יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

'ממלכת הקבצנים' מאת פאולינה סיימונס מאנגלית: ורד רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


זהו ספר שני בטרילוגיה עם השם האוקסימורוני 'סופו של הנצח'. הספר הראשון נקרא 'לוכד הטיגריסים', וגם עליו כתבתי בבלוג זה.

בספר 'ממלכת הקבצנים' אנו נסחפים עם ג'וליאן במנהרות הזמן, בחיפושיו אחר אהובתו הנצחית. פעם בשנה הוא יכול להיכנס באותה פירצת זמן של המרידיאן ולעבור לתקופה אחרת של אהובתו בעברה. כמו אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, שסירב להשלים עם מותה של אהובתו, אאורידיקה, והצליח בעזרת נגינתו למצוא מעבר אל עולם המתים, בעזרת כארון, כך מצליח ג'וליאן, בעזרת השאמאן דווי, למצוא את הפירצה למעבר בין שני העולמות. אך כמו שמכשול הציווי, שלא להביט לאחור, מכשיל את אורפאוס, והוא אינו מצליח להחזיר את אאורידיקה מעולם המתים, כך יש מכשולים שעומדים בפני ג'וליאן, והוא מנסה בכל פעם מחדש ללמוד מה נכון לעשות.

הוא אינו מזהה את גילגולה הקודם של אהובתו, במראה שלה או בהתנהגותה, אלא הוא מרגיש את זה בנשמתו, ויודע בוודאות שזהו גלגול קודם של ג'וזפין. מה שמאפשר לו לדעת, שזו אכן האחת שלו, הוא שמה. כולן מתחילות באות מם, ושמות אמהותיהן מתחילות באות אלף, ומה שעוד מאפיין אותה, הוא אהבתה לאמנות הבמה.

כדי להכין עצמו למעבר, הוא מתאמן כדי להיות חזק. הוא קורא המון על העבר, הוא לומד לבצע תיקונים, לשרוד. ואז הוא עובר למקום שבו הוא אכן צריך לשרוד. הוא מוצא עצמו עובד בפרך, כדי להתקיים בעולם שהוא אינו רגיל אליו, ועובד קשה, כדי להמציא עצמו מחדש אל מול אהובתו הישנה-חדשה. לפעמים המשיכה והאהבה מתרחשות במהרה, ולעיתים קרובות יותר, לוקח זמן רב עד שהיא נענית לרחשי ליבו. 

"לבו ונשמתו של ג'וליאן שרויים במלחמת אזרחים. הוא זקוק להיות איתה, אך הוא רוצה להציל אותה. האם שתי האפשרויות עולות בקנה אחד? או שהן עומדות בניגוד חריף?... איזו דרך... האם יש דרך נכונה? אבל אם אין, אז מה לעזאזל משמעות החיים?" והוא תוהה, האם בעצם העובדה שהוא מגיע אליה, הוא גוזר את דינה? האם הוא יכול לא להפוך אותה לאהובתו ולא לגעת בה, ובכך יציל את נשמתה? הוא לא יודע.

בכל פעם הוא נזרק באיבחה, בחזרה לעולמו. הוא מגיע קרוע, שסוע, מוכה, ומלא חבלות, ולוקח לו חודשים להתאושש גופנית. כשהוא גם הרוס נפשית, מהקריעות המחודשות מאהובתו. לא עוזרות לו מחאותיו של חברו הטוב, אשטון, שמתריע על הסכנות לנשמתו וגופו, ועל ההבנה הקשה לעיכול, שג'וליאן מוכן לעזוב את חברו הקרוב ביותר ולהישאר לעולם בעולם החדש-ישן של אהובתו, תוך ויתור עליו, על אשטון. בזמן הווה, נראה שעברה רק שנייה למי שעמד לידו, בזמן המעבר לעולם אחר, ואילו עבור ג'וליאן, מדובר בלפחות חודש וחצי של שהייה בעולם אחר, זר, עויין, בהישרדות, שהיא לא רק כלפי עצמו, אלא גם בניסיונות להציל את אהובתו. 

בשלב כלשהו, הוא גם מבין, שהוא כל כך שקוע בעולם שלו, ובמעברים, ובאהבתו, שהוא לא באמת חי. וגם, שהוא לא באמת היה חבר לאשטון ולגוון, כפי שהיה צריך להיות. ונשאלות שאלות, על-ידו, ועל-ידנו, הצופים:

האם אין ערך מוסף לחברים החיים אל מול האהובה שמתה?

האם עליו להניח לעבר, ולג'וזפין, ולנסות לחיות מחדש, כפי שמבקש ממנו אשטון שוב ושוב? או שעליו להוסיף ולנסות לחדור לעולם המתים כמו אורפיאוס, ואולי בפעם הבאה יצליח? והאם, וזו שאלת השאלות: האם מותר לו להתערב בגורל? האם כמו אוידיפוס, שניסה לשנות את הגורל שנקבע לו, ולא הצליח, ינסה ג'וליאן לשנות את הגורל שנכתב לה ולו, ויצליח? האם כמו אוידיפוס, דינו להיכשל לנצח? האם זכות הבחירה בנוגע לעולם שמעבר, באמת בידיו, בידינו?

כנראה שנדע זאת, ואולי – לא, רק בסוף הספר השלישי של הטרילוגיה המהפנטת הזו, שבה שאלות קיום ומהות, נשאלות שוב ושוב, ומעלות בנו מחשבות.

אני מחכה כבר ליציאת התרגום של הספר השלישי. ובינתיים מציעה לכם לקרוא את הספר המרתק הזה. 700 עמודים שעוברים ביעף.


