

הספר "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין, הוא ספר מרתק וחכם, מרטיט את הלב ואפילו מצחיק, למרות הנושא הקשה. השלושה מתמודדים עם המצב על-ידי הומור, על-ידי הכנת הספדים זה לזה, בימוי טקס ההלוויה, הכנת חליפת הלוויות, ועל-ידי דיבור חופשי ופתוח, על המוות, ומה שמעבר לו.
הוא פוחד משכחה ארצית. היא – לא. כשהייזל תוהה, כמה אנשים כבר מתו עד כה, לאוגאסטוס יש תשובה מוכנה "במקרה אני יודע את התשובה לשאלה הזאת," הוא אמר. יש שבעה מיליארד אנשים חיים, ובערך תשעים ושמונה מיליארד אנשים מתים... יש בערך ארבעה-עשר אנשים מתים על כל אדם אחד חי".

ההורים של כל הצעירים האלו מצטיירים כרגישים, תומכים, עוטפים באהבה, נעזרים זה בזה כדי להחזיק מעמד, ומנסים לשמור עליהם מפאת גילם הצעיר, באופן שמעורר חיוך. כשהייזל מגיעה לראשונה לבקר את אוגאסטוס, הוא רוצה להזמין אותה לראות איתו סרט במרתף. האב מסקל את הניסיון. "אתם יכולים לצפות בזה בטלוויזיה בסלון, " אבא שלו אמר... "נראה לי שנרד לראות את זה במרתף." אבא שלו צחק. "ניסיון יפה. סלון." או כשהשניים טסים לאמסטרדם עם אמה של הייזל, במסגרת קרן המשאלות של ילדים חולי סרטן, נושקת הייזל על לחיו של הנער המתלהב מההמראה הראשונה בחייו. התגובה של האם לא מאחרת לבוא: "רק לידיעתך, אני ממש כאן... "זה בידידות," הזכרתי לה, והסתובבתי לתת גם לה נשיקה על הלחי."

הזוג הצעיר גם עוזר לאייזק להתגבר על אהבתו הנכזבת למוניקה בדרכים שונות, ויש קטעים מרגשים של השניים, כמו במסעדה על גדות התעלה באמסטרדם, כשהם מתענגים על כל ביס, ושותים שמפניה של "כוכבים", או כשהייזל מבינה, שהרצון שלה לנשק את אוגאסטוס לראשונה, דווקא בבית אנה פרנק, הוא הרצון של אנה, שצעירים כמוה יחיו ויתאהבו כמו שצעירים צריכים להתאהב, כמו צוואה רוחנית. הם מתנשקים ומוצאים עצמם לפתע מוקפים בקהל רב שמוחא להם כפיים בהתלהבות.

הניו יורק טיימס כתב: "גרין מראה לנו מהי אהבת אמת – שני צעירים המקבלים זה את זה ועוזרים זה לזה בכל המצבים הגופניים והרגשיים הקשים ביותר – וזה רומנטי יותר מכל שקיעה על החוף."
הספר תורגם לעשרות שפות, ואף זכה לגירסה קולנועית ב-2014. מומלץ.