ארמון הזכוכית מאת אמיטאב גהוש

טור שבועי של ד"ר רותי קלמן

מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף

דימונה

"עיניו של ראג'קומאר נפלו על נערה – אחת ממשרתות המלכה. צנומה היתה וארוכת איברים ולעורה גון אבקת הטהנקה הדקה שעטתה על פניה. היו לה עיניים כהות ענקיות ופניה היו ארוכות וסימטריות באופן מושלם. ללא ספק היתה היצור היפה ביותר שראה מעודו, חִנה היה מעבר לכל דמיון" (ע' 41).

כך מתחיל המפגש הראשון בין שניים מבין הדמויות המרכזיות בספר "ארמון הזכוכית" של אמיטאב גהוש. מה שמייחד את הנער, הוא החיזור העיקש אחריה. הוא מושיט לה קופסת שנהב כמנחה, שואל לשמה, וכשהחיילים נכנסים לארמון הוא מנופף לעברה "יותר אות מאשר נפנוף פרידה. 'אני אשוב לראותך' " (ע' 42). כששיירת המלך האחרון של בורמה, תיבו, יוצאת למחרת מארמון הזכוכית שלה לגלות בהודו, שוב ממהר ראג'קומאר להגיש לה מינחה "ראג'קומאר רץ קדימה וטיפס על דקל...פילס את דרכו לאט מבעד להמון עד שהגיע קרוב לדולי... הוא זינק לעבר דולי והניח את חבילת עלה הבננה בידה. "קחי," סינן. "זה אוכל." (ע' 51).

במהלך השנים הבאות, זכר ראג'קומאר את דולי, שהפכה למושא חלומותיו. הוא פוגש בה במפתיע, כשהוא כבר איש עשיר ומכובד, בביתו של הנציב הבריטי בהודו "בהעיפה מבט מעבר לכתפה גילתה אומה את דולי, שישבה חבויה למחצה... 'דולי!' אומה החוותה תנועת היכרות לעברו של ראג'קומר. ' זה מר ראהה, אני לא חושבת שנפגשתם..." (ע' 138), וגורלם נקשר זה בזו.

בספר "ארמון הזכוכית" אנו מתחקים אחר חייהם וגורלותיהם של משפחה מתרחבת. חווים את חייהם ומותם, אהבותיהם ואורח חייהם בחברה ובעולם משתנים. זוהי סאגה רבת-שנים, המתחילה ב-1885 בבורמה עם הפלישה הבריטית למנדליי, עיר המלך, ולארמון הזכוכית של המלך. העלילה מתרחבת גם להודו, סיאם, סינגפור וטיבט ומגיעה עד שנת 1966.

בשנים אלו אנו עוברים לא רק את השלטון הבריטי, וכיצד הוא מתנהג עם נתיניו, אלא גם כיצד הוא נוהג כלפי המלך והמלכה, הבורמזים הגולים, ובני משפחתם, מה קורה לאנשים שעוברים ממדינה למדינה, כיצד מתקבלים נישואי תערובת בין בורמזים להודים, מה קורה לכל אלה בזמן מלחמת העולם הראשונה אחרי רצח יורש העצר בסרייבו, ומה קורה לאלה בזמן מלחמת העולם השנייה.

מהלכים פוליטיים הידועים לנו, מקבלים משמעות אחרת, כשמדובר באדם מהרחוב, באנשים שאנו מלווים אותם במהלך חייהם, לומדים את מנהגי המקום שלהם, את אופיים, ופתאום, ברגע אחד, כל עולמם מתהפך. בני משפחה נעלמים, נהרגים, והם נאלצים להמשיך הלאה, משתנים, לומדים לחיות מחדש.

הסופר, אמיטאב גהוש נולד בכלכותה שבהודו, בילה את ילדותו בבנגלדש, בסרילנקה ובצפון הודו. הוא לימד באוניברסיטאות בהודו ובאמריקה, ופירסם עד כה שמונה ספרים. כיום הוא חי בניו יורק.

סוד הגן הנעלם מאת פרנסס הודג'סון ברנט / ד"ר רותי קלמן

קסמו של הספר "סוד הגן הנעלם" מתחיל בשמו. המסתורין היה הדבר הראשון שמשך את עיניי וסקרנותי, וגרם לי לשוב ולקרוא את הספר שקראתי לפני שנים רבות. הדבר השני היה הכריכה המושכת שאויירה על-ידי בתיה קולטון, ומזמינה אותנו אל תוך הדלת הנסתרת של הגן. התוכן לא איכזב. הכתיבה הטובה של פרנסס הודג'סון ברנט, שעמדה במבחן הזמן (104 שנים) גם בעזרת תרגומה המצויין של הסופרת הגר ינאי, איפשרה לזרום עם הטקסט, ולא לרצות להניחו מהידיים.

הילדה מרי לנוקס, בת למשפחה ממוצא אנגלי, מתחילה את חייה ברגל שמאל, כילדה לא רצויה, הנולדת לזוג עשיר החי בהודו, בבית מלא משרתים. האב עסוק בעבודתו ואינו מתעניין בילדה. האם היפיפייה רוצה רק לבלות, לא לראות או לשמוע את הילדה, וכך מוצאת עצמה מרי רק בחברת משרתים שחייבים למלא את כל רצונותיה וגחמותיה, ובלבד שלא תבכה ותפריע להורים. לכן היא גדלה בשנותיה הראשונות כילדה מפונקת, שלא יודעת אפילו להתלבש בעצמה, אנוכית ורעה אל המשרתים, ללא אהבה, וללא יד טובה שמכוונת. היא ממורמרת וכעסנית, ואיש לא מעוניין בחברתה.

מה שטורף את הקלפים הוא מחלת הכולרה שתקפה כל בית בהודו באותה התקופה. ההורים נפטרים, המשרתים בורחים מהבית, והיא מוצאת עצמה לבדה, לא מבינה לאן נעלמו כולם. חיילים שעוברים בסביבה, מופתעים מאד למצוא אותה חיה ושלמה בבית, וכשהם מחפשים קרובי משפחה לילדה, הם מוצאים את הדוד שלה באנגליה, מר קרייבן, אותו לא פגשה מעולם, והיא נשלחת לאחוזתו.

גם כאן, נראה שהאהבה וחום של בית, לא ממהרים לעטוף אותה. 100 חדרים נעולים באחוזת מיסלתוויט של דודה. ששקוע בטרגדיה האישית שלו של אבדן אשתו. מרי מוצאת עצמה בחדר נזירי, ללא משחקים, ללא ספרים, אך עם משרתת עליזה ומלאת חיים. זהו המפתח הראשון להתאוששותה. החיוניות של מרתה, הנערה הפשוטה, שבאה מבית מלא אחים, ועוד יותר מלא באהבה, היא מצליחה לחדור לעולמה של הילדה ולסקרן אותה.

מרי מתחילה לשוטט בגנים הרבים שמסביב לאחוזה, אך כשהיא מגלה שהיה פעם גן מיוחד, שהיה גנה המטופח והיפה של גברת קרייבן שנפטרה, וכשהיא שומעת שהדוד במר ליבו הטמין את המפתח לגן, היא מחליטה למצוא אותו. האוויר הצח והטבע המדהים, שבו היא מרבה לטייל, מאוששים את גופה ונפשה של הילדה הבודדה. היא מתחברת בקלות לאחיה של מרתה, דיקון, ילד טבע שמדבר אל החיות והצמחים, ועוזרת לבן-דודה, קולין, לחזור לחיים ולתקווה. בתוך כל זה היא מגלה את המפתח לגן הנעלם, וביחד עם דיקון וקולין היא מחזירה את החיים לגן, לעצמה, ולאחרים.

כשהמתרגמת הגר ינאי מבקשת להבין מדוע הספר קוסם לאנשים עד היום, היא חושבת שהסיבה היא ההתחלקות בסוד "סוד הגן הנעלם הוא אוצרה המיוחד של מרי. אבל רק כשהיא מסכימה לחלוק את הסוד הזה היא רוכשת לעצמה חברים. בזכות הגן היא יוצרת קשר עם דיקון הפשוט והמקסים, ילד הטבע, ולאחר מכן רוקמת חברות מיוחדת במינה עם קולין בן האצולה המפונק. השותפות בסוד מחזקת את החברות בין שלושתם והופכת את השלישיה הזו לחבורה מגובשת. והרי גם חברים הם סוד גדול, והדרך לרכוש את ידידותם וליהנות ממנה לאורך זמן היא מסתורית לא פחות מהגן הנעלם – והדבר אמור בילדים ממש כמו במבוגרים. הספר הזה עוסק בסודות, בחברות, בתשוקה לחיים ובידיעה שכל אדם – אפילו ילד צעיר – אחראי על גורלו."