יום ראשון, 6 בדצמבר 2020

'הבריחה' מאת דיוויד באלדאצ'י ; מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

איך צריך להרגיש אדם שכל חייו היה אחיו הגדול – העוגן המשמעותי ביותר, שבו האמין ובטח ללא סייג – הוכנס לכלא באשמת ריגול? האם להאמין שזה אפשרי בכלל, בתור מי שמכיר את אחיו לפני ולפנים? וגם אם האמין שאחיו הבכור מואשם על לא עוול בכפו – מה יחשוב, כשאותו האח מצליח לברוח מהכלא הכי מאובטח בארה"ב, בחסות הפסקת חשמל כללית ומסתורית, ושבמקומו, תימצא בתאו גופת גבר לא מזוהה? האם גם בשלב זה יחשוב שאחיו חף מפשע?

אז זה מה שקורה לג'ון פולר. רוברט, אחיו הבכור, בחור מבריק, שדרכו היתה סלולה מעלה להגיע עד לראש הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב, ישב זה שנתיים בכלא באשמת בגידה, ועתה נודע שהוא הצליח לברוח מהכלא. 

האחריות על התיק של רוברט פולר נופלת על הסוכנים המיוחדים של המודיעין הצבאי הנגדי ושל האף-בי-איי. אבל הם פונים דווקא לג'ון פולר, האח הצעיר של הנמלט, ומבקשים ממנו לחקור את ההיעלמות, ולסייע לשלטונות להשיב את הבורח לכלא, או יותר גרוע, להוצאה להורג. שהרי הוא חשוד עכשיו גם ברצח אותו גבר מסתורי שנמצא במקומו בתאו.

באלדאצ'י, אומן ספרי המתח, עושה זאת שוב. גיבורו, ג'ון פולר, עשוי ללא חת, חד ראייה. מוחו עובד ללא הפסקה, גופו לא נח, ומוסריותו לא מוטלת בספק. כיצד ינהג במקרה של אחיו שנאשם בבגידה במולדת? 

"שני האחים היו קרובים זה לזה בצורה יוצאת דופן כל חייהם, היות שאביהם היה שקוע בקריירה הצבאית התובענית שלו ואמם נעדרה רוב הזמן. ג'ון פולר נהג להתייעץ עם אחיו בכל ההחלטות החשובות בחייו, מהצעה לדייט עם נערה עד בחירת תפקיד בנבחרת הפוטבול בתיכון, מעזרה חיונית לקראת בחינה בפיזיקה בשנתו הראשונה בקולג' ועד הדרך הנכונה להודיע לאביהם על החלטתו לא ללמוד בווסט פוינט ולהיות קצין. עצותיו של בובי היו טובות וענייניות ונבעו מכוונות טובות, והן עזרו לפולר להגיע לאן שהגיע. לטוב ולרע. האם עכשיו אותו מנטור הפך פתאום לאויב שלו?"

ג'ון פולר, מבין שלפניו הרבה מאד סימני שאלה, ושמדובר בסיפור גדול בהרבה, ממה שנדמה. לצידו מצוותת ורוניקה נוקס, מהסוכנות לביטחון לאומי. האם לבטוח בה? האם היא איתו או נגדו? 

אנשים בדרגות גבוהות הופכים לחשודים. יש שנרצחים, יש שמאמינים שרוברט פולר – האסיר שהואשם בריגול ובבגידה – הופלל. העלילה מסתבכת, והמפגש בין שני האחים המבריקים לבית פולר הוא בלתי נמנע. האם ישתפו פעולה? או יעמדו זה מול זה, משני צידי המיתרס? האם יטוהר שמו של רוברט?  קיראו.


יום שני, 30 בנובמבר 2020

'החורף הארבעה־עשר' מאת: ערן טורג'מן ; 'החורף הארבעה־עשר' מאת: אלירן דיין.

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בפורמט שונה מהמקובל, כותבים שני יוצרים זה לצד זה. לא יחד. מדובר בז'אנר יוצא דופן שבו נקראים, בזה אחר זה, שני סיפורים שונים, שיש בהם הרבה מהמשותף. שני הסיפורים נקראים 'החורף הארבעה־עשר', בשני הסיפורים מטפלים באומץ בנושא הכאוב של נערה המתמודדת עם לוקמיה, ובשני הסיפורים היא נקראת טל. 

ערן טורג'מן ואלירן דיין מכירים מזה מספר שנים, והיכרותם התרחשה במרחב התרבותי של   כתיבתם הספרותית. לפני עידן הקורונה, קיימנו בספרייה העירונית של דימונה מספר מפגשים בשנה שנקראו "קפה-שירה". היוזמה היתה של ערן טורג'מן, שעובד בספרייה וכותב שירים וסיפורים. הפורמט כלל היענות של יוצרים מכל רחבי הארץ, לכתוב על נושא מסויים, להגיע לערב הספרותי בספריית דימונה, להאזין ליוצרים אחרים ולהקריא את שירם או סיפורם. אלירן דיין, סופר ומשורר, שהוא בעל הוצאת הספרים "מוטיב ספרים", הצטרף לערבים אלו, וגם הוציא לאור לפני כשנתיים ספר ילדים קטן של ערן שנקרא "בובה של החיים".

כשהראה לו ערן את סיפורו 'החורף הארבעה־עשר' התרגש אלירן מאד. מסתבר שאף הוא נחשף לאירוע דומה, ואפילו שם הנערה שחלתה היה כשמה של גיבורת סיפורו של ערן. מכאן נולד הרעיון לצרף גם את הסיפור שלו, