הילדים של מחר מאת שי גולדן וטלי סיביאר כץ

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

לא לעיתים קרובות אנו נתקלים בספר בשני קולות שנכתב על-ידי שני כותבים שונים. ההחלטה לכתוב בנפרד – שי גולדן בקולו של הילד אורן, וטלי סיביאר כץ בקולה של הילדה מעיין – נראית נכונה, ומתאימה. בניגוד לסופר אחר שכותב את שני הקולות, ויכול להחליט איך להתקדם, כאן נראה שהכותבים איתגרו זה את זו, התחברו זה לזו, כאורן וכמעיין, ויצרו פסיפס יפה ורב-גוני.
אורן מצטייר כילד טוב, שכל מה שהוא רוצה זה משפחה נורמאלית, שבה הורים מתעניינים בשלום ילדיהם, דואגים לצרכיהם, יושבים יחד לארוחה, משוחחים, ושואלים איך היה בבית הספר. אבל, כפי שאתם מבינים, אין זה כך בביתו. אביו סובל מדיכאונות של הלם קרב, ואימו מכאבי ראש פסיכוטיים, מה שמוביל את שניהם לאובדן שליטה עצמית ואחריות כלפי ילדיהם. "אמא אמרה לשוטרים שידברו בלחש, שהילד לא ישמע. אבל כבר לא הייתי ילד. אני חושב שברגע ההוא בדיוק הפסקתי להיות ילד."

מעיין מצטיירת כילדה יפה ופיקחית, שמתבגרת בטרם עת, בשל הבית הקשה שבו היא גְדֵלָּה. כבר בגיל זה היא נחשפת לסכנות של העולם התחתון, לאלימות ולסמים, בשל אביה הנרקומן, שכאשר הוא ב"קריז" הוא גם מכה את אימה ואותה. היא  מתפקחת מהר מדי, מתבגרת, ולומדת לשרוד מגיל צעיר. לכן, למרות שמעיין ואורן לומדים באותה שכבת גיל, ולשניהם לא קל בבית, אין ספק שמעיין בוגרת יותר, וגם שפת הדיבור שלה והראייה שלה את העולם מפוקחים יותר, ואפילו ציניים, כמו במקרה שבו אימה מבקשת ממנה להעביר לאביה בכלא "שוקולד וניירת במעטפה"  "וחשבתי על זה שזה מצחיק שיש ילדים שלא עולים במעלית לבד עד גיל ארבע-עשרה ויש ילדים בגילי שמבריחים לאבא שלהם בכלא סמים וכסף..."

הבדל נוסף שמשפיע על יחסם לחיים והתבגרותם השונה, הוא מיקומם בבית. מעיין היא הבכורה, ולכן היא צריכה לדאוג גם לאחותה הקטנה, איה, כשההורים אינם ממלאים פונקציה זו. לעומת זאת, אורן הוא הילד הקטן יותר בביתו. כך שכאשר ההורים אינם מתפקדים, מי שלוקחת את הפיקוד והאחריות עליו היא דנה, אחותו. עד כמה שיכולה נערה בגיל ההתבגרות, למלא, בזמן שיש לה עולם משלה, וחבר. העצב שבו, נובע אם כן מהבדידות של הבית, ומהיעדר החום המשפחתי. למרות רצונה הטוב של דודתו מירי, אין היא יכולה למלא את מקומם של הוריו, והוויתור על חיי משפחתה, כדי למלא את צרכיהם הבסיסיים של אורן ואחותו הגדולה, לא עושה טוב – לא לה ולא להם.
הילדים, גרים באותה השכונה, והם מתחברים בתמימות, נמשכים זה לזו בבדידותם, בעצב, וברצון לחפש מישהו שיראה אותם כפי שהם, בלי מסיכות, ושיהיה איכפת לו ממה שקורה להם. יחד הם ינסו לשנות את גורלם.

'עקוב אחר שינויים' מאת סייד קשוע

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הדמות המספרת בספרו של סייד קשוע 'עקוב אחר שינויים' היא דמות של גבר מהכפר טירה שבמשולש. איש שעוסק לפרנסתו כסופר צללים, אך חייו שלו מצטיירים כהחמצה שנובעת מכתיבת סיפור "לא נכון", שהפך את חייו לסיפור לא-נכון.
בגב הספר נכתב: "גבר שעזב את ירושלים הבוערת עם אשתו וילדיו והיגר לאמריקה, מקבל – אחרי שנים של ניתוק מוחלט מהוריו ומאחיו – הודעה מאביו "אני בבית חולים". הוא עולה על מטוס כדי ללוות אותו במחלתו ומתעמת עם עברו וגם עם חייו בהווה, בצלן של שתי פרידות טראומתיות. זאת שכבר אירעה, הפרידה הכפויה מטירה שבה נולד וגדל; וזאת שצפויה. הפרידה האחרונה מאביו. מדוע נידו אותו בני משפחתו? ומדוע גם בארצות הברית הוא נאלץ לחיות בבדידות מוחלטת, מורחק על ידי אשתו מביתם המשותף?"
הוא מעיר את ילדיו בבוקר, לוקח אותם לבית הספר ומחזיר. לכאורה זה הכל. אך הוא מצטייר כהורה חרדתי כלפיהם. כאילו מנסה להצילם מטעויות, כמו זו שגרמה לו לשיבוש חייו. שכן בסופו של יום, הוא חוזר לדירתו לבד, למרות שהוא נשוי זה ארבע עשרה שנה. שניהם מטירה. אך הם לא הכירו עד יום חתונתם. וגם החתונה לא הייתה, אלא הסכם כתוב וחתום, כשהם קושרים את גורלם זה בזו. מתחילים ברע, וממשיכים ברע, כאילו אין ברירה אחרת. כל השנים, היא אינה סולחת לו, למרות שהוא לא אשם. דעת החברה היא, שהפכה את הסיפור לסיפור רע. והוא יודע, שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. 

הוא מתגעגע לכפרו, לילדות ולבית, ואת הגעגוע הוא מכניס לביוגרפיות שהוא כותב לאנשים. כשהוא מרגיש שחסרה שם אהבה, או שקיימת שם בדידות, הוא מכניס זיכרונות טובים מחייו. כשהזיכרון – שם, הוא הופך נחלת האחר. הגבול בין ספרות למציאות מיטשטש, כשהוא מדחיק מה באמת קרה, ולמי, ואיך אביו קשור לסיפור שכתב.
כשהוא יושב ליד אביו בבית-החולים, אפשר לראות בין המלים את האהבה והקשר, וכשהאב נפטר הוא נמצא, ומחזיק בידו. כואב גם את אי השתתפותו בהלוויה, ואי יכולתו לנחם ולהיות עם המשפחה.

"ולא הייתי שם בסוף הערב, עם אמא שלי, כדי להצחיק את האחיינים שרק איבדו את סבם שלידו נולדו ושבביתו גדלו ושאיתו אכלו בחורף תפוזים שהוא ידע לקלף ולהשאיר סלילי קליפה מקורזלים שבהם אפשר לשחק כמו בקפיצים... לא הייתי שם בשביל לגעת בו, ללטף את ידו ולנשק את מצחו, שישרוף לי הלב כשמוציאים את ארונו מהסלון, ותיעתק נשימתי כשמורידים אותו לקברו, ופחד מוות יקשור את הלשון כשחול יכסה אותו."
ונראה שהפעם, הוא כתב את הביוגרפיה שלו, את הסיפור שלו, הנכון. אולי כדי להצליח לבסוף לכַפֵּר, להגיע לליבה של אשתו, ולהתחיל התחלה חדשה וטובה.

בשורות טובות מאת שירז אפיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של שירז אפיק, 'בשורות טובות', עוסק הפעם בשאלה, מה קורה למשפחה, שאחד מבניה נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. איך חיים עשרים שנה עם מה שהותיר אחריו, עם מה שיצר בהיותו, מה זה עושה למשפחה, ומה קורה, כשהמצב משתנה.
אראלה מתעוררת אל יום הולדתה הארבעים. היום הזה, שאותו תכננה מראש כיום כיף לעצמה, הולך ומתקלקל מרגע לרגע, שכן דברים רבים מקולקלים בנשמתה. אח אחד, גונן, שאותו העריצה, נעלם עשרים שנה קודם לכן. האח השני, עידו, הוא התאום של גונן, אך היא מתארת אותו, כחיוור שבין השניים מבחינת אישיות. עידו לא מדבר איתה כמעט, ולא עולה לבקר אותה בדירתה. אימה, במצב דימנטי, בבית אבות, ובכל יום היא מגיעה אליה. ואת בני הזוג שלה, או חברים לרגע, היא מחליפה תדיר, בלא שתקדיש לכך מחשבה מרובה, כשמפעם לפעם היא גם מגלגלת ג'וינט. ההקאות שהיא סובלת מהן, נראות כמו מסמלות את מה שהיא חשה אל עצמה ואל סביבתה.

היום הזה, שבו חל יום הולדתה, הופך ליום חשבון נפש ותהפוכות. היא עוברת בזיכרונה על גיבורי חייה:  אחיה התאומים, שלי, גיסתה, גור, האחיין שלה בן הארבע, שעליו היא שומרת מפעם לפעם, אימה, ליז, שותפתה לחברה של 'ספרות צללים', שכותבת ביוגרפיות לאנשים שלא מסוגלים לכתוב בעצמם. במהלך היום הזה היא גם נכנסת לקרנות החיסכון שלה, של אימה, שהיא כעת האפוטרופסית שלה, ושל גונן, האח הנעדר.

בזה האחרון היא מגלה לתדהמתה, שהחשבון נסגר. חשבון נסגר בדרך כלל כשהכסף מוצא ממנו לגמרי. מכיוון שהאח נעדר עשרים שנה, היא לא מבינה איך זה יכול להיות. היא מתחילה לבדוק בעזרת איש משטרה בשם קלימי, הפותח בחקירה. למרות קשיחותו הראשונית, מתגלה השוטר כרגיש, ועוזר (הרמז בשמו "קל עימי").  היא מגלה לתדהמתה שעל פי עדויות בנק בזכרון יעקב, מישהו בשם גונן נכנס לשם מלווה בגבר אחר, הוציא את כל הכסף וסגר את החשבון.
הידיעה הזו מטלטלת אותה לגמרי. האם אחיה חי? האם הוא בארץ במקום אחר? מה הסיבה שבגללה הוא לא יוצר קשר עם משפחתו? האם הוא בסדר? האם זה באמת הוא? ואם כן - מי היה עימו?

במסע הזה, אל תוך עולמו האבוד של אחיה גונן, מגלה אראלה, שעידו נושא עימו כאב גדול של השפלות בלתי פוסקות מצד תאומו, ששלי הושפלה על ידו אף היא, שמי שנחשב למגונן, בעצם פגע, שמי שנקרא אביב, אינו מביא עימו בהכרח תקווה, ומי שמסכם את התמונה הוא הקריין ברדיו שאומר: "מי כאן הטובים ומי הרעים? נניח להיסטוריה לשפוט, כמו תמיד" (ע' 197).
שימו לב לציפורים, לעורבים האורבים, ולשמות הגיבורים, שהם בעלי משמעות מרמזת.
ספר מצויין.

אחיות לסוד מאת ג'ייין אן קרנץ. מאנגלית: ליאורה כרמלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מדליין היא נכדתה של אדית, שהקימה את רשת המלונות סנקטיוארי קריק, ודפני נייט היא בתה של מי שעבדה במלון אורורה פוינט באי קופר איילנד, בו התגוררו באותה עת מדליין וסבתה, לאחר שהוריה של מדליין נהרגו בתאונה.

כשהיו בנות שתים-עשרה, חוו הילדות מאדי ודפני, חוויה קשה. מדליין מותקפת. האירוע מסתיים בשלום מבחינתה, אך שתי הבנות, השותפות לסוד הנורא של תקיפת התוקף, מורחקות לתמיד מהמלון, שלא יחזור לפעול עוד לעולם. לא כך המראות, שחוזרות אל השתיים, כל אחת בעולמה, ומזעזעות את הוויתן שוב ושוב.

שמונה-עשרה לאחר מכן, לאחר שאדית הסבתא נפטרת. קורא טום לומקס, שהשגיח על המלון כל אותן השנים, למדליין, היורשת של רשת בתי המלון, והיא יודעת שאין לה ברירה אלא לחזור לאי קופר איילנד. כשהיא נכנסת למלון, היא מבחינה בטום הפצוע בתחתית גרם המדרגות. נראה בעליל, שלא הייתה זו נפילה מקרית של טום, אלא שמישהו ניסה לפגוע בו. טום נפטר לנגד עיניה, כשהמלים האחרונות שהוא מצליח למלמל קשורות לתיק, ולהתנצלות, על-כך שלא הצליח במשימתו.

מלמעלה, היא שומעת חריקת ריצפה, המרמזת על נוכחות נוספת במקום הנטוש. היא מבינה שאכן מדובר בפולש, שניסה להתנקש בכוונה בחייו של טום לומקס, וייתכן שאף היא בסכנה. היא מסתגרת באחד החדרים, ומתקשרת למשטרה. היא שומעת את מנוסת הפולש.

מדליין ממהרת להזעיק את ג'ון סנטיאגו ריינר, המכונה ג'ק, מנהל חברת האבטחה של רשת המלונות שירשה מסבתה. ג'ק, מגיע, מדליין חושפת בפניו את טראומת ילדותה, וכשהם מחברים אחד לאחד, הם מבינים, שהשדים מהעבר של מדליין שבים לחייה. לא הרבה היו שותפים לסוד. מדליין וסבתה, דפני ואמה, וטום. עתה נותרו שלוש שיודעות את הסוד, והן בסכנה.

אחרי שנים שלא היו בקשר,  מזמינה מדליין את דפני חברתה להצטרף אליהם, כשעל דפני יגן מעתה אחיו של ג'ק ריינר, אייב, העובד תחתיו בחברת האבטחה, והוא מומחה למחשבים.

העלילה הולכת ומסתבכת. בני האי מנסים לתהות לסיבת התכנסותה של הרביעייה, שמכינה סיפור כיסוי, ועל פיו השלושה הם יועצים המנסים לייעץ למדליין מה לעשות בנכס של מלון אורורה פוינט. הסודות האפלים והמסתוריים של המקום, נחשפים אחד אחרי השני, כשהם חושפים אותם לסכנת חיים. יש מי שמנסה לחסום את דרכם בדרך לאמת.

האם זו משפחת ובסטר החזקה? איגן האב עשה כסף במניות של קרן גידור שהקים עשרים שנה קודם לכן, הבן הצעיר טרביס, הנשוי לפטרישיה, רוצה להתחיל בקריירה פוליטית, אבל הבן הגדול יותר, זבייר, הוא טיפוס לא יציב, בעל התפרצויות רגשיות אלימות, והוא מעמיד בסכנה את מסע הבחירות של אחיו. האם זבייר אחראי לרציחות באי? הספר מותח וכתוב טוב. קיראו.

'כל האור שאיננו רואים' – רומן היסטורי מאת אנתוני דואר. מאנגלית – שאול לוין

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

542 ע' מכיל הספר היפה הזה, שהוא רב-מכר בינלאומי, ואף זכה ב-2015 בפרס פוליצר. הכתיבה של אנתוני דואר נפלאה, ואנו נחשפים לשני צעירים, שגדלים בתנאים לא פשוטים. שניהם מבריקים בשכלם, ונמצאים משני צדי המתרס במלחמת העולם השנייה.

ורנר גדל עם אחותו יוטה בבית יתומים בצולפריין שבגרמניה. כבר מגיל שמונה, הצליח לתקן רדיו, ומכל הסביבה מביאים לו מקלטי רדיו לתיקון. הוא רוצה להיות מהנדס כשיהיה גדול. למרות שהסיכויים שלו ללמוד אינם גדולים. בארוחות הצהריים, הוא קורא ספרי פיסיקה ולפעמים בלילה מקשיבים הוא ואחותו לשידורי מדע בצרפתית "המוח סגור בחושך מוחלט...  אף פעם לא באור. ואף על פי כן העולם שהוא בונה ברוחנו מלא אור... אז איך, ילדים, יכול המוח, שחי בלי ניצוץ אור, לבנות למעננו עולם מלא אור?" השידורים מסתיימים תמיד במנגינה ('אור הירח' של דביסי).

בגיל צעיר מאד, מתעוורת מארי לור ל'בלאן לחלוטין. מי שמגדל אותה הוא אביה, המשמש כמנעולן הראשי של המוזיאון הלאומי לטבע בפריז. כדי להכשיר אותה להתמודד לבד עם החיים, בנה אביה מודל מדוייק של השכונה, והוא חד לה חידות. היא קוראת ספרים, לומדת את סביבתה, ומבקרת תדיר במוזיאון הלאומי לטבע. בימי ההולדת מביא לה האב, תמיד, בית קטן, שכולו אתגרים מחשבתיים. היא מפענחת במהירות. הידע הזה יעזור לה בעתיד.

המלחמה מעמידה את שני הצעירים בפני אתגרים. מארי לור עוברת עם אביה לסן מאלו, שבה גר אטיין, אחיו של סבה. האב, שנשלח לשם כדי להבריח מהמוזיאון את האבן היקרה ביותר בעלת 133 קאראט, בונה לה, גם כאן, מודל של העיר הנכבשת על ידי הגרמנים. כולם מצווים למסור את כל מקלטי הרדיו שלהם. ורנר, נאלץ לעזור לגרמנים לגלות משדרי רדיו, ובשלב מסויים נעצר אביה של מארי לור, והיא נשארת עם הדוד-רבא ועם סוכנת הבית, מאדאם מאנק. הפועלים בסתר כדי לחבל בפעילות הגרמנית, ולשדר קודים מחתרתיים.

הקונכייה היא מוטיב חשוב בספר. היא ספירלית, משוריינת, ובלתי חדירה. כך מארי-לור רוצה להיקרא. קונכיות ורכיכות נמצאות במוזיאון הטבע, במסתור ליד הים, בחדרה וגם בעתיד. אחת מהקונכיות הספריליות היא הנאוטילוס, שאינה רואה טוב, אך יכולה למצוא את מזונה. על שמה נקראת הצוללת בספר של ז'ול ורן 'עשרים אלף מיל מתחת למים', אותו היא קוראת וממנו מושפעת. חברו של ורנר, פרדריק, שנפגע מוחית מהתעללות הצוערים, יוסיף ויצייר ספירלות, כל חייו, במקום ציפורים של חופש.

האור, העובר בספר כחוט השני, משמש כמוטיב ראשי. הוא נעלם, לכאורה, מחייה של מארי-לור. בגלל העיוורון, מאסרו של אביה, והמלחמה. אבל מארי-לור בטוהר לבבה מקרינה אור של תקווה, גם בימים של חושך.

דימונה שלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

יש מקומות מדהימים ברחבי העולם ובארצנו שלנו, אבל המקום הכי טוב בשבילי, ובשביל ילדיי ונכדיי הוא דימונה. כאן הבית האמיתי.
דימונה מתפתחת בשנים האחרונות, ואפשר לזקוף זאת באופן מוחלט לזכותו של ראש העיר שלנו, מר בני ביטון, שמשקיע, ובגדול. תאורת לדים ברחובות ושלטי רחובות סולאריים גם יצביעו על העובדה, שהמטרה היא לא לבזבז כסף לשווא, אלא לחסוך כשאפשר. מבני החינוך והתרבות, מקבלים שדרוגים, אולמות ספורט, הצללות, ומשטחי בטיחות, ושכונות חדשות ויפות קמות בעיר.
מערכת החינוך המצויינת שלנו, שכבר זכתה פעמיים בפרס חינוך ארצי, מגדלת את ילדינו בחממה. מנהלי בתי הספר משקיעים את נשמתם בכל ילד וילד כדי לחנכו כראוי, ולטעת בו ערכים וידע, משלב הגנים ועד התיכונים, כולל לציבור הדתי על כל גווניו. לצידם עובדים ארגונים שונים, כגון: פותחים עתיד, 360, ועוד, שעם העירייה פועלים כנגד אלכוהול, סמים ואלימות, ועוזרים ומקדמים כל מי שנמצא בסיכון, או מתקשה בדרך.

לצד מערכת החינוך הרגילה, נמצאים בדימונה גם מוסדות נוספים, שמעניקים משמעות איכותית לשעות הפנאי. מרכז "להבה" מכשיר לשימוש במחשבים. אגף התרבות בעירייה מביא מופעי ענק לתושבי העיר, חלקם חינמיים. במרכז לגיל הרך נפגשים אנשי מקצוע עם ילדים, מביאים הצגות, ג'ימבורי וחוגים מעשירים. המתנ"ס מספק חוגים רבים, סינמטק פעיל, מקום לקבוצת "אמצע החיים" של הגיל השלישי, מרכז נוער שהוא מענה למאות צעירים, וקורס הכנה לצה"ל.
הקונסרבטוריון תורם לעולמם המוסיקלי של ילדי דימונה, ומגיש לבגרות במוסיקה. הספרייה מספקת את הספרים החדשים ביותר, סדנת כתיבה, מועדון קריאה, מקום לכנסים, חגיגות ספרותיות לתלמידים והורים, מחשבים, שעות סיפור שבועיות, הצגות, הרצאות, מופעים מוסיקליים, נותנת מענה לבעלי צרכים מיוחדים, ופותחת סניפים לציבור תורני וחרדי לדימונה ולסביבה. היכל התרבות מביא הצגות איכותיות לילדים ומפגשים מוסיקליים. פאבים עומדים לרשות הצעירים. תיאטרון דימונה מביא הצגות מקוריות, במאי ושחקנים מעולים, ו"רוח במדבר", הוא מקום מפגש מהנה לציבור הדתי.

מרכז הצעירים, נותן מענה לזוגות צעירים (טיולים, הרצאות, אירועי שיא, ערבים מוסיקליים). חיילים מקבלים קורס של שבוע כהכנה לשחרור מצה"ל, עם טובי המרצים, והאוניברסיטה הפתוחה פועלת אף היא במרכז הצעירים. מרכז קהילת העבריים מציג לתיירים פן של פולקלור אתני ונושא את דגל הטבעונות, המוסיקה והמחול, ובית ראשונים לתולדות דימונה יהפוך למוזיאון תיירותי גדול, בחסות משרד התרבות והספורט, ובמימונו.
מפעלים חדשים נוספו בשנים האחרונות לאזור התעשייה של דימונה, ויש הבטחה למקומות עבודה נוספים. כאן תמצאו איכות חיים, מחירי בתים שפויים, ואפילו גינה. בעלי, שעובד כפרופ' מרצה וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון, נהנה לטפל בגינתו, שבה למעלה מ-30 עצי פרי, ירקות ופרחים, והוא מרגיש כמו בכפר.

והכי חשוב, דימונה היא עיר, שבה אנשים חמים, שיעטפו אותך באהבה, ויעזרו כשתצטרך.
בעיר הזאת יש הכל, ויהיה אף יותר, ואני מזמינה כל משפחה שמתלבטת היכן לגור, להגיע לדימונה. כי דימונה היא לא סתם עיר. היא בית.

'סונטה לגוסטב' מאת רוז טרמיין מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

על גב הספר 'סונטה לגוסטב' נכתב בין השאר: 'סונטה לגוסטב' הוא רומן עז, מדויק, עדין ומתוזמר להפליא השואל שאלה בסיסית אחת: מה קורה לאדם או למדינה שחותרים בכל תנאי לניטרליות ולאיפוק, בזמן שכל התקוות והתשוקות שבחיים מוסיפות להתדפק על השערים ולדרוש לחדור פנימה."

הסופרת, רוז טרמיין, מעבירה אותנו סאגה של למעלה משישים שנה. למן 1937, השנה בה נפגשו הוריו של גוסטב, ונישאו, ועד 2002, כשגוסטב ואנטון הם בני שישים.
המקום: שוויץ, ה"נייטרלית" במלה"ע ה-II. גוסטב פרלה, נולד בשווייץ, לאב אריך, שהיה סגן מפקד המשטרה המקומית בעיירה דמיונית בשם מצלינגן, ולאם אמיליה, שהטרגדיות בחיי נישואיה גרמו לה לעקרות רגשית. אין היא יכולה לחבק אותו, או לאהוב את בנה. אך מלבד זאת, היא מגדלת אותו באחריות הורית: "העולם רוחש עוולות, היא אמרה, אבל על גוסטב לצעוד בדרכי אביו, שגם כשנעשה לו עוול, התנהג כאדם בעל כבוד; הוא משל ברוחו (הדגשה שלי – ר.ק). אם כך ינהג, גוסטב יהיה ערוך ומוכן לקראת הלא-צפוי, כי אפילו בשווייץ, שהמלחמה לא חצתה את ספה, אין לדעת מה צופן העתיד. "אז אתה מבין," היא אמרה, "אתה צריך להיות כמו שווייץ. אתה מבין אותי? אתה צריך להחזיק מעמד ולהיות אמיץ, להישאר עצמאי וחזק. ואז תוכל לחיות את החיים הנכונים."
למרות שהדי המלחמה נשמעו רק מרחוק בימי ילדותו, התוצאות לגביו של גוסטב, יוסיפו להדהד כל חייו. מסתבר שבזמן המלחמה, לתקופה קצרה, מילא אביו, אריך פרלה, את מקומו של מפקד המשטרה שחלה. באותו הזמן, הוא נחשף לגורלם של יהודי אירופה, ובחמלתו, הוא זייף תאריכים של מהגרים יהודים, שיכלו להיכנס לשווייץ ולחיות בה רק אם על תעודת הכניסה שלהם מופיע תאריך מסויים. לאחריו, לא הירשו יותר שלטונות שווייץ ליהודים להיכנס, מפחד השלטון הנאצי שארב להם בפינה.

אריך פרלה ידע שהוא נוהג בניגוד לחוק. הוא חשב שהיהודי הראשון שפנה אליו, יהיה גם – האחרון. אך השמועה בין היהודים עברה מפה לאוזן, והוא מצא עצמו בתסבוכת רגשית ומוסרית.
מישהו הלשין, ואריך מוצא עצמו ללא עבודה ופרנסה, שוכר ביחד עם אמיליה דירה קטנה בהרבה, והופך למר נפש. המצב גורם להידרדרות ביחסיו עם אמיליה, המאשימה את היהודים במצבם. באחת המריבות עימה, כשהיא בהריון הוא הודף אותה, והיא מפילה את ולדה, לעובר קראו גוסטב.
הם נפרדים, אך חוזרים לזמן קצר, ואמיליה שוב הרה. כשהתינוק נולד, הם קוראים לו גוסטב, אך אמיליה מנותקת רגשית, ואריך מנסה לטפל בו, אך מת במסתוריות. גוסטב גדל בבדידות, ןמתחבר לאנטון, ילד יהודי, שמגיע לכיתתו. על הילד הזה, המתגלה כעילוי בנגינה, יגן גוסטב כל חייו, כשהוא ינסה, למשול ברוחו.