'בריט-מארי היתה כאן' מאת פרדריק בקמן משוודית: יעל צובארי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר הזה היה עבורי כמו ממתק. רציתי להתקדם איתו בלהיטות מצד אחד, ובמתינות – מצד שני כדי שלא יסתיים מהר מדי. איזו רגישות יש בו לנפש האדם. איזה הומור דק ומעולה, ואילו דמויות עשירות ומלאות. 

הדמות הראשית בעלילה היא דמותה של בריט-מארי, אישה בת 63, שעוזבת יום אחד את בעלה הבוגד, מבלי לומר לו דבר ומחליטה לחפש עבודה. בריט-מארי לא מיומנת כל כך מבחינה חברתית. ייתכן וזהו מקרה של אספרגר, ייתכן וזו תוצאה של גדילה בצל מותה של אחותה הגדולה אינגריד, והתמוטטות הבית בעקבות המקרה. האב שנעלם, האם שגוועת בבית מבלי להתייחס כמעט לילדה שנותרה. 

נישואיה של בריט-מארי לחבר הילדות קנט, עומדים בסימן הוויתור על עצמיותה. היא מוותרת על עבודה כדי שהוא ימצא תמיד בית מוכן. היא מטפלת בילדיו מאשתו הראשונה, עד שהם עוזבים את הבית. היא נכונה תמיד, ממתינה תמיד, גם כשהוא חוזר מאוחר בלילה, או לפנות בוקר, עם חולצה שמדיפה בושם ופיצה. הוא מבלה בערב מול מסך הטלוויזיה עם תוכניות כדורגל. היא – עם תשבצים. הוא עוזר לה, כשמדובר בנושאים גיאוגרפיים "האהבה לא חייבת להיות זיקוקים עבור כולם. היא יכולה להיות גם חמש אותיות של עיר בירה ונעליים שאת סולייתן את יודעת מתי לחדש". 

העלילה מתחילה בצאתה לחיים חדשים. בקפיצה שהיא עושה, בעצם עזיבתה את הבית. רק מאוחר יותר, היא תבין, שלא תהיה זו הפעם הראשונה, שהיא תקפוץ למצבים שמעולם לא היתה חושבת שתגיע אליהם.

הצעירה שבלשכת התעסוקה, לא מבינה מה נופל עליה, כשבריט-מארי מתעקשת בנימוס רב שתמצא לה מיד עבודה. כדי לנפנף אותה מעליה, היא מוצאת לה תפקיד של אחראית על מרכז קהילתי בעיירה שכוחת־אל בשם בורג, שרוב עסקיה נסגרו, והמקום היחיד כמעט שמתפקד גם כמכולת, מוסך, בית קפה ועוד, הוא הפיצריה.

בריט-מארי מוצאת עצמה במקום חדש, ומוצאת חדר שצמודה אליו מרפסת. זהו העוגן שלה. כפי שתמיד הרגישה במרפסת שבבית שלה ושל קנט. "מי שעומד על מרפסת אף פעם לא לבד לגמרי כי שאון המכוניות והאנשים ברחוב מפיגים את הבדידות. אפשר להיות ובו־בזמן לא להיות חלק מההמולה".

בריט-מארי כפייתית לניקיון. כשאחותה אינגריד עוד טוותה חלומות להיות מפורסמת ולהתגורר בפריז עם משרתים, הסכימה בריט-מארי לתוכנית שאמורה לשמח את אחותה. אבל דאגה אחת היתה לה, מכיוון שאימה נהגה להתייחס בבוז רב לאמהות שלא יודעות לנקות והן נאלצות להיעזר במשרתים, מחליטה בריט-מארי, שכדי שלא יחשבו מחשבות כאלה על אחותה, היא תלמד לנקות. ובזה היא מתמחה. זו הנחמה שלה כשהיא מתרגשת, עצבנית, או לא יודעת איך לפתור מצב מביך. היא מנקה. הסודה לשתייה מסתבר, היא הפיתרון לכמעט כל דבר.

לאט לאט נכנסת בריט-מארי לליבם של תושבי העיירה בורג. הילדים בשכונה מבקשים שהיא תהיה המאמנת שלהם בכדורגל, משחק שהיא לא מבינה בו בכלל. 

בעלת הפיצריה/המוסך/בית הקפה וכולי, המתניידת על כיסא גלגלים, הופכת לחברה, שיודעת מתי לדבר ומתי לשתוק איתה. כנ"ל בעלת הבית הזעופה, בנק, כבדת הראייה. סמי הנער, שמגדל לבד את אחיו וגה ועומר, מוצא איתה שפה משותפת ועמוקה, וסוון השוטר היצירתי, שלא מפספס שום קורס בסביבה, מנסה ליצור איתה קשר, למרות ביישנותו הגדולה. 

בריט-מארי, אינה מתאמצת ליצור קשר, אבל אישיותה כובשת, אפילו את הבלתי חברותיים ביותר, ואפילו את אותה פקידה צעירה בלישכת התעסוקה בעיר, שבריט-מארי עוד מטרידה מפעם לפעם בשאלות. דווקא היא, שקנט אמר עליה תמיד שחסרים לה כישורים חברתיים, לעומת החברותיות הגדולה שלו, מגיעה ללב כולם. הרצון שלה להיות בסדר עם כולם, בא לידי קיצוניות במקרה של החולדה, המבקרת מדי ערב במרכז הקהילתי. היא מדברת איתה, מספרת לה את שבליבה, ומניחה לה מדי ערב חטיף סניקרס על צלחת עם מפית.

לקרוא, להתענג, וגם קצת לצחוק ולבכות, לחילופין.

'מחברת הלב' מאת לורי נלסון ספילמן. מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אריקה היא סוכנת נדל"ן מצליחה, שעומדת רגע לפני כניסה למועדון 50 הסוכנים הטובים ביותר בשטח הנדל"ן. אבל ההצלחה תובעת קורבן. היא הבטיחה לבנותיה, אנני וקריסטן, בנות ה-19, לקחת אותן בבוקר לקולג'ים שלהן. אך ברגע האחרון מתרקמת עיסקת נדל"ן חשובה לקידומה, והיא חוזרת בה מהבטחתה להסיען ומבקשת מהן שתיסענה ברכבת. לכאורה, לא סיפור גדול. הן ילדות גדולות, שצריכות ללמוד להיות עצמאיות, ואין שום רע בלנסוע ברכבת. אבל, הנסיעה ברכבת לא באמת עוברת בשלום, וכל עולמה מתהפך, כולל כמובן רגשי האשמה על שלא עמדה בהבטחתה להן, ולא הסיעה אותן בעצמה. תעלומה אופפת את תאונת הרכבת, ואריקה נקרעת בין השלמה לתהיות, בין רגשי אשמה כלפי בנותיה, לרגשי האשמה שלה כלפי אמה, בין חיפוש ברחובות לחיפוש בתוך נפשה. 

מה שעוזר לה הם משפטי המפתח של "מחברת הלב". מסורת עוברת במשפחתה של אריקה, מסורת של משפטי מפתח שעוברים מדור לדור ונשמרים ב"מחברת לב" "אני מדליקה את מנורת הלילה שלה ופותחת את המחברת במשפט מקורי של אמי. כשהחיים מושכים לך את השטיח מתחת לרגליים, נוצרת רחבת ריקודים. החזה שלי מתכווץ. אמא צירפה לי פתק עם המשפט הזה לארוחת העשר יום אחרי שגברת לילי, המורה האהובה עלי, הכריזה שהיא קיבלה עבודה חדשה ועוזבת את מילווקי. לבי נשבר. אני עדיין רואה את אמי עומדת במטבח הקטן שלנו אחרי שחזרתי הביתה מבית הספר ומשדלת אותי לרקוד איתה טוויסט. "את תמצאי את רחבת הריקודים שלך, חכי ותראי. " ואני מצאתי. כעבור שבוע פגשתי את מיס טייסי, מורה חדשה ונלהבת שהחדירה בי אהבה לספרים ולאמנות ואפילו לחילוק ארוך. ואת המשפט הזה, שמה אריקה בעבר בארוחת העשר של אנני, כשלא קיבלו אותה לנבחרת הכדורסל בכיתה ו'. כמו אימה, גם אריקה מעבירה לה את המסר, תוך ריקוד "חיבקתי אותה והסתחררתי איתה. "ווהו! צעקתי. "השטיח נעלם והנה רחבת הריקודים. עכשיו תירשמי לחוג לכתיבה יוצרת אחרי הלימודים." אנני  מצאה את קולה בחוג הכתיבה ההוא, הודות למאמן הכדורסל שמשך את השטיח מתחת לרגליה."

בנוסף, מתחילה אריקה לקבל אימיילים ממקור לא ידוע שבכתובתו מופיעה המילה "נס". האימיילים מצביעים על: "בת אבודה" ומכילים ציטוטים מהמחברת, כגון: "חפשי את החתיכה החסרה", "סיירת נבונה בודקת מה קרה במסעה הקודם לפני שהיא ממפה את המסלול הבא".

כשנמצאים בתוך תהומות של כאב, חשוב שיהיה מישהו שישלח לך גלגל הצלה. "משפטי המפתח" – שמקורם באם חכמה; הקשר הטוב שלה עם אחותה, קייט; והאהבה המתגלית בכמה מובנים ובאופן מפתיע – הם אלה שיהוו גלגל הצלה לאריקה בדרכה אל האמת שלה, ואל הידיעה, שמה שמשמעותי בשבילה, חשוב יותר, מכל דבר אחר.

'מיכאלה' מאת מירה מגן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הנה עוד יצירה נפלאה של מירה מגן. כתיבה מצוינת זורמת. קולות שונים ודיאלקטים שונים, על-פי הרקע האישי של הדמויות. 

רונה היא המספרת. היא עומדת במרכז הרומן, אבל לא באמת מודעת לכך, כי הפנים שלה וההתעסקות שלה מעמידים במרכז את אחותה מיכאלה, הגדולה ממנה בחמש שנים. רונה מחפשת את נקודות התורפה של כל אחד, כדי לנסות להרגיש מעל. היא חריפה, עם המון חכמת רחוב, שפה יפה והשכלה ספרותית רחבה שהסתיימה לצערה כבר בגיל 8. 

אז מוצאות האחיות את עצמן ללא הוריהן, שכן האֵם הקצינה את אמונתה הדתית עד שהצליחה להרחיק את בעלה מהבית, וכל תשומת ליבה היה נתון רק לתפילות ולאמונה, עד לשליחתה למוסד לחולי נפש. התערערות התא המשפחתי מביאה את רשויות הרווחה להעבירן לחסות הדודה חדוה. 

אבל הדודה לא הייתה בנויה ומוכנה לבעיות הדידקטיות והפסיכולוגיות שהגיעו עם הבנות. מיכאלה הייתה הילדה הממושמעת, שעשתה הכול באופן מסודר וצייתני. רונה הייתה המורדת, הבעייתית, והדודה משתלחת בה כל הזמן, תוך שהיא מראה לה את ההבדל הגדול שבינה לבין אחותה "המושלמת". לאחר תקופה קצרה מחליטה הדודה לשלוח את רונה לפנימייה. רונה לא מוצאת את מקומה שם והיא נפלטת לרחוב. 

כשהיא נעצרת על אלכוהול, ומובאת אל מפתן בית אחותה על ידי המשטרה, מחליטה מיכאלה – האחות הבוגרת, שכבר נשואה עם ילדים – לקחת אחריות על האחות הסוררת, ומשכנת אותה ביחידת הדיור שבביתה. 

רונה חיה בתחושת אפסיות והחמצה. היא ללא מקצוע, ללא בעל ומשפחה משלה, ומטבע הדברים היא לא מפסיקה להשוות בינה לבין אחותה היפה, היועצת לענייני נישואין, הנשואה לפסיכולוג מצליח, שהקימה משפחה עם חמישה ילדים, ושהכל אצלה בבית מסודר , מאורגן למופת ובשפע. 

למרות שהיא לא מעריכה את עצמה לחלוטין, אנחנו הקוראים יכולים להבחין במה שהיא לא רואה. למרות היחס של האם אל הבנות, מבקרת רונה את האם כמעט בכל יום במוסד לחולי נפש, למרות שלא תמיד האם מתייחסת אליה יפה. כשנדמה לה שחוסה אחרת "מתלבשת" על אמה ומנסה להתנהג כבתה, נלחמת רונה על מקומה בכל כוחה. היא גם מצליחה לתפקד יפה עם בּוּדְקֶה קטן של חטיפים שאירגנו לה מיכאלה ובעלה, כצעד לקראת עצמאות. היא מצליחה להתנזר מאלכוהול תקופה ארוכה, וכשהאם משתחררת ומגיעה אף היא לבית מיכאלה, חולקת רונה איתה את יחידת הדיור, לומדת להסתדר איתה, למרות משקעי העבר, ועוזרת לה כשצריך. היא גם מצליחה להיפתח רגשית אל הילד המיוחד של אחותה, אליקו, ואף נוהגת בחכמה עם הבן הבכור של המשפחה, עידו.

בשלב מסויים דברים משתנים בתוך המשפחה הקטנה הזו, דברים שמשנים את מעמדה של רונה, את יחסה אל עצמה ואל האחרים, ואת יחס הסובבים אליה.

'כשניפגש שנית' מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמילי אמרסון מוצאת עצמה מובטלת בגיל שלושים ושש לאחר שפוטרה מכתיבת טור בעיתון. החיים לא פינקו אותה עד כה, ופעמים רבות היא הזכירה יחסי משפחה בעייתיים בטור שלה כשהיא מנסה לפתור בעיות של אחרים. מרגרט סבתה גידלה אותה לאחר שאמילי איבדה את אמה בגיל שבע עשרה. זמן רב קודם למותה של האם, עזב אביה של אמילי את הבית לטובת בת זוג חדשה ולא שמר על קשר, אפילו לא כשאשתו נפטרה. אמילי עצמה נכנסה להריון בגיל שמונה עשרה, ומסרה את התינוקת שלה לאימוץ, כשהיא עוזבת את ניק, אבי בתה, מבלי לספר לו אפילו, על ההיריון. מאז, אין יום שבו לא חשבה על גורל בתה.

בתקופה זו של חייה, נפטרת סבתה מרגרט, ואביה נפרד מבת זוגו, ועובר לגור בסביבתה של אמילי, כשהוא מנסה לזכות בסליחתה, על התנהגותו כלפיה בשנים שבהן נזקקה לו, והוא לא היה. אבל אמילי, אינה מסוגלת לסלוח, למרות ניסיונותיו הרבים. 

מה שמשנה את מסלול חייה הוא משלוח שמגיע אליה מגרמניה. במשלוח נמצא ציור יפיפה של מישהי צעירה בשמלה אדומה, על רקע של שקיעה סגולה ושדה תירס "היא נראתה בדיוק כמו גרסה צעירה של סבתא שלי מרגרט. רק חודשיים קודם לכן כתבתי על מותה בטור שלי, ובתצלום המשפחתי הישן שהתפרסם עם הדברים – תצלום של סבתי המחזיקה בידו של אבי כשהיה ילד קטן – היא נראתה מבוגרת בשנים ספורות בלבד מהאישה בציור שניצב עכשיו לפני." 

לציור היפה צורף פתק אנונימי שבו נכתב: "קראתי את הטור שלך, ואת טועה, סבא שלך מעולם לא חדל לאהוב אותה. מרגרט הייתה אהבת חייו".

כדי לנסות לפענח את תעלומת הציור, מי צייר אותו? מי הכיר את סבתה? ומי שלח את הציור מגרמניה אליה. היא פונה בראשונה לאביה כדי להראות לו את הציור. מכאן, היא תקרב ותהדוף אותו חליפות. נקרעת בין הרצון לחוות שוב קשר עם האב, לבין הכעסים שנצברו נגדו במהלך חייה בלעדיו. במהלך הזמן, הוא ימצא את הנתיב לליבה, ושניהם יחד יעברו במנהרת הזמן של סבתא מרגרט, אמו של אביה, ויגלו מי היה אביו של אביה, ומדוע מעולם לא שמעו עליו.

האם הפורמט של נטישה, אכן עובר מדור לדור? האם באמת נטש אהובה של סבתא מרגרט את אהבת חייו? במה עסקו שבויים גרמניים על אדמת ארה"ב? ומדוע לאחר המלחמה, עוד נמצאו שבויים גרמניים שלא חזרו הביתה, והגיעו לבריטניה. האם תסלח אמילי לאביה? והאם החרטות שלה, כלפי ניק, וכלפי בתה, יביאו אף הם לתיקון?

הסופרת קריסטין הרמל, נעה בין עבר להווה, מביאה את מעשיהן, מחשבותיהן, ופעולותיהן של דמויותיה. מחברת ומרחיקה, מרחיקה ומקרבת. היסטוריה אמיתית משתלבת כאן יפה בסיפורי חיים וברגשות שמעולם לא דעכו, ומוצאים דרכם אל הדורות הבאים.

כתוב יפה. קיראו. 

'מבוסס על סיפור אמיתי' מאת דלפין דה ויגאן מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לאחר ספרה המוצלח והראשון "אל מול הלילה", שהיה אוטוביוגרפי וחושפני, שבה ופותחת

הסופרת דלפין דה ויגאן, בסיפור אוטוביוגרפי מרתק, נוסף, שמתחיל בהצלחה של הספר הראשון. 

הקהל מחבק אותה, ותורים ארוכים של אנשים שמבקשים את חתימתה, משתרכים בירידי הספרים. דלפין לא ממש עומדת בציפיות של הקהל ושלה. בתור ילדה חסרת ביטחון, ואישה חסרת ביטחון, היא מנסה להתרכז באחד על אחד, כשהיא חותמת לאנשים, ומנסה להתעלם מהמסה האנושית הגדולה שגורמת לה לאבד את ביטחונה. מאמציה גובים ממנה מחיר, והיא מסיימת את אחד הערבים הללו, באפיסת כוחות מוחלטת.

כשהיא נמצאת במצב הזה. ללא הגנות, חשופה ופגיעה, בדיוק בתקופה שילדיה הבוגרים כבר עוזבים את הבית, ובן זוגה פרנסואה, נעדר רוב הזמן, היא פוגשת באישה נאה, אינטליגנטית מאד, סופרת צללים, שתחליק אל הרִיק שנוצר בחייה, בערמומיות רבה. 

ל' תהפוך להיות חברה קרובה, ודמות שתשפיע על דלפין, הרבה מעבר למה שהיא אפילו מבינה ותופסת. רק בדיעבד, כשהיא כבר מספרת את סיפור יחסיהן, היא אומרת: "היום, כשאני מנסה לשחזר את השיחה הזאת, אני נוטה לחשוב של' הכשירה את הקרקע, אמדה את סיכויי הכיבוש שלה. אבל בעצם אינני בטוחה שהדברים היו ברורים כל כך. ל' ניחנה בסקרנות אמיתית, בעניין עמוק ומתחדש שלא הייתה לי שם סיבה לפקפק בו. נדירים האנשים ששואלים שאלות אמיתיות... ביום ההוא ל' לא דיברה איתי על הספר שלי או על תוכניות כתיבה עתידיות. ל' התקדמה לאט, היא לא מיהרה לשום מקום."

ואכן ל' חודרת לכל חלקה מחייה של דלפין, בשקט. לכאורה, בתמימות רבה, הופכת להיות לה עוגן ומשען. עוזרת לה, לכאורה, להתחיל לכתוב, כשהיא מטפלת בכל ענייניה האחרים של דלפין, ודנה עימה בנושא הכתיבה הבא. אך לאמיתו של דבר, היא משתקת את דלפין, שהופכת לא רק לבובה על חוטים, אלא למי שאינה מסוגלת להתקרב כלל לשולחן הכתיבה. 

קיומה של ל' בחייה של דלפין, מתרחש אך ורק בסיטואציות שבהן לא נמצא אף אחד אחר. היא נעלמת כשפרנסואה, בן זוגה של דלפין, נמצא, וכשתאומיה הגדולים של דלפין שוהים עימה. את כל היתר, חבריה ומכריה של דלפין, מרחיקה ל' במייל אחיד, שלכאורה נכתב על ידי דלפין עצמה.  במייל היא כותבת, בשם דלפין, וללא ידיעתה, שדלפין לא מסוגלת לכתוב בימים אלו, ולכן היא מבקשת שלא ייצרו איתה קשר.

כך מסלקת ל' את כולם מחייה של דלפין, ומשתלטת עליהם לגמרי. "עד היום אני מתקשה להסביר כיצד התפתח הקשר בינינו במהירות כזאת, ואיך הצליחה ל' לתפוס מקום כה מרכזי בחיי תוך חודשים אחדים. ל' הטילה עליי כישוף אמיתי. ל' הפתיעה אותי, הצחיקה אותי, סקרנה אותי, הפחידה אותי. לל' הייתה דרך משלה לצחוק, לדבר, להלך. ל' לא ניסתה לשאת חן בעיניי, ונדמה שלא שיחקה שום משחק... הכל נראה כה פשוט... ל' אחזה בי אחיזה ענוגה, אינטימית ומטרידה, שסיבתה והיקפה נעלמו ממני."

מצבה של דלפין הולך ומחמיר, והמתח הולך וגואה. האם תצליח להשתחרר מלפיתתה של ל', ותחזור להיות סופרת עם קול עצמאי משלה? אנחנו יודעים שכן, שהרי היא זו שכותבת את הספר בדיעבד. נראה, שהכתיבה על היחסים המסוכנים האלה, ממרחק של זמן וקשר, מסמנת את דרכה של דלפין להבראה. גם של נפשה, וגם של ישותה כסופרת. בכך היא מצליחה בגדול. הספר מרתק.

'מבוסס על סיפור אמיתי' זכה להצלחה גדולה בצרפת. הוא קטף את פרס רנודו ופרס הגונקור ליסיי, עובד לסרט בבימויו של רומן פולנסקי ותורגם לשפות רבות. 'Le point' כותב: "ספר שהוא בה בעת מותחן פסיכולוגי והתבוננות מעוררת השתאות על האובססיה העכשווית של הספרות והקולנוע לסיפורים המבוססים על 'סיפור אמיתי' ".  

'הכל אודות חביבה' מאת ירון פריד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'הכל אודות חביבה' נכתב על דמות בדיונית של שחקנית תיאטרון גדולה מהחיים, בשם חביבה רוז. דיווה אמיתית, עם כל הנוכחות הבלתי מובנת, שמרכזת אליה כמגנט את תשומת ליבו של הקהל, מרגע הופעתה על הבמה, ועד יציאתה, ולא משנה כמה שחקנים משחקים סביבה. דיווה, שרצונה הוא בל יעבור, והיא מאופיינת גם בכל הגחמות, הקפריזות, וההשפלות כלפי כל מי שעובד סביבה. היחידים שיוצאים ממנה בחסד ובשלום, הם הקהל, שאך ורק למענו היא חיה, והשחקנית הגדולה, חנה אבינועם, שאת מקומה במקום הראשון של התיאטרון, תפסה חביבה.

הספר נכתב כדברי המחבר ירון פריד "מתוך אהבת שחקנים ושחקניות". על אף שראה גם את הצדדים האפלים של התיאטרון. את המרירות, את החשבונאות, את התככים, ואת אי שביעות הרצון. "זכיתי לראות שחקניות ענקיות בפעולה... כל אחת מהן גילתה לי דברים חדשים על הכישרון האנושי והקיום האנושי כולו..." הוא כותב ב'אחרית דבר'. 