ואני חושבת, שהסוד טמון בנפש האדם, וביכולת שלו לקחת את גורלו בידיו. לבד לגמרי, בלא שום הנחייה והדרכה, ובלא שום השכלה מוקדמת, מבינה הילדה בת ה-10, המתחילה רק עכשיו לחיות באמת, שהיא לא תקבל שום דבר מהסביבה, אם היא לא תפעל לשם כך. ולכן וההיפתחות שלה אל עולם הטבע שסביבה, הצמחים, החיות והאנשים, מאפשרת לה ללמוד מה נכון לעשות בחיים, משחררת את התכונות הטובות שבה, ומאפשרת לה גם לעזור לזולת.

"כל הר וגבע:הסיפור מאחורי "צלילי המוזיקה" / אגתה פון טראפ, 2002

במלאת יובל שנים לצאת הסרט המוזיקלי "צלילי המוזיקה", מהאהובים והמצליחים בכל הזמנים, מובא כאן סיפורה הנוגע ללב של משפחת פון טראפ האוסטרית, מפי אגתה, הגדולה ביותר מבין הבנות.
בהקדמתה מציינת אגתה, שכבר נכתב די הרבה על המשפחה בעקבות הסרט. חלק גדול, על-ידי אמה השנייה, מריה. אבל סיפורה של מריה החל, כשכבר היו שבעה ילדים במשפחה. כך שכל מה שאירע קודם לכן, ומה שארע לאחר מותה של מריה – לא סופר עדיין. עוד מדגישה אגתה, שהספר הוא מנקודת ראותה, וייתכן, שאחיה היו מספרים זאת קצת אחרת.
על אביה, קפטן גאורג פון טראפ, כותבת אגתה, שלא רק שהיה מפקד צוללת מבריק בצי האוסטרי, איש בעל חזון ואומץ בלתי רגיל, כי אם היה גם בעל ואב אוהב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא הגיע לעיתים רחוקות לביתו, אבל אז היה מניח לילדיו רופרט ואגתה להשתולל עימו ולצלול לדמיון שעזר לו, ושימח אותם. "ב"צלילי המוזיקה" מוצג הקפטן כנוקשה, מרוחק ועיקש. במציאות היה הקפטן, אבינו, עדין, טוב לב ורגיש. מאמא לא יכולה הייתה למצוא לנו אב טוב יותר".
הוא התהלך תמיד בנינוחות ובזקיפות קומה, ותמיד היה קשוב ורגיש לסביבתו. הוא תמיד ברוך ובאהבה בילדיו, ומעולם לא התבטל. גם אביו, סבה של אגתה, היה מפקד אונייה בצי האוסטרי, ולאחר שהציל בתושייה את אונייתו מסערה עזה, הוא קיבל את עיטור צלב הברזל מדרגה שלישית וזכה בתואר אביר מטעם הקיסר פרנץ יוזף הראשון.
ב-1911, נישא גאורג פון טראפ לאגתה וייטהד, אמה של אגתה הכותבת. כל מי שהכיר את אמי -  אהב אותה, היא מציינת "היא השכילה לנהל משק בית גדול ובו טבחית, עוזרות וצוות עובדים נוסף, בשקט ובעדינות... מעולם לא דיברה במלים קשות והביעה דבריה בנימה רכה אך תקיפה. כשהייתה נכנסת לחדר נראה כאילו זרחה השמש"...
בזמן מלה"ע הראשונה, נאלצו בני המשפחה לעזוב חלק זה של עירם ובזמן שהקפטן לחם בצי, הם התגוררו בבית הסבתא בארלהוף, וארבעה תינוקות נתווספו שם למשפחה: מריה, ורנר, הדוויג ויוהנה. "אותן שנים ראשונות שבילינו בארלהוף תחת עינן הפקוחה של מאמא, גרומי והדודות, היו יקרות מפז. למדנו לחיות כמשפחה המקדשת את ערכיה. למדנו לשעשע את עצמנו ושמענו את צליליה הראשונים של המוזיקה שעתידה הייתה למלא חלק נכבד בחיינו.
ב-1921 נולדה התינוקת האחרונה מרטינה. אבל מרטינה הקטנה נדבקת במחלת השנית, ומדביקה את אם המשפחה, שנפטרת לאחר מאבק חסר סיכוי במחלה. הבית נראה עתה ריק לילדים, ללא אמם. האב מחליט לעבור לאייגן, סביבה כפרית בפאתי זלצבורג. זהו הבית שממנו נמלטה המשפחה באוסטריה ב-1938, כפי שראינו בסרט. ב"צלילי המוזיקה" מזמן הקפטן (אבינו) את ילדיו בעזרת משרוקית ספנים. כשעברנו לאייגן החל פאפא להשתמש במשרוקית כדי לקרוא לילדיו והייתה לכך סיבה טובה. הבית היה גדול... לכל אחד מאיתנו הייתה שריקה משלו, ופאפא השתמש בשריקה מיוחדת כדי לקרוא לכולנו יחד... אך הוא מעולם לא השתמש במשרוקיתו כדי לזמן את הצוות או כדי להורות לנו להתייצב במקומותינו כמתואר בסרט."
אחד הדברים הבולטים בסרט, הוא השירה המשפחתית. על כך מספרת אגתה, שאחרי שהקים בית לילדיו, החל האב לשיר להם שירים שזכר מימיו בצי. הוא נהג ללוות את שירתו בנגינה בגיטרה. הילדים למדו את השירים במהירות. הוא גם לימד את הילדים לנגן "הערבים המוזיקליים הפכו לדבר של קבע ואנחנו נהנינו מהם מאד. אבינו ניגן כינור ראשון, רופרט או מריה ניגנו באקורדיון, ואני ליוויתי אותם בגיטרה. מאוחר יותר הצטרפה אלינו יוהנה ככינור שני. התזמורת הקטנה שלנו, הפכה, במושגים וינאיים, ל"שרמל קוורטט" (תזמורת עממית). זאת בניגוד לסרט, שבו נדמה שמריה, האם השנייה,  היא שהיקנתה להם את חדוות המוזיקה.
בעקבות היחלשותה של מריה בתו, בגלל מחלת השנית, שכר הקפטן מורה פרטית לבתו, מועמדת לנזירות, שהיתה לה הסמכה מתאימה ויכלה לגור עימנו. שמה היה גוסטל מריה אוגוסטה קוצ'רה, והיא הייתה בת 21. רוב הזמן היא בילתה עם מריה, והצטרפה רק בארוחות. אך כשנודע לה שהמשפחה אוהבת לשיר, היא הצטרפה לזמרה ואף לימדה אותם שירי עם שהכירה.
בשעות שבהן לא לימדה, הטליאה גוסטל-מריה את גרבי הילדים, ואגתה הצטרפה לעבודה הקשה וביניהן נקשרו קשרי ידידות. גוסטל-מריה סיפרה לנערה בת השלוש עשרה על ילדותה הקשה ואיך כשיצאה להרים החליטה למראה היופי שמסביבה לזנוח מאחוריה את היופי הארצי ולהיכנס למנזר. היא ביקשה להיכנס למנזר נוקשה במיוחד, אך היא עצמה המשיכה להשתובב ולהביא את הנזירות לקצה גבול סבלנותן, בעודה מחליקה במורד מעקות, מזמרת ושורקת במסדרונות ומאחרת לתפילה. "השיר 'מריה' שנפתח בשורה 'איך פותרים בעיה כמו מריה?' מ'צלילי המוזיקה' בהחלט הלם את המציאות."
קפטן פון טראפ מתייעץ עם ילדיו אם להתחתן עם גוסטל-מריה, והילדים מאשרים. "אז טרם ידענו" מספרת אגתה "שבעשרים ותשע השנים הבאות עתיד גורלנו להיות שלוב בזה של אמנו החדשה בהרפתקה מוזיקלית שתצילנו ממאורעות הדמים של מלחמת העולם השנייה ותישא אותנו מעבר לאוקיינוס אל יבשת חדשה שתהפוך לביתנו החדש: אמריקה." ספר מעניין ביותר. מומלץ.

הריקוד של סוניה מאת ויקטוריה היסלופ

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בכל אחד מספריה של ויקטוריה היסלופ, אנו מתוודעים לאירועים היסטוריים אמיתיים, שהתרחשו במקום מסויים בעולם ובזמן מסויים. אבל אין זה תיעוד יבש וסטטיסטי. אותן אמיתות היסטוריות מתגלות לנו במהלך עלילה, שהיא סאגת חיים של דמויות, שחיות ונושמות, אוהבות וכואבות.
הפעם אנו מובלים לגרנדה שבספרד בשנת 2001, בעקבות סוניה, אנגליה הנשואה, שלא באושר, לג'יימס. היא מצטרפת לחברתה מגי, למסע ריקודים בגרנדה, ובין לבין היא משוטטת לבדה בחוצות העיר. בהגיעה לאחד מבתי הקפה, היא נמשכת לתצלומיהם של רקדנית פלמנקו ולוחם שוורים. מיגל, בעל בית הקפה הזקן, מגיע לשרת אותה. סוניה הסקרנית מבקשת לדעת עוד ועוד על ההיסטוריה של המקום, על הרפובליקה השנייה, ומיהם השניים , שאת תמונותיהם היא רואה על קיר בית הקפה. מיגל הזקן מרתק אותה בסיפורו, ודרכו, אנו נחשפים לסיפור חייהם של קונצ'ה ופאבלו רמירז, שככל משפחה ספרדית, ניסו לגדל באהבה את ארבעת ילדיהם, אנטוניו, אמיליו, איגנסיו ומרסדס. שניים מילדיהם נמשכים למקצועות, שהם מיסודות תרבותה של ספרד. איגנסיו הוכשר להיות 'מטדור דה טורוס' (לוחם שוורים), ומרסדס מוכשרת לרקוד פלמנקו, כשהיא מתאהבת בנגן גיטרה מוכשר בשם חבייר.

שיגרת חייה השלווה של המשפחה מופרים באחת, עם כניסתם של חיילי הגנרל פרנסיסקו פרנקו לגרנדה, בקיץ 1936, תקופת מלחמת האזרחים (שם, ע' 187). דבר מכל מה שהיה ידוע וברור, לא חוזר להיות כשהיה. כל משפחה, והשכול שלה. כל איש ואשה נלחמים על חייהם, מי בקרב, ומי בסתימת פה, כדי לא לעורר את חמת השלטון הצבאי. ההחמרה בחוקים הופנתה גם לנשים  "מלבד החובה להתלבש בצניעות, לכסות את הזרועות וללבוש צווארון גבוה, נאסר לשמוע מוזיקה "חתרנית" ונאסר לרקוד." (שם, ע' 231). תשוקתה של מרסדס לרקוד, גדולה מתחושת הפחד. היא ממשיכה להגיע בהיחבא אל מורתה לריקוד, והשעות בהן היא רוקדת הן שעות האושר היחידות שלה בימים קשים אלה, כשהיא מנותקת מאהובה, המצוי בעיר אחרת.

בשנים הקשות הבאות נתלשים אלפי אנשים מבתיהם, מוצאים להורג, מושלכים לשנים רבות לבתי כלא בתנאים מחפירים ובעינויים, או נשלחים למחנות עבודה. רק מעטים מהם מצליחים לעבור את התקופה הקשה, שנמשכה עוד שנים רבות, ולחזור הביתה, שבורים פיזית ונפשית.

מרסדס, הצעירה בת ה-16, יוצאת לחפש את חבייר, בתוך המלחמה והאימה. פעמים היא מוצאת עצמה הולכת נגד זרם הבורחים מבתיהם. היא חוברת למשפחות, חווה מוות וכאב, ולעיתים כדי להשיג מעט כסף למחייתה, היא רוקדת, כשהיא מדהימה את כל רואיה. במקומות שחבייר יכול היה להיות, מוצאת מרסדס חורבן של המקום כולו, והיא מתחילה לאבד את התקווה למצוא את חבייר בחיים. כשהיא מתלווה לאם ספרדיה עם ארבעת ילדיה, מגיע רגע, שבו מוצעת לילדים האפשרות להינצל על-ידי עזיבת ספרד והפלגה לאנגליה. רק שני הילדים הגדולים יכולים להפליג. באונייה מצטופפים אלפי ילדים פליטים, ומרסדס מחליטה להצטרף למסע לאנגליה, כדי לעזור בטיפול בילדים הרבים.
כשמיגל מסיים לספר את הסיפור לסוניה, מתברר לשניהם, שגם להם חלק בסיפור חייה של משפחת רמירז.

קונטרפונקט / אנה אנקוויסט

אנה אנקוויסט היא מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית, והיא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. ספר זה הוא האוטוביוגרפי ביותר מבין ספריה. בקיץ 2001 דרסה משאית למוות את בתה מרגריט, שרכבה על אופניה באמסטרדם.
מהו "קונטרפונקט"? ההגדרה בוויקיפדיה אומרת ש"במוזיקה, קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מקור המילה 'קונטרפונקט' הוא הביטוי הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה מול נקודה). הצורות המוזיקליות הקונטרפונקטיות החיקויות העיקריות הן הקאנון והפוגה, אולם יכולים להיות קטעים קונטרפונקטיים שאינם חיקויים.
כאן בספר שלפנינו מדובר ביוהאן סבסטיאן באך, מצד אחד, ומדובר באשה, מצד שני. זה שכתב יצירה ארוכה בשם "וריאציות גולדברג", שלפי ספר זה נכתבה לבנו הבכור, וילהלם פרידמן, בנה של אשתו הראשונה, שנהרג. מי שמנגד היא זו שמבצעת את יצירתו, אבל בעצם משחזרת דרכו את חייה עם משפחתה ובעיקר את זכרון בתה :"כל וריאציות גולדברג הארבע-קוליות הזכירו לה חופשות, טיולים הרמוניים בתוך התחום המוגן של הרביעייה" (ע' 142) היא, הבעל. הבת. הבן.
כל פרק הוא וריאציה נוספת של באך, והוא פותח בשתי שורות של תווים. כשהיא חושבת על כך שבאך משתמש רק בשני קולות בווריאציות גולדברג ושאת שניהם "... מנגנים באותה היד, כשבראש ובמחשבה מפרידים בין שני הקולות. עם הזמן לומדים להבחין ביניהם בכל מקום. בגוף, בזיכרון, בשרירים, הם מצטרפים לשלם" (ע' 42) האסוציאציה אצלה היא לידת התינוקת שלה. כששתיהן היו אחת. כשהפרידו בין הקולות והגופים, והתינוקת הפכה לילדה, לנערה, לעצמאית, לשלם.
בווריאציה השישית היא נזכרת בלידת הבן, ואיך שהבת קיבלה אותו יפה. בקטע הנגינה היא חושבת: "מיד אחרי התיבה הראשונה הצטרף הקול השני לראשון, והוא נשמע כמותו, רק צעיר יותר, אולי צלול יותר?... " (ע' 61). ואז בא גיל ההתבגרות "הבת רבה עם האב. טריקת דלתות. רקיעת רגליים במדרגות... צעקות" (ע' 87). הווריאציה האחת-עשרה, היא זו שמזכירה לה זאת: "על כן התווים ניצב הקנון. הבאס עם תוויו החוזרים, ההולמים ללא-רחם, היה הבסיס, שעליו שוחחו זה עם זה שני הקולות. הם התפרצו זה לדבריו של זה. הם חלקו זה על זה. על מה שאמר האחד, חזר האחר בהיפוך מדויק של הדברים, ושני הקולות חוללו במהלכם שינוי עצום באווירה." (שם).
הווריאציה השלוש-עשרה "נוגה, ומעוטרת בזרים אינסופיים של תווים קטנים ועדינים" (ע' 90). "אכן היא בסולם מז'ור, ובכל זאת היא חסרת נחמה באופן שאין לבטאו במלים, והיא מבריחה אותה אל השולחן. היא לוקחת ליד את העיפרון. כתיבת אפיזודות מחייו של ילד היא המעט שאפשר לצפות לו מאם. להתחיל בכרונולוגיה, באלבום התמונות או במשהו אחר שיגרום לדברים לצוף ולעלות." וזה מה שהיא מנסה לעשות. דרך יצירתו של באך, היא מתחברת לזכרונות, את חייה של המשפחה, ובעיקר את חייה של הבת, שהיתה כה קרובה אליה.
האשה, שקשה לה עתה לחשוב על עצמה כאם, מביטה החוצה ולא מבינה איך העולם ממשיך להתקיים כהרגלו "הפצצה שהחריבה לתמיד מעגלי זיכרון, סינאפסות וקשרים, לא באה לידי ביטוי בחוץ. אולי קצת רעד. בלבול. לא כאילו מישהו עם סכין-קצבים משתולל לך במוח... מה אפשר לעשות? היא שואלת את עצמה. איך להתחיל בשיקום הקשרים שהוסרו? לנגן. נגינה בפסנתר מועילה. הודות לאימון החוזר ונשנה. הקשוב ככל האפשר, המפרך, טווה הפסנתרן הפגוע את הקשרים בין שני חצאי המוח... שיקום מלא אינו אפשרי". (ע' 192)
עתה, לאחר שעשתה את כל הדרך, וביחד עם באך היא מגיעה לווריאציה האחרונה, היא מרגישה את כאבו של באך על מות בנו, והיא מבינה ש"בשום מקום אחר ביצירה כולה לא חשה עד כדי כך את קירבתו של המלחין. היה נדמה לה שבאך לוקח אותה בידה ומוליך אותה דרך הווריאציה האחרונה הזאת. היא הלכה אחריו, בלא סייג." (ע' 201)
האם "קונטרפונקט" הוא סמל לאם ולבתה, על שני קולותיהן שהתמזגו ואהבו בחייהן, כשקולה של הבת מוסיף להתנגן בראשה של האם? או שהוא מסמל את באך שכתב והאשה שניגנה, שחייהם השונים, אך המשותפים ביגון האובדן, השתלבו למנגינה אחת מותאמת והרמונית, מנגינה בשני קולות?

קריאה נעימה
ד"ר רותי קלמן

השפה של הבאקלוואה / דיאנה אבו-ג'אבר טור שבועי – ד"ר רותי קלמן – מנהלת הספרייה העירונית דימונה

משפחתה של דיאנה אבו-ג'אבר, מחברת הספר, עברה מירדן לארה"ב, חזרה לירדן, חזרה לארה"ב ובעצם קצת נתקעה בין שני העולמות. כשקראתי את חיבוטי הנפש, את הקריעה הנפשית הזו בין שני המקומות, נזכרתי בשירה של לאה גולדברג "אילנות", המולחן ומושר על-ידי אחינועם ניני: "אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות.  איתכם אני נשתלתי פעמים, / איתכם אני צמחתי, אורנים,/ ושורשי בשני נופים שונים."

הספר "השפה של הבאקלוואה" הוא לא בשפה האנגלית, והוא לא בשפה הערבית. אלא הוא ב"שפה של הבאקלוואה" שהיא שפת האוכל. זהו ספר על משפחה, שהאוכל המסורתי שלה, הוא הדבק שמחבר אותם לעולם. זהו אוכל שכמעט ולא זקוק לתיווך של סכו"ם, כפי שנהוג בשבטי הבדווים המסורתיים: "אבי ואחיו טסים לכאן ולשם, לשם ולכאן, חוצים אוקיאנוסים ויבשות. הם חיים את חייהם באוויר, באתר שבין לבין, בארצות הגבול. בכל פעם שהם רואים זה את זה הם מבשלים, הם חופנים את האורז החמים בשקערוריות של כפות ידיהם, מעלים אותו על קצות אצבעותיהם, ולפעמים מאכילים זה את זה, מהיד אל הפה, באינטימיות רבה ביותר." (שם, ע' 350).

הספר שלפנינו הוא ספר של הסתכלות. דיאנה מתארת את ילדותה באמריקה, דרך הפריזמה של הארוחות המשפחתיות, ובעיקר מתוך התבוננות באביה, שהיא קוראת לו "באד", בדווי מירדן, הנשוי לאשה אמריקאית, אמה של דיאנה. באד הגיע עם כמה מאחיו ויחד ניסו להשתרש בארה"ב. אבל לא קל להם בין שתי המולדות. הוא מרגיש ירדני. בנותיו מרגישות אמריקאיות. דיאנה, הבת הבכורה, היא המורדת, המתווכחת, שרוצה להיטמע במקום, ובשלב מסויים היא חושבת שהצליחה. על הרקע הזה יש אין ספור חיכוכים בין שניהם: "שם לא הבית שלי." היא אומרת לו במהלך ויכוח לוהט "ולא איכפת לי מה אתה אומר. הבית שלי פה." באד אינו יכול להשלים עם דבריה "כך את מדברת אל אבא שלך?" פניו מתלהטות, ידיו מורמות, "את מתכחשת למוצא שלך, ולתרבות שלך ולכל המשפחה שלך!" "המשפחה שלי לא ירדנית," אני משליכה בפניו את הפזמון של שנות התבגרותי, "המשפחה שלי אמריקנית"!" (שם, ע' 200).

כשהמריבות ביניהן לא פוסקות. מגיעה אחותו של באד. היא לוקחת את הנערה למטבח. דרך הבישול והאפייה, חוכמת החיים של הדודה, ודרך הבאקלוואה, היא מביאה את השלום בין האב לבתו.

הבאקלוואה היא השפה של השלום וקירוב לבבות. הבאקלוואה היא סמל לאוכל בכלל, שמנחם ומחבר, והאוכל הזה, שהוא אוכל ירדני, ובחלקו הגדול מוכר לכולנו כמזרח-תיכוני, מתבשל בין דפי הספר, נאפה, ומריח, ונטעם, ומתכוניו מפוזרים בין הדפים כמטמוני זהב.

בית קטן בערבה / לורה אינגלס ויילדר

לפני מספר ימים נכנסתי לאתר גוגל וראיתי "דודל" עם שתי דמויות מצויירות של ילדות ובית קטן מרחוק. ה"דודל" הוא אירוע מצוייר שמכניסה גוגל במקום הלוגו הרגיל שלה. כשעומדים על הציור מקבלים הסבר. ההסבר הפעם היה שמדובר ביום ההולדת ה-148 של הסופרת לורה אינגלס ויילדר, שהתפרסמה בעיקר בגלל סידרת ספריה "בית קטן בערבה".
"Little house on the Prairie" (בית קטן בערבה), הוא ספר ילדים שכתבה לורה אינגלס ויילדר ויצא לאור ב-1935. ספר זה הוא הידוע ביותר מסידרה  שלמה, שבה כל ספר, מכסה חלק אחר ומודגש של זכרונות מחיי משפחתה של לורה. הספרים כתובים בגוף שלישי, כשלורה היא הדמות המרכזית בהם. כיום זו הקלאסיקה של ספרות הילדים האמריקאית כשכל ספר מוקדש לנושא אחר. הספר "בית קטן בערבה" מתאר את נדודיה והתיישבותה של משפחת אינגלס בערבת קנזס שבארה"ב. "בית קטן ביער הגדול" מתאר את חייה של המשפחה החיה בבקתת עץ קטנה בשיפולי היערות הגדולים. בית קטן על גדות נחל השזיף – על התיישבותה של המשפחה על גדות נחל השזיף במינסוטה. בית קטן על גדות אגם הכסף – המשך הנדודים למערב וההתיישבות בדקוטה. החורף הארוך – מתאר את החורף הקשה של 18880 בדקוטה ואת מאבק אנשי העיר באיתני הטבע הסופה השלג והקור. עיר קטנה בערבה – על חיי לורה ומשפחתה בעיר הקטנה דה סמט ההולכת וצומחת על אדמת דקוטה. שנים של זהב – על עבודתה של לורה כמורה ונישואיה לאלמנזו. בן איכרים – מתאר את ילדותו של אלמנזו ג'יימס ויילדר בעלה לעתיד של לורה, ארבע השנים הראשונות (פורסם לאחר מותה) מתאר המשך נדודיה של לורה עם בעלה ברחבי קליפורניה ודקוטה.
סידרת הטלוויזיה "בית קטן בערבה" שהוקרנה בשנים 1974 – 1983 וודאי זכורה לרבים מכם. זו הייתה סידרה מעוררת השראה. אני עצמי השתדלתי לא לפספס אף פרק. מייקל לנדון בתפקיד אב המשפחה צ'ארלס, משחק דמות כריזמטית של אב, העובד קשה מאד כדי לכלכל את משפחתו, וערכי המוסר שלו ראויים להערכה והערצה.
כפי שניתן לראות על-פי שמות ספריה, נדדה המשפחה די הרבה, בכיוון מערב בחיפוש אחר רווחה כלכלית. הנדידה בתקופה של ההתפשטות למערב ארצות הברית, העמידה אל מול הקשיים הניחתים עליהם מכל עבר, האופטימיות של המשפחה, ערכי המשפחה. הכבוד ההדדי. כל אלה הפכו למופת, למודל חיקוי, ולשימור של כל מה שארה"ב רוצה לשמר.
זוכרים את פס הקול הפותח את הסידרה? כשברקע אנו רואים את צ'רלס וקרוליין (קארן גרסל) יושבים על הקרון שנעצר ומחייכים באהבה רבה אל שתי בנותיהם, מרי ולורה, הרצות בתוך שדה של פרחים, כשלורה הקטנה נופלת וקמה. בהמשך נוספות גם שתי הקטנות: קארי וגרייס.
 מרי, האחות הגדולה עוברת שבץ מוחי שבעקבותיו היא מאבדת את הראייה. לורה מתאהבת באלמנזו, נישאת לו וגם הם חווים קשיים כלכליים בחווה במנספילד. אך הם אינם מוותרים וממשיכים לעבד את האדמה, לפתח את החווה החקלאית, לגדל משק של חלב ועופות ומטעי תפוחים.
לורה עצמה מתחילה להרצות לחקלאים ומפתחת קריירה כעיתונאית. בשפל הגדול של 1929 הם מאבדים חלק גדול מחסכונותיהם ונאלצים להיעזר בבתם, רוז, שעוזרת ללורה להוציא לאור את סידרת הספרים שהפכה לאלמותית.
רוז הייתה בתם היחידה ולא היו לה ילדים משלה. גם לכל אחיותיה של לורה לא נולדו ילדים. אבל למרות שלא נותר צאצא למשפחה מעוררת הערצה זו, הרי שהאמריקאים השכילו לשמר כל דבר שהיה קשור למשפחה זו, ומספר לא קטן של מוזיאונים הוקם באתרי המקומות בהם חיה המשפחה. כך נותרו ערכי משפחות אינגלס-ויילדר למזכרת ולמופת עד היום.
אז בואו לספרייה, וקחו את הספר "בית קטן בערבה" – עבור  ילדיכם וגם עבורכם.