'שום גמדים לא יבואו' מאת שרה שילה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הייתי צריכה להעביר את הזמן בנהיגה ממושכת מדימונה לכפר יונה. לכן חיפשתי ספר בין הספרים המוקלטים בספרייה. בחרתי בספר 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה, והוא אכן העביר לי בנעימים את הדרך. את סופו של הספר כבר קראתי בבית, בעותק הנייר. ממליצה על חוויית הקריאה בדרכים, ויש לנו מבחר מגוון של ספרים מוקלטים המתאימים מאד למטרה זו.
הרומאן, שזכה בשני פרסים לספרי ביכורים, עוד קודם צאתו לאור, מתאר את התמודדותה של משפחה עם אובדן האב, מסעוד, שהיה מלך הפלאפל המקומי בעיירה, שבה כולם מכירים את כולם.
כשמסעוד הולך לעולמו, הוא משאיר אחריו את סימונה, אלמנתו, ואת ילדיו: קובי, איציק, דודי ואתי. אבל, רק אחרי שהוא נפטר, מגלה סימונה שהיא בהריון, ולא סתם הריון, אלא הריון כפול. כשהתאומים, חיים ואושרי, מתחילים לדבר, הם קוראים "אבא" לקובי, הבן הגדול, שעזר לסימונה כל הלילות עם הקטנים כשהוא ישן במיטה הגדולה, והתאומים בינו לבין אמו. בני המשפחה לא מתקנים לקטנים את הטעות, וכך גדלים התאומים ביחד עם השקר שהולך ונעשה כמו גוף חי נוסף בבית.

שש שנים לאחר מות האב. קטיושות נופלות בעיירה. משהו קורה לדמויות בזמן הזה. כאילו הזמן עוצר מלכת, וכל אחד עושה את חשבונות הנפש שלו, כשהם מוצאים עצמם כל אחד במקום אחר. הפיזור הזה בין המקלטים, לדשא של מגרש הכדורגל, שם נמצאת סימונה,  והקטיושות, נותנים תחושה של זמן שאול, וכאילו קוצבים את זמנם בעולם הזה.
אלה מאפשרים  לבני המשפחה לבחון מחדש את חייהם, מעשיהם, קשרי המשפחה, והצורך בהתחלה חדשה. קובי, הבכור, עובד קשה כדי לעזור בפרנסה, ומנסה להגשים חלום גדול. איציק שנולד עם אצבעות מעוותות בידיו וברגליו, מאמץ ציפור בז, שהוא קורא לה דלילה, ונעזר באחיו דודי שאליו הוא קשור מאד. אתי עוזרת לגדל את הקטנים, ומחפשת דרך להתיר את סבך הקשר־שקר.

באזעקה היא מוצאת עצמה במקלט של בלוק אחר, ולא עם בני משפחתה. היא מתארת יפה את "מפלצת" האנשים הרצים למקלט, כשכולם נראים כמו גוף אחד עם ידיים ורגליים וראשים רבים. אחר כך מתכנס כל אחד במקומו, עד שנכנס מישהו ומספר שאמסלם נפגע מהקטיושה, ומתחיל "בירור": "זה אמסלם הגדול... לקחו אותו לבית חולים, עוד לא יודעים מה אתו". "אמסלם הגדול, זה שאשתו היתה בהיריון שנה שעברה ונפל לה בחודש שישי?" "אמסלם הגדול, איציק אמסלם, אֶה, פתאום לא יודעים מי זה איציק אמסלם?" "אמסלם מהחומרי בניין?" "לא מהחומרי בניין." "נכון מאיר מעמידר? אז אשתו סוזי?" "סוזי? שְֹׁקוּן הוּוַא אַבּוהַ?" "בִּינְת אלְיָהו עמר?" "אַייוָה!" "אז ישר תגיד הבת של אליהו!..." וכך זה נמשך. מצחיק. אותנטי. מומלץ.

'ספר האש' מאת ג'יין בורודייל. מאנגלית: יניב פרקש

כתבה: ד"ר רותי קלמן

נהניתי מכל רגע של קריאה, והצטערתי שנגמר. 'ספר האש' הוא רומן מדהים, שמעביר אותנו בדרך המופלאה השמורה בינתיים רק לספרים, מהמאה העשרים ואחת למאה השמונה עשרה, וליתר דיוק, לשנת 1752. העלילה מתחילה בוושינגטון, כפר הולדתה הקטן של אגנס טראסל, שהיא עכשיו בת שבע עשרה. החיים אינם פשוטים בתקופה זו. אמה כורעת תחת עול עבודות הבית וההריונות התכופים, בתקופה שבה צריך לשאוב מים מבאר רחוקה, ואין חשמל. רק – נרות, שצריך לקמץ בזמן שימושם, בגלל ההוצאות.

היחס לחינוך ודאי היה אופייני באותם הימים. כשאשת הרקטור אומרת לה שהיא צריכה לרכוש השכלה, התגובה של אביה היא :"חינוך?" "הרבה אוכל ייצא לנו מזה, מה? לשום בית ספר את לא תלכי!" בכל זאת אשת הרקטור עוזרת לה בקריאה, לאחר הכנסייה של ימי ראשון, כי היא רואה עד כמה אגנס חכמה ומהירת תפיסה. אבל לאחר שאשת הרקטור נכנסת להריון נדיר עבורה, היא מפסיקה. אגנס ממשיכה לעזור בבית.

למרות שהיא חכמה, היא עדיין תמימה מאד, וכשג'ון גלנסי הבלונדיני היפה, בועל אותה בלא הסכמתה, בחופזה, ובלא כל התחשבות בגופה ובנפשה, אין היא יודעת אפילו כיצד להדוף אותו.
מכאן, היא תיאלץ להשלים לא רק עם עצם המעשה, אלא אף עם תוצאותיו. במסיבה שעורך אחד מאנשי המקום, שבו נוכחת משפחתה, ג'ון מודיע לה באוזן, שהוא יתחתן איתה. היא מבינה שיכריחו אותה לעשות זאת, ויגלו את חרפת הריונה, שלגביו היא מרגישה רעה ואשמה.
היא מבינה שהיא חייבת לעזוב את הבית שמעולם לא עזבה. בבוקר מוקדם, כשכולם ישנים - היא יוצאת לדרך חדשה.

אגנס מקבלת עבודה בביתו של מר בלקלוק, שעובד בהכנת זיקוקים, והופכת לעוזרת האישית שלו, כשהיא מתחילה להתמחות בהכנת הזיקוקים, שהם עדיין לבנים ולא צבעוניים. מר בלקלוק, מבלה את רוב שעות היממה במעבדתו, מנסה להמציא זיקוקים צבעוניים. אגנס תורמת משיכלה הבריא, ומדמיונה הרב: "מה עם אש ירוקה, אדוני? ירוקה ורעילה כמו הנקר המנוצה על עץ האגס בבית... הייתי רוצה לראות כחול... כמו הים הכחול מרחוק ביום בהיר. זיקוק כחול שמשוגר לשמי הליל כמו... כמו ניצוץ עליז של אור יום." הוא מקשיב לה, טווָה זיקוקים של צבע בחלומותיה, חולם גם הוא, ומנסה, כשהוא מעביר לה בינתיים את כל הידע שלו, בחכמה, בוורבליות רבה, כשהרוח נמצאת במלים: "וכך קיבלנו את פרחי הגופרית. הנשגב שנעשה מוחשי". הוא מוצא בה עזר רב, יותר משציפה. שמח בנוכחותה יותר ממה שהוא מעז להודות בכך בפני עצמו, שכן הוא עדיין כואב את אובדנה של אשתו. מבחינת אגנס הוא מעבידה, והיא אפילו לא מעזה לחשוב עליו בדרך אחרת. רוצו לקרוא!
      

אמא יש רק אחת (וגם זה לא מספיק) מאת אסתר הורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לכבוד יום המשפחה לקחתי לידיי ספר מצחיק ונכון, המתאר אנקדוטות אמיתיות לגמרי עם הקטנים שלנו, מזווית ראייה הומוריסטית לגמרי. עיקר מטרתו של הספר בשבירת מיתוסים, דוגמת: "אוכל זה לא משחק" "אני אקבע כמה, מה ומתי תאכל, כי אני הגדולה" "הוא ישן כמו תינוק" "רק המומחים יודעים מה הילד צריך" "הילד שלי יגדל על זמן ומוצרים איכותיים בלבד" "הוא קטן, הוא ממילא עוד לא מבין" ו"ילד יונק מטופח ושמח יהיה תמיד בריא"...

הורן פותחת בתיאור הרחצה: "המטרה העיקרית של האמבטיה... היא ביצוע מגוון אינסופי של מחקרים, אשר תגליתו של ארכימדס היא בלי ספק הקטנה שבהם. זה המקום... לבדוק את הווליום השונה שניתן להפיק מפי ההורים כאשר משפריצים עליהם כמויות מים בלתי מוגבלות, וכמה מצחיק הם מגיבים כאשר הברווז משפריץ במפתיע לתוך נעליהם ממש..."

אכילת מוצקים היא גם כן רגע מאד מרגש. למען הדיוק, "זה אמור היה להיות רגע מאוד מרגש לו הוא באמת היה אוכל משהו. אבל הוא לא. את מושיבה אותו בכיסאו המפואר ובחגיגיות גדולה מושיטה את הכפית לפיו, והילד מסובב את ראשו בסירוב... הוא... יצליח לתפוש את הכפית, ואת האוכל, ולמרוח אותו על עצמו, ועל הכיסא, ועלייך, ועל הרצפה... למחרת, את כבר לומדת את הלקח, ומוצאת סוף סוף שימוש לניילון שנשאר ממלחמות המפרץ השונות, ואת מניילנת את המטבח, את עצמך ואת הכיסא בקפידה. לאחר מכן את שוב מנסה להאכיל את הילד, וזה מגלה תושייה מעורבת באינטליגנציה אופיינית לגאון של אמא, ומוצא את דרכי הגישה הסודיות דרכן אפשר לעבור את הניילונים וללכלך ביסודיות את המטבח."

הקטע הבא מוקדש לבני ולכלתי, שמאד שמחים שהקטן שלהם אוכל מהצלחת, אבל מתפוצצים כשהוא מתחיל להעיף את כל תכולת הצלחת, הצלחת עצמה, וכל מה שבסביבה. כשההורה מבין שאי אפשר להאכיל את הילד, והוא רוצה לבד "את מתחילה להכין לילד אוכל אצבעות. והוא באמת תופס את האוכל באצבעותיו, ואז הוא מתחיל לערוך מחקרים. הוא בודק אם המזון נשבר, ואם הוא נמרח, ואיפה. הוא יוצר בו ציורים נפלאים על השולחן, על הפנים, על הראש, ועלייך. חלילה לך להתערב, ולנסות לברר מה בקשר לאכילה. עכשיו הילד יוצר, הוא עסוק..."

או התיאור המלבב של מאבק הילד בתרופה שאמורה להיכנס לפה "הרך מצידו, שאינו רגיל בהתייחסות אלימה ובלתי מכבדת כל כך,אוזר את כל הכוחות המצויים בגוף הזעיר והופך לא רק לקשה אלא אף ללוחם עז להפתיע. כבר כאשר הוא רואה אותך מתקרבת עם התרופה, הוא הופך לאמן לחימה מזרחי בעל גמישות וכוחות מאגיים של חתול..."

ולא נותר לנו אלא לצחוק, וליהנות מהמשפחה.

'ארון סגור: תעלומה חדשה בסדרת הרקול פוארו' מאת סופי האנה. מאנגלית: יעל אכמון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

סופי האנה, מחברת הספר, 'ארון סגור: תעלומה חדשה בסדרת הרקול פוארו' היא חובבת אדוקה של אגאתה כריסטי. בני דורי ומעלה, יודעים, שהשם אגאתה כריסטי הוא שם נרדף לספרות בלשים טובה. למעלה מ-78 ספרי בלשים נכתבו על-ידי כריסטי, וכמה מהם עובדו לקולנוע, ביניהם: 'רצח באוריינט אקספרס', 'מוות על הנילוס' ו'עד התביעה'. איני יודעת עד כמה הדור הצעיר מכיר אותה, ולכן טוב עשתה סופי האנה שבחרה ללכת בדרכה של כריסטי, ולכתוב בימינו אלו ספר בלשי טוב, מותח ומאתגר שכלית, כשהיא מֵחַיָּה שוב את מסורת כתיבתה של אגאתה כריסטי, ואת הבלש שלה, הרקול פוארו.

הקול הדובר הוא קולו של מפקח הסקוטלנד יארד, אדוארד קצ'פול. קצ'פול וידידו הרקול פוארו מוזמנים יחד לאחוזת ליליאוק שבבעלות ליידי אתלינדה פלייפורד, שהיא סופרת ספרות בלשית לילדים. בִּסְפָרֶיהָ מעמידה ליידי פלייפורד את השוטרים כטיפשים, אל מול חבורת ילדים בני עשר, שפותרים את כל התעלומות. אדוארד קצ'פול, נחוש להוכיח לה שהיא טועה, והוא שמח לעזור לפוארו לפענח את מה שיקרה באותו הערב.

מספר שעות לפני שכל האורחים מגיעים לארוחת הערב, מבקשת ליידי פלייפורד מעורך-דינה מייקל גת'רקול להכין באותו הרגע צוואה חדשה. בצוואה החדשה היא מתכוונת להוריש את כל רכושה הרב, למזכיר שלה, ג'וזף סקוטשר, כששני ילדיה, הארי וקלודיה, לא יקבלו כלום. עוד היא מוסיפה "ג'וזף מספר לי שלדברי הרופאים שלו, נותרו לו כעת רק שבועות ספורים לחיות". עורך הדין מנסה לעכל את רצונה: "אבל... אם כך, אני חושש שאני מבולבל מאוד... את מעוניינת לנסח צוואה חדשה שהמוטב שלה הוא אדם שאת יודעת שלא יימצא בסביבה ליהנות מירושתו..." ליידי פלייפול משיבה: "איננו יודעים דבר בוודאות בעולם הזה, מייקל." מה שנכון לגבי כולנו, ובהחלט נכון גם לגבי ההתפתחות המפתיעה והמאוד לא צפויה, שתתרחש לאחר ארוחת הערב.
בארוחת הערב עצמה, הכריזה ליידי פלייפורד על תוכן צוואתה החדשה באוזני ילדיה, בני זוגם, עורכי דינה, המזכיר וסופי בורלה, האחות המטפלת בו, וכמובן בנוכחות שני האורחים המיוחדים, פוארו וקצ'פול. החבורה כולה מקבלת כמובן בהפתעה גמורה את ההצהרה.

ליידי פלייפול, מתעלמת מקולות המחאה וההפתעה סביבה ומסבירה שהרעיון מאחורי הצוואה החדשה היא, ששני ילדיה יסתדרו. היא אשה מבוגרת, וג'וזף צעיר, ואין לה שום כוונה לחיות יותר ממנו, ולכן באהבתה אליו, היא רוצה להעניק לו משהו, שמבחינה פסיכולוגית, יעזור לו להתאושש ולהבריא, משהו לחיות למענו, והיא מוסיפה "משהו שרבים היו הורגים למענו".
השיחה הופכת למריבה, ובאיזכור בנה המת של ליידי פלייפול. בשלב זה היא עוזבת את השולחן ונכנסת לחדר השינה שלה.
משהו נורא יקרה באותו לילה, ופוארו וקצ'פול ייכנסו לפעולה. קיראו.

'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' מאת אלנה פֶרַנטֶה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אֶלֶנה פֶרַנטֶה הוא שם העט של סופרת איטלקייה, המסרבת להיחשף בשמה או בתמונתה. ספריה תורגמו לשפות רבות, ובשנת 2016 היא נבחרה בשל סְפָרֶיהָ לאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם על-פי המגזין 'טיים'.
הספר 'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' הוא ספר ראשון מסדרה של ארבעה ספרים הנקראים 'הרומאנים הנפוליטניים'. המספרת בגוף ראשון היא אלנה, המכונה בפי חבריה "לֶנוּ" והגיבורה הראשית היא חברתה לינה צ'רולו, שהיא קוראת לה "לִילָה".
הספר מתאר את ילדותן ונערותן של השתיים, והוא נכתב, כדברי אלנה, כתגובת-נגד להיעלמה של חברתה בגיל 66. ההיעלמות אינה מקרית, ואלנה שמכירה את חברתה, כמו את כף ידה, ואפילו טוב יותר – מבינה, שלילה סוף-סוף הצליחה להעלים עצמה לגמרי. בלא להשאיר בגד אחד, ואף לא צילום אחד שבו היא נוכחת.

אמביוולנטיות של אהבה וקינאה מצויה תדיר ביחסי אלנה- לִילָה. קשר, שמתחיל בכיתה אלף בנאפולי, ולא נגמר מעולם. לִילָה היא נערה כריזמטית ביותר, שלא עושה חשבון לאף אחד.  רמת המשכל שלה גבוהה מאד, והיא מלמדת את עצמה לקרוא ולכתוב כבר בגיל שלוש. היא מבריקה בַּכִּתָּה, ראשונה בכל, כשאלנה מאחוריה תמיד. אך בסביבה שבה היא גְּדֵלָה, היא נאלצת להפסיק ללמוד אחרי חמש כיתות, ולהתחיל לעזור להוריה בסנדלרייה של אביה, ביחד עם אחיה, רינו. בכישרונה הרב היא מעצבת דגמי נעליים, אך צריכה לשכנע את אביה השמרני וּקְשֵׁה הַיּוֹם, להוציא לפועל את עיצוביה.

לעומתה, אלנה ממשיכה ללמוד. בעיקר בגלל הנחישות המדהימה של מורתה אוליביירי, שדוחפת אותה להמשיך ללמוד גם לאחר היסודי, בחטיבה, שעולה כסף להוריה.
זו הסיבה שלא הרבה המשיכו לחטיבה באותה הסביבה. המורה אוליביירי ממשיכה לעקוב אחרי ציוניה המעולים של אלנה, ששואפת תמיד להיות הכי טובה, כדי להוכיח להוריה, שהם לא סתם מבזבזים את כספם, וכדי לזכות בהערכתם. ואיך אמר הרב שלמה קרליבך: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". המורה הזו, האמינה בה. לעומת זאת, כשהמורה ראתה שההורים של לִילָה, שהייתה הרבה יותר מבריקה מאלנה, לא מוכנים לשלוח אותה ללימודים, היא מתנערת ממנה לחלוטין, כשבכך היא מאשימה, בעצם, את לילה עצמה – שנכנעה ולא מימשה את הפוטנציאל שלה.
גם אחרי החטיבה, דוחפת המורה אוליביירי את אלנה להמשיך ללמוד, כמחנכת אמיתית, שלא רק מה שמתרחש בכיתה חשוב לה, אלא היא אף מעורבת בחיי תלמידיה גם מחוץ לבית הספר. מה שנראה מאד משמעותי בסביבה זו בנאפולי.

הספר שהיווה מקור השראה בילדותן היה 'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, שאותו קנו במקום בובותיהן. יחד הן קוראות אותו, ויחד הן חולמות לכתוב, ובעזרת הכתיבה - לצאת ממעגל העוני שסביבן. הספר שכותבת עתה אלנה, הוא בעצם התשובה שלה ל'נשים קטנות' של אלקוט.

והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפני שבוע, הלכה לעולמה הסופרת, פרופסורית וחוקרת הספרות רונית מטלון ז"ל. על הספר האחרון שלה 'והכלה סגרה את הדלת' היא זכתה בפרס ברנר לספרות.
כל כולו של הספר – חידת הסתגרותה של מרגי, מאחורי דלת חדר השינה של אמה, ביום חתונתה. כשסגרה את הדלת עוד אמרה הכלה שלוש פעמים: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", מה שמזכיר את הנוסח של גירושין מוחלטים באיסלם כשהבעל אומר "מגורשת, מגורשת, מגורשת". שתי אמירות כאן. האחת. שהכלה העתידה יוזמת את המהלך ולא הגבר, זו אמירה נשית של כוח. אני זו שמחליטה, אפילו שכולם כבר בדרך לחתונה, ובניגוד לדעת כולם. האמירה השנייה מתקשרת להד המזרחי של מורשתה, שבאה לידי ביטוי בספר בדמותה של "סבתונת", כפי שקוראים בני המשפחה לסבתא של מרגי, שאליה היא קשורה מאד.
מרגי שותקת כל אותן שעות. ומעבר לדלת, שורה של דמויות צבעוניות, שכל אחת מתגלה בפנינו בקשר שלה למרגי, או אולי באי-קשר, שיש בו כדי להסביר את המצב. שהרי דלת סגורה עומדת לפניהם, והכלה שותקת.

'סבתונת', אינה שומעת טוב, ומצטיירת כתמימה וחכמה כאחד.  אילן, בן דודה של מרגי, עבר להתגורר עם הסבתא בדירת החדר וחצי שלה, לאחר גירושי הוריו כשהיה בן שלוש. הוא כרוך אחרי הסבתא שגידלה אותו, מסביר לה, משתף אותה בכל דבר שקורה, ונהנה ללבוש בגדי נשים. נדיה, אמה של מרגי, התאלמנה חמש שנים קודם לכן, וגם איבדה את בתה הצעירה, שיצאה יום אחד מבית הספר ומאז נעלמו עקבותיה. בשלב מסויים משחילה הכלה, מתחת לדלת, דף שעליו כתבה קטע משירי הבן האובד של לאה גולדברג, שהרצאה עליה, שמעו מתי והיא יום קודם. הכלה משנה ל"הבת האובדת". האם בגלל אחותה? או שהיא חוששת לאבד את דרכה בנישואין לא נכונים?

ממתינים בדריכות גם הוריו של החתן, ומתי עצמו, המסתובב חסר מנוח בין הדלת הסגורה, לבני המשפחה. בשלב מסויים הוא מתחיל לקנא במרגי "כמוה השתוקק להינעל מאחורי איזו דלת, כמוה להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם... לרגע עלה בו הדחף לחזור למסדרון, להתחנן לפניה שוב שתפתח, אבל הפעם לא כדי שתצא אלא כדי שתניח לו לחבור אליה, כדי לנעול את הדלת מאחורי שניהם."

כל הדמויות, מנסות למצוא פיתרון לכאורה, כיצד להוציא את מרגי הכלה מהחדר, בדרכים שונות ויצירתיות ("רופאה לכלות בורחות" ועדנאן, עובד חברת החשמל, המחזיק לצורך עבודתו סולם גבוה מאד על משאיתו). ככל שהשעות נוקפות מתחילים כולם להבין, שהזמן הולך ואוזל, והמוזמנים כבר בדרך לאולם החתונות. למרות הסיטואציה הלא נעימה, אין תחושה של אסון, ומעל הכל מרחפת איזו נימה הומוריסטית קלילה, שמכניסה את המצב לפרופורציות.

נערת התה מאת ליסה סי מאנגלית: דורית בריל פולק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר מרתק ומעניין!!! על גבו נכתב: "בכל בוקר יוצאים כל אנשי כפר באר-מעיין שבדרום סין לקטוף ולמיין עלי תה מהטראסות שמסביב לכפר. לאחר הקטיף לי-יאן מתלווה לאמה סו-סה, מיילדת ומרפאה מוערכת באזור כולו, כדי ללמוד ממנה את מסורות הריפוי והטיפול שהועברו מדור לדור..."

לכאורה, שוב דבר לא מרמז בשיגרה זו, על בעייה מיוחדת. לי-יאן מיועדת לעשות את זה כל חייה. לקטוף עלי תה, ולהמשיך את מקצועה של אמה המיילדת. אך כבר מילדות אין היא הולכת בתלם.

בת עשר. היא יושבת עם אחיה והוריה השייכים לבני אקה, סביב המדורה שבבית הבמבוק שלהם. בכל בוקר הם מספרים את שחלמו בלילה, והָאֵם מפרשת את הסימנים. לי-יאן חולמת משהו שהיא יודעת שמסמל אסון שהולך לקרות. היא מרמה. מספרת חלום אחר. להרגיע את כולם. וכשהיא רואה שהיא מצליחה לְשַׁטוֹת בכולם, כולל בְּאִמָּהּ, שבדרך כלל קוראת אותה בלי בעיות, היא מבינה, שיש באפשרותה לעשות דברים אחרת, ולהסתיר. להסתיר במקום שבו מתייחסים בחומרה גדולה מאד לכל סטייה ואפילו הקלה ביותר מאורח החיים והמסורת.

דוגמא לכך, אנו מקבלים במרכז לאיסוף התה. היא רואה נער מתחבא. כשהיא מציצה אל מחבואו, היא רואה שהוא אוכל חביתית. לי-יאן רעבה. היא נענית להצעתו לקחת ביס מהחביתית. שניהם נתפסים על-ידי מוכרת החביתיות, שטוענת שהם גנבו. למרות שלא ידעה ולמרות שרק לקחה ביס מהחביתית. אביה בעל הכבוד, דואג לשלם למוכרת, והכפר כולה משתתף בטקס טיהור, בגלל חטאה הגדול!!!

בשל התעקשותה לפעול בדרכה, היא מחליטה לחיות עם הנער, אותו תפגוש אחר-כך על ספסל הלימודים, למרות התנגדות הוריה, ותוך התעלמות מסימנים מזהירים. לי-יאן מוגדרת על ידי המורה שלה, ג'אנג, כמי שנועדה לעשות חַיִל בלימודים, כמי שתהפוך למנהיגה המשכילה של כְּפָרָהּ, אבל בטרם תעלה על דרך המלך, היא עוד תעשה טעויות גורליות, ותספוג מכות קשות, שֶׁיְּשַׁנּוּ את כל מהלך חייה לבלי הכר.

בסופו של דבר, היא תתקן לא רק את מה שהיא עשתה, אלא אף מעשים של אחרים, תסגור מעגלים, ותוכיח חוזק נפשי, כריזמה, חוש צדק מפותח, חוש לעסקים, ושהמורה שלה צדק. מתוך 2000 סטודנטים, היא זו שנבחרת לשתי תוכניות לימוד הקשורות לתורת התה, כשהמשפט הכי קובע באיסוף עלי תה איכותיים הוא: "אם אדם אינו אוהב תה, הוא אינו יכול להכין תה טוב", ועם התורה והידע היא תחזור לִכְפָרָהּ בגדול.

עוד דמות מרתקת היא הָאֵם, שאף היא נבונה מאד, ויודעת להלך בין המסורת עמוקת השורשים של בני האקה, לבין מה שמתחייב מכורח נסיבות מיוחדות. הקשר ביניהן, יוביל ויגלגל את מהלך הסיפור עד לשיאו, שיגרום גם לכם, כמו לי, מחנק מרגש בגרון.