חצי חלון חצי מראה מאת מוני אנדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'חצי חלון חצי מראה', מכיל שנים עשר סיפורים קצרים. מעולים. גם במסר שלהם. גם בכישרון הכתיבה. ואני בכלל לא אוהבת לקרוא סיפורים קצרים, כי הם נגמרים לי מהר מדי. את הספר הזה התחלתי בטעות. חשבתי שמדובר ברומן. אבל אחרי סיפור אחד, התברר לי שאני מסוגלת לעמוד בקריאה של סיפורים קצרים בגלל הכותב. בגלל העניין.
מוני אנדר, מחבר הספר, הוא איש תקשורת ופרסום חרדי, בן 36. מוסמך לרבנות, נשוי ואב לארבעה. בסיפורים אלו אין הוא נוקט נימה אישית. אלא נותן לגיבוריו להציג את האמיתות שלהן. אלה הקשורות מאד לעולם החרדי, ואלה – שלא, והכל עם ראייה מפוקחת, פתוחה, מלאת הומור מצד אחד ומרגשת עד דמעות בהווייתה, מצד שני.

הסיפור הנושא את שם הספר, 'חצי חלון חצי מראה' עוסק בדודי זילבר, בחור ישראלי חרדי, שיוצא לעולם הגדול, או יותר נכון, לאמריקה, ונפתח לכל מה שלא היה בעולמו, עד שהוא הופך לגנגסטר.
ברגע שהוא נתפס, מותר לו לקיים שיחה אחת מהכלא. הוא מקיים אותה באופן שמפתיע את השוטרים, אבל מראה לנו מה נשאר חשוב לו באמת. הוא יושב אזוק בתחנת המשטרה בחדר, שבו הזכוכית היא משוריינת וחד-כיוונית. הזכוכית היא מראה מבחינתו, וחלון מבחינת הצופים שבחוץ. אבל זו יותר מאשר סיטואציה פיזית. היא כל מה שהסופר רצה להראות בספר זה. המראה שרואה הגנגסטר הישראלי, היא הבבואה העצמית הפנימית שלו. האמת מוטחת בפניו. תראה עד לאן ירדת. עם כל זאת, עכשיו אתה מבין מה באמת חשוב לך. לעומת זאת, הצופים מבחוץ הם לא רק השוטרים המביטים בו, ורואים פושע בבגדים יקרים, אלא אנחנו, הקוראים, המקבלים חלון צפייה קטן לחייו ולמחשבותיו, כמו גם לחייהם ועולמם של יתר דמויותיו המעניינות של מוני אנדר.

בין סיפוריו של אנדר אפשר למצוא את הסיפור 'שלושה חודשים מהיום'. זהו סיפור מרגש ביותר על ניסים, האב הנוסע עם בנו ישראל, החולה אנושות, לאדמו"ר, עושה הניסים, בפילדלפיה. אב, שלא מוותר, גם כשהאחרים ויתרו. או הסיפור 'לא עלינו' של ריבקי, הנערה המועמדת לשידוכין, אשר נדחית שוב ושוב על-ידי חתנים פוטנציאלים רק בשל אחיה האוטיסט, וכך מתארת ריבקי את תגובת האנשים לאחיה: "מאיר הוא אחי הקטן. והוא אוטיסט. "לא עלינו", כמו שכל מי שאומר את המילה הזו ממהר להוסיף. בהתחלה בכלל חשבתי שזה השם של מה שיש לו. "אוטיסט-לא-עלינו". ברצף ובבת אחת. רק אחרי זה הבנתי שיש אנשים אחרים, שלהם יש "לוקמיה-לא-עלינו" ו"ניוון שרירים-לא-עלינו", ו'לא עלינו' זה פשוט שם המשפחה של כל המחלות והצרות שיש בעולם. יותר נפוץ אפילו מ'כהן' שלהם עשרים וחמישה עמודים ברצף רק בדפי זהב של ירושלים."

לרוץ עם סוסי הפרא מאת מיכל שלו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

על הרומן המופלא 'לרוץ עם סוסי הפרא' חתומה הסופרת מיכל שלו, שכתבה ספרים מצויינים נוספים כגון: 'ממערב לירח', 'מאה חורפים', 'שבועת רחל' ועוד רבים אחרים. העלילה מתרחשת בעיקר בתקופה של המאה ה-13, ומתרכזת בעיקר באקרה (עכו),  השוקקת חיים מזה 4000 שנה.
הדמות המרכזית ברומן היא דמותו המרשימה והכריזמטית של היילן, שלא תישכח מכם במהרה. היילן לובש צורה, ופושט צורה, כיהודי בסתר, שצריך לשרוד בקרב נוצרים, מוסלמים, מונגולים ועוד. הוא מחליט להצטרף למסע הצלב של הנסיך אדוארד הראשון (שיהפוך למלך אנגליה ב-1274), שמגיע לעכו ב-1271. מטרתו הנסתרת של היילן בהצטרפותו, היא להגיע לארץ הקודש, ולהישאר בה כיהודי, ללא צורך במסכות.

את הסיפור הקדום, הולכים וחושפים יחד, בשנת 2010, בישראל, אבנר ושלומית. אבנר הוא יינן, המתפטר מתפקיד מנכ"ל של יקב בוטיק בשל שחיתויות פנימיות. הוא מתיידד עם ברטולד, הנזיר הבודד, החי במנזר פסטורלי הנמצא ליד היקב של אבנר. רגע לפני שהמנזר מועבר לבעלות היקב, מגלה ברטולד לאבנר, מעברים סודיים ושלד המכוסה בתכשיטים רבים. מהמסמכים, בני שבע מאות השנים, המתגלים במקום, מתברר שמדובר במונגולי משבט בני האיילים. השניים מחליטים שאבנר ייסע למונגוליה להתחקות אחר עקבות שבט בני האיילים ולהחזיר להם את האוצר השייך להם. שלומית, הארכיאולוגית הסקרנית עוקבת אחרי אבנר. הוא מחליט לקחת אותה איתו.

במקביל לקפיצות הזמן של הקורא אל ימי הביניים נחשפים השניים אל קורותיו המרתקים של היילן, של ידיד נפשו האהוב, מונגטו המונגולי, ידידו הגמד ליאופריק לתככים ולמזימות סביב בית המלוכה האנגלי, ובין הלאומים, מה מותר או אסור לנשים לנהוג בחברה. עוד אנו למדים כיצד נוהג אדוארד, מלך אנגליה, כלפי יהודי אנגליה, ועל עלילת הדם הקשורה לנער יוּ, המלווה כחוט השני את ההתרחשויות.

בעלילה זו, שאכן התחוללה בשנת 1255 באנגליה, במקום שנקרא "לינקולן". מתגלה גופתו של הנער יוּ, והיהודים מואשמים בשימוש בדמו. חלק נשפטים ומוּצָאים להורג, וחלק מותקפים ללא משפט. כך נגדעה גם משפחתו של היילן, והוא השריד היחיד מאותו האירוע.
מונגוליה היא ארץ של סוסים. כך מגלים היילן מצד אחד, ואבנר ושלומית מצד שני. הם שומעים על ג'ינג'ס חאן שנקרא "טמוג'ין". משמעות השם היא: "המבט בעיני הסוס כשהוא פורץ בדהרה לאן שהוא רוצה, בלי להתחשב לאן מוביל אותו הרוכב שעל גבו." היילן יגלה את היופי המשכר שברכיבה באפרים האינסופיים של מונגוליה "היילן היה מאושר. מאושר כפי שלא הרגיש מאז ימי ילדותו. הספיקה רכיבה אחת על סוסוני הפרא באילחאנת המונגולית כדי להעיף ממנו קמעה את אבק הסבל שדבק בו במשך שנים..." מבחינתו, הרכיבה היתה סוג של חופש. דהירה במרחבים האינסופיים היא מבחינתו – החופש להיות מי שאתה.

הקורא ברכבת של 6:27 מאת ז'אן-פול דידיֶלורֶן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

כשסיימתי את קריאת הספר הזה, חייכתי. בדיוק כמו שמחייכים כל אלה שבספר, כשהם נחשפים למילים.
כשבחנתי את הכותרת, חשבתי לתומי שמדובר בסיטואציה שהיכרתי היטב, של העברת זמן קריאה במהלך שהייה ברכבת. אלא, שהסתבר לי, שמדובר במשהו אחר לגמרי. דידיֶלורֶן בוחר בכל הדרכים הלא-שגרתיות לטפל במילים. מי שמטפל בהן הם האנשים הפחות נראים, ובדרכים הכי פחות מקובלות.

לוקיון מץ הוא הדמות הראשית בספר. השם שנתנו לו הוריו, הפך אותו למושא בדיחות על חשבונו בשל הדמיון ל"מוקיון לץ", והדרך שלו להתמודד עם זה, הייתה להסתגר, ולמצוא מקום עבודה שאין בו הרבה אנשים. אבל זו עבודה שהוא שונא בכל מאודו, ב"חברה למיחזור טבעי". תפקידו לעזור למכונה אימתנית לגרוס אלפי ספרים, לפני מיחזורם והפיכתם לנייר חדש. הוא אפילו לא קורא למכונה בשמה, אלא מתייחס אליה כאל חיה דורסנית ורעה. המחשבה שהמלים נגרסות ונעלמות לנצח קשה לו. אי לכך, הוא מצא שיטה לנחם את ליבו ולהציל בכל יום 10 דפים מהחיה. את עשרת הדפים הקרועים, רטובים ומשומנים הוא מחביא בבגדיו, מייבש אותם בערב, ובבוקר לוקח אותם לרכבת הפרברים שבה הוא נוסע מדי יום לעבודתו בשעה 6:27 בדיוק.

ברכבת הוא מתיישב במושב קבוע. שולף דף ראשון ומתחיל לקרוא בקול רם. הנוסעים ברכבת כבר רגילים לתופעה, ומסתבר שיש כאלה שמחכים לו בשקיקה. ויש לזכור, שאין מדובר בהקראה של ספר. מדובר בעשרה דפים אקראיים, שחלקם אפילו לא שלמים אלא קרועים. חלק מהם, לקוחים מתוך ספרי קריאה, חלק אחר – מספרי בישול, או תקנות וכולי, וכמובן שאין קשר בין דף ניצול אחד למישנהו. מה שהופך את הקריאה הרצופה, למלאת הפתעות. הוא קורא בצורה מיכאנית, אבל רהוטה, וזוהי שעתו היומית הגדולה, השעה ההירואית שלו. אולי מתוך הצורך בכפרת עוונות, על חלקו בהשמדת הספרים.

הצלת המלים נעשית על ידי אנשים שקופים נוספים. לדוגמא, השומר של המפעל, איבון גרמבר, שתפקידו להכניס את המשאיות הפורקות את הספרים המיועדים להשמדה. איבון הוא שחקן מבוזבז. הוא קורא טקסטים עתיקים של דרמות יווניות, ומתמחה בחרוזים אלכסנדרינים, איתם הוא מקבל את פני נהגי המשאיות: "חלפו חצות היום. ראֶה את השעון: / כבר המחוג ניצב הרחק באלכסון! / אז רק אם את הבוז והיהירות תזנח, / נותר סיכוי שאת השער עוד אפתח."
עוד דמויות מעניינות הן ג'וזפה, שאיבד את רגליו במכונת הגריסה, אבל מקבל אותן בחזרה דרך הספרים; ג'ולי, הכותבת מהרהורי ליבה במהלך עבודתה כמנקת שירותים בקניון (כתביה שובים את ליבם של השומעים, ובעיקר את  ליבו המתאהב של לוקיון); ומוניק וג'וזט, הזקנות החביבות, המציעות ללוקיון הצעה מעניינת. ספר שמביט לא בקנקן, אלא במה שבתוכו. מופלא.

אניס מנאנסי מאת ניבה יוסף

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מורה צעירה ללטינית, יוונית וצרפתית עתיקה, בשם אניס, הגדלה במקום קטן בשם נאנסי בחבל הלורן בצרפת, מחפשת משמעות. היא עוזבת את משפחתה, ואת עבודתה, ומגיעה לישראל, בעקבות הצעתו של ידידה פול לשהות בחדרו המושכר ביפו בזמן שהוא נוסע ליוון, היא מוצאת בכך הזדמנות להתאוורר, לראות עולם ולפגוש אנשים אחרים.

הספר יצא ב-2015, ומן הסתם נכתב לפני הפיגועים האחרונים בצרפת ולפני גל המהגרים, השנוי במחלוקת, הזורם לאירופה. אך הסופרת שמה בפיו של בעל בית הקפה ביפו, המשוחח עם אניס, את הנושא הנפיץ: "גם לכם יש שם הרבה קונפליקטים עם כל המהגרים המוסלמים שהתיישבו בצרפת... בעיר יש פצצה מתקתקת, רק שהצרפתים שאננים ולא מבחינים בה." ואניס עונה לו בפסקנות וברוח הצרפתית הדמוקרטית: "אני חושבת שטוב שבצרפת יש אזרחים מעמים שונים. אני מכבדת מאוד את התרבות שלהם. זאת מסורת לפתוח את הדלת למהגרים,"...

יש בה משהו עדין ותמים באניס. פתוח להקשיב, לראות, להרגיש. היא מתוודעת לתל-אביב, המוצגת בפניה קודם כל במלים של פול המתאר את הבנייה והתמורות המהירות בעיר: "כל מבנה הרוס הופך לבית קפה. כל בניין קטן – לגורד שחקים", ובכל השיחות שלה עם האנשים השונים שהיא פוגשת, חוזרת ההשוואה הבלתי נמנעת בין צרפת לישראל. בין החום שהיא מרגישה פה מהאנשים, והפתיחות הלעתים חודרנית של האנשים, לעומת הניכור שחשה שם. לעומת זאת, היא שבה ונתקלת בדימוי של פריס הרומנטית בעיני האנשים, כמו אורן, הצעיר שהם פוגשים בבית הקפה "הנסיך הקטן", המספר להם על רצונו להגיע לפריז לחצי שנה, לצייר, לחשוב על הציירים שציירו שם, וליהנות מהאווירה שם, מהבגט, מהגבינות, מהשקט ומהנוף.

כשהיא פוגשת את איתי החייל ליד עין כרם, בביקורה בירושלים, הם מדברים על החיים והיא מצטטת מהורציוס: "עליך לתפוס את היום, לקטוף אותו כמו פרח, לא לחשוב על העתיד, כיוון שאין לך מושג מה יקרה מחר. העתיד מעורפל ואינו ודאי לאיש מאיתנו". וזה מה שהיא עושה בעיקר. חיה את הרגע.

החוחית מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

על הספר 'החוחית' שכתבה דונה טארט, כותב הסופר סטיבן קינג בניו-יורק טיימס: זהו "אחד מאותם ספרים נדירים שניתן לספור על כף יד אחת".
הספר עב הכרס, על 838 עמודיו, זיכה את המחברת, דנה טארט, בפרס פוליצר 2014. הוא נכתב כיומן מכתבים שלא-באמת-נשלחים במהלך חיים שלמים, חייו של תיאו דקר.
תיאו היה קשור בילדותו לאימו. אביו האלכוהוליסט, החליט לעזוב, כשהוא משאיר אחריו חובות, אישה וילד קטן.
בהיותו בן 13, כשהוא ואימו בדרכם לפגישה עם מנהל בית הספר, הם נקלעים לסופת גשמים, ומוצאים מקלט זמני במוזיאון. האם המתמחה באמנות, מעשירה את ידיעותיו של תיאו ביצירות שהם רואים, ומתעכבת על ציור קטנטן של חוחית הקשורה בשרשרת. זהו ציור אמיתי משנת 1654 של קרל פבריציוס, אחד מגדולי הציירים הפלמיים במאה ה-17, שנהרג בגיל 34 בפיצוץ בדלפט.
כשהנער מביט בציור החוחית, ושומע את התלהבותה של אימו,  מזכירה לו הציפור את האם: "כל אלה הזכירו לי תמונות של אמא מילדותה: חוחית כהת ראש עם מבט יציב".
רגע לפני שהם מחליטים לצאת מהמוזיאון, עוזבת אותו האם, כדי לראות עוד פעם אחת תמונה של רמברנדט. ברגע זה מתהפכים חייו של תיאו. פיצוץ עז מחריד את המקום. עשרות הרוגים, ביניהם אימו.

תיאו מוצא עצמו בתוך כאוס מוחלט, שקט נוראי, גופות מרוטשים והריסות. היחיד שנותר חי לידו הוא איש זקן, אותו ראה קודם לכן מלווה בנערה ג'ינג'ית כבת גילו. ברגעיו האחרונים של הזקן, עוזר לו תיאו, והזקן נותן לו טבעת.  בגחמה רגעית, נוטל תיאו גם את ציור הציפור מתוך המסגרת ההרוסה, מחביא אותו בין בגדיו ובורח מהמקום. הוא נותר לבדו.
משפחתו של אנדי בארבר, חברו מבית הספר, קולטת אותו לביתה. הבית אריסטוקרטי, קר וענייני, ותיאו, שעבר טראומה כה קשה, של פיצוץ, ושל אובדן האם – אינו  זוכה לחום ולהבנה, שלהם הוא זקוק. עם זאת, זהו בית, שדואג לצרכיו החומריים, ללימודיו, ולחינוכו.
בואו של אביו וחברתו ההמונית, משבש גם את אורח החיים הזה. האב וחברתו לוקחים אותו ללאס וגאס, כשהאב עסוק בהימורים והם מתעלמים מצרכיו לגמרי. מילד אהוב, הוא הופך להיות נער נטוש ומוזנח, שאיש לא דואג לו. בהיעדר מבוגר אחראי, הוא מתחבר לבוריס, נער נטוש ומוזנח כמוהו.
במהלך השנים הבאות יחיה תיאו בפחד תמידי, שמישהו ימצא את הציור, שהוא מחביא, יאשים אותו בגניבה, והוא ייכנס לכלא. בין לבין הוא מכור ליופיו של הציור, ולחוחית, המסמלת את היופי שבאמנות, ואת אימו ואהבתה.
דמות חיובית ותומכת היא דמותו של הובארט ('הובי'), בעל חנות העתיקות, המתמחה בתיקון ושיחזור רהיטים. האם יוכל לתקן גם את נשמתם המיוסרת של פיפה, הנערה הג'ינג'ית ושל תיאו?

למצוא ולאבד מאת ברוק דיוויס

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכז הרומן "למצוא ולאבד" מככבת ילדה בת שבע בשם מילי בירד. הילדה הקטנה הזו, חווה מוות מוקדם של אביה, והיעלמות מסתורית של אימה, המשאירה אותה מתחת לקולבי הלבשה תחתונה של כל-בו גדול. האם לא חוזרת. אבל, הילדה, מילי אינה מבזבזת את זמנה על דמעות, ורחמים עצמיים. כבר כילדה קטנה היא יודעת, שכולם ימותו.
במשך שלושה ימים ולילות נותרת מילי במחבואה. בלילות – החנות שלה. היא משחקת בצעצועי החנות, מנסה בגדים חדשים ובעיקר, מנסה לחשוב כיצד לפעול כדי שאימה, שהלכה לאיבוד לפי הבנתה, תמצא אותה שוב. במהלך כל הרומן היא כותבת בכל הדרכים שברשותה "אמא, אני כאן", ומנסה ללמוד כישורי חיים ממה וממי שנקרים בדרכה, תוך כדי שאלות תמימות של ילדה, המעוררות אמפתיה בקורא.

שלושה מבוגרים עוזרים למילי לחפש את אימה בדרכים. כל אחד מהם איבד מישהו. קרל הקלדן, איבד את אשתו האהובה שנפטרה, וגם הוא, כמו מילי, צועק אל מול ארונה של אשתו "אני כאן, איווי, אני תמיד אהיה כאן". סטלה, נהגת האוטובוס, איבדה את אחיה הקטן, ולכן כשהיא מבינה שמילי הקטנה בצרה, היא נחלצת לעזור לה, ואגתה פאנתה, שכנתה של מילי, שאיבדה את בעלה ובעצם איבדה את טעם החיים, מבינה שמילי הקטנה היא הפתח שלה לחיות מחדש.
למרות גילם המתקדם, דומים אגתה וקרל למילי, הבוגרת לגילה. יחסם אל האובדן: מילי "וזה כואב, עמוק בבטן. כל המבוגרים שהיא מכירה לוקחים איתם כל הזמן חתיכות מהבטן שלה ולא מחזירים לה כלום"; קרל "הוא לא הרגיש את הכאב, כי כבר היה כאב בכל מקום". אגתה: "איך מזדקנים בלי לתת לעצב להפוך להכול?..."

כולם מתעסקים עם המוות, עד שהם לומדים להתעסק עם החיים. מילי  מנהלת מחברת של דברים מתים. אגתה אינה יוצאת מביתה, והיא מעבירה את יומה בישיבה על כסאות של רגשות:  כסא התדהמה, כיסא ההתבוננות, כיסא התיעוב וכולי.
קרל אוסף מקפים ממקלדות. הסבר אפשרי מועבר אלינו ממחשבתה של מילי המסתכלת בבית העלמין על תאריכי ההתחלה והסיום של המתים, וחושבת שהדבר הכי חשוב הוא המקף הקטן, כי הוא מסמל את כל הזמן והמעשים של האדם מהרגע שנולד ועד שהוא מת.
על כריכת הספר 'למצוא ולאבד', מופיעה תוספת לכותרת, המבהירה שזהו רומן על "חוכמת ילדות ועל הקסם שמתחולל כשאיש אינו מסתכל". ואכן גיבורי הספר הנטושים, לומדים לבד וביחד, את עובדות החיים, ואיך לחיות מחדש. כל אחד מהם איבד מישהו, אבל מוצא אחד את השני, ואת התקווה, ואת החיים החדשים הנובעים מרעות, מידידות, ומנתינה ללא תנאי. כמו-גם –  את החופש לנהוג קצת כמו ילדים, ולחוות שוב אושר, כשכבר נראה היה שהוא לא יגיע יותר לעולם.

גלבי מאת איריס אליה כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

פירוש המלה "גַּלֽבִּי" הוא "לִבִּי" בתימנית, והלב, אכן משחק תפקיד בספר שלפנינו, ובעיקר לב שבור, שמנסה לשרוד.

שני אירועים דרמטיים משתלבים זה בזה בזיכרונם, בליבם ובמעשיהם של גיבורי ספרה של איריס אליה כהן.

אירוע אחד הוא השואה. מן ההיבט האישי, מייצגים אותה בני משפחותיהם של יגאל ואדיבה. שר'קה, אִמה של אדיבה, מלאת סודות כואבים ואובססיבית: "... המשיכה ללטף את כיכר הלחם שהביאה מהמטבח, ושלושתם ידעו שעד שתסיים לפרוס אותו, לאט ובזהירות, שחלילה לא ינשור פירור זהב אחד אל הרצפה, ועד שתניח את הפרוסות על הצלחת האליפטית, ועד שתגיש אותן לשולחן, ועד שתשאל כל אחד מהם אם הוא מעוניין ברבע או במחצית הפרוסה או אפילו בפרוסה אחת שלמה, ועד שתעניק לכל אחד מהם את מה שביקש, תחלוף רבע שעה לפחות. רבע שעה לוהטת כמו התנור שבו נאפה הלחם הזה."

והילדים, שבספר, תמימים ומלאי סקרנות, שואלים שאלות, אבל מקבלים מעט מאד תשובות, אם בכלל.

בילדותה נתקלה אדיבה בגזיר עיתון מהשואה עם שני יהודים כמעט עירומים ושחופים היושבים על דרגש עץ. אין לה מושג מה זה שואה, ומי האנשים. "שני האנשים האלה, מהרהרת אדיבה, הם בטח "אכלנים גרועים" ביותר... גם להתלבש לא נאה להם? ... ומה זה הפרצוף הזה. מה קרה? למה הם לא מחייכים? מה כל כך קשה לחייך?..." ואז אביה תופס אותה על חם עם גזיר העיתון. ידיו רועדות והוא אומר "זה לא לגילך הדברים האלה, אדיבה.". והיא חושבת "אם לשפוט על פי מבע פניו, העניינים האלה גם לא לגילו."

אדיבה בבגרותה, וכבר אם לילדים, מייצגת את הדור השני לשואה, מה שמתבטא בניקיון כפייתי.

האירוע השני הזוכה להתייחסות מעניינת ואמיצה הוא נושא חטיפת ילדי תימן. את ההיבט האישי של נושא זה, מייצגים בני משפחתה של זוהרה, שאיבדו את תאומתה של זוהרה, בתיה, וגם רומיה צברי התימנייה המקוננת בפני ילדיה, ובפני האורחים, יגאל החוקר וזוהרה, על חטיפתו של בנה, יצחק. כשמנסה יגאל לברר לאן לקחו האחות והרופא את התינוק שלה, יצחק, מקוננת רומיה: "אם הייתי יודעת... שוב פורצת האם בבכי ופונה אל בנה, "אח יא גלבי, מה אני יעשה? כלום לא הבנתי מה שהם רוסים ממני". ובזמן שזוהרה שומעת את סיפור היעלמותו של יצחק, היא "...מהרהרת באביה, שלא סלח לאמה על שמסרה את בתיה לאותם רופא ואחות בני בלייעל... זוהרה זוכרת את בכייה הנאנק של אמה, הרצוץ, הנאשם, הנחנק מצער... "

ובין אלה לאלה, נוצר רומן של אהבה, ובין אלה לאלה, נמתח גם חוט משותף המקשר בין שני האירועים, שלכאורה, אבל רק לכאורה, אין ביניהם כל קשר. מומלץ.