ירון פריד כותב בהומור רב, ולכן גם כשמדובר במריבות קולניות, תככים וחתירות, מקבלת הסיטואציה את הפן הקומי, שגורם לאירוע, שלא להתקבל בכובד ראש חמור מדי על ידי הקורא. דוגמא להומור שלו ניתן למצוא לדוגמא, בדרך שבה לושקה אישון, מי שבפועל גידלה את בנה של חביבה, כבת זוגו של בעלה לשעבר, מגיבה להשפלות החוזרות ונישנות של הגברת הראשונה של התיאטרון "לושקה... בלעה את הצפרדע. אחרי כל כך הרבה צפרדעים שבלעה במשך השנים מחביבה אפשר כבר להכריז עליה כעל שמורת החולה החדשה." על גינוני הדיווה שלה, תשלם חביבה יום אחד מחיר יקר.

בסיום הפרולוג כותב פריד "קהל נכבד, ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה (רמז לפתיחה הידועה של המחזה "עוץ לי גוץ לי"-ר.ק). נא לכבות טלפונים, להדק חגורות ולהתפלל לטוב, כי בעולם התיאטרון, עוד יותר מאשר בעולם ה"אמיתי", לעולם אין לדעת מה יקרה." את העולם האמיתי, שהוא מראש מגדיר במרכאות, כמשהו, שאינו באמת קיים, או את האמת שמאחורי עולם התיאטרון, הוא דווקא חושף בפנינו, ולא במרכאות, במהלך העלילה. 

יש כאן אקספוזיציה של דיווה מזדקנת, ששולטת ללא מֵצָרִים בתיאטרון הציבורי על כל אנשיו. יודעת מה היא שווה, ומשתלחת בכולם בלי שום חשבון. בהמשך תהיה עלילה, של שחקניות שמנסות לתפוס את מקומה. יהיה קליימקס (שיא) דרמטי, הקשור לבן שנולד לה בלא שרצתה, ויש את האפילוג, הסיום וההרפייה הדרמטית, כשכל הקלפים נטרפים מחדש, ומונחים בצורה שונה על במת התיאטרון, כמו גם על במת החיים. 

הספר הוא בבחינת הצצה מאחורי הקלעים. הוא המחזה שמאחורי המחזה, ואף בנוי, בדיוק בשל כך, ממערכות. כמו במחזה. שהרי "העולם הוא במה אחת גדולה, וכולנו שחקנים", כדברי גדול המחזאים, ויליאם שקספיר.

דמותה של חביבה נבנית בפני הקורא לא רק מתוך מחשבותיה שלה, אלא גם דרך עדויות של אוהביה ושונאיה כאחד, כמו ב'רָשׁוּמוֹן'. כשכל עדות פותחת מערכה חדשה, של דמות אחרת, שמתארת את הרושם שעשתה עליה חביבה רוז בפגישה הראשונה. בהמשך נבחן מאחורי הקלעים של אותה המערכה, את הקשר שבין אותה הדמות לגברת הראשונה של התיאטרון.

'הכל אודות חביבה', מתכתב, כפי שמציין פריד ב'אחרית דבר', עם הסרט הידוע 'הכל אודות חוה' שנכתב על עולם התיאטרון. גם שם נמצאת דיווה גדולה, שמהלכת בקיסמה על כל רואיה ושומעיה. כשתחתיה מצליחה לחתור שחקנית אחרת בדרכה לפיסגה, שתמצא עצמה בדיוק באותו המקום, כששחקנית אחרת תנסה לחתור תחתיה.

'הלבד הגדול' מאת כריסטין האנה מאנגלית: כנרת היגינס־דוידי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לני אולברייט, ילדה יחידה להוריה, קשורה מאד לאמה. שתיהן מנסות יחד להתמודד עם בעל/אבא שסובל מפוסט טראומה של מלחמת ויטנאם. הוא אוהב אותן מאד, אבל בעיות נפשיות הולכות ומחמירות, הולכות והופכות לאיום של ממש על חייהן.

כל עוד חיו בסיאטל שבארה"ב, סביבה אורבנית רגילה, הן עוד הצליחו לנווט איכשהו, אבל האב מחליט שישועתו, והשקט הנפשי שלו, יבואו מירושה של חבר ששירת איתו בוויטנאם ונפל במלחמה. הירושה היא בית מוזנח עם חצר גדולה במקום נידח באלסקה, שנקרא קאנק. המשפחה יוצאת במכונית בדרך לאלסקה. הימים של המסע הזה, יהיו הימים הטובים ביותר שלהם כמשפחה, כשהתקוות עוטפות אותם בעננים ורודים של אושר, והאב רגוע ומאושר.

המציאות תטפח על פניהם מהרגע הראשון. אלסקה היפה והקרה, דורשת יכולת הישרדות גבוהה. במקום המבודד הזה, שנקרא קאנק, מתכוננים לחורף הקשה במשך כל הקיץ. ישנם אף שמקצינים, ומתכוננים לסוף העולם. 

הקהילה הקטנה המתגוררת במקום, אמורה לעזור האחד לשני בהתכוננות ובמצבי חירום. אבל כשמגיע החורף, הכופה על כל משפחה להסתגר בביתה, הולך מצבו של האב ומחמיר. האלימות, שלני כמעט ולא נחשפה אליה קודם, הופכת לגלויה ומאיימת בתוך הבית הסגור והמבודד. האב, שמקצין בדעותיו, ובתגובותיו, רב עם רוב חברי הקהילה, והאלימות שעד כה הייתה הנחלה שלה ושל אמה בלבד, מתחילה לחלחל החוצה, ולהפוך את הלבד שלהן לגדול עוד יותר, כשהוא בונה מחיצה שמפרידה בין החווה הקטנה שלהם ליתר בתי הקהילה. 

"לני נותרה לעמוד לבדה, ילדה שנקלעה לאש הצולבת בין שתי סיעות. היא הרגישה את הפילוג בעיר, את חוסר ההסכמה שיכול בקלות להפוך לקרב על מהותה של קאנק. וזה לא יהיה יפה. לני ידעה מה אבא שלה עשה, והשחתת המסבאה חשפה צד חדש בזעמו... משהו הפר את האיזון העדין שעליו נשענו חייהם... "אני רואה על הפנים שלך שאת מפחדת," אמר מר ווקר. "הדבר הזה בינך לבין אבא שלי יכול לפרק את קאנק," היא אמרה. "אתה יודע את זה, כן?" "תאמיני לי, לני, אין לך מה לדאוג." לני הביטה במר ווקר. "אתה טועה". היא אמרה."

כמו הר געש מסתובב אביה בבית, כששתיהן רועדות ומתאמצות שלא להכעיסו. כשלני הולכת לבית הספר, אלה השעות הטובות שלה. במיוחד בגלל מתיו, איתו היא מוצאת שפה משותפת. לאט לאט היא תחשוף בפניו את מה שכבר ראה בעצמו, ואף יותר. היא מתלבטת לברוח מהבית, אבל קשה לעשות זאת בלא אימה שתישאר לבדה עם בעלה האלים. ניסיון משותף של שתיהן לברוח נכשל. המצב נעשה חמור יותר. 

האם תצליח לני לברוח מהגיהנום שבביתה? ומהו באמת הלבד? האם המרחק מהציוויליזציה? האם המרחק בין הבתים, אפילו שם בקאנק שבאלסקה המבודדת? האם הלבד הוא תחושת הארמגדון של סוף העולם, שגורם לחלק מהתושבים, וגם לאביה של לני, להתכונן לסוף העולם ולהכין את המשפחות להישרדות שלאחר חורבן? האם הלבד הוא אי היכולת לספר לאנשים על האימה שבבית? האם הלבד הוא חוסר האונים, שבו נתונה לני, כשהיא רואה את אמה מתרסקת ממכות, מידי מי שאמור להגן על שתיהן? ואולי כל אלה ביחד, יוצרים באמת את ה"לבד הגדול". ספר מרתק. קיראו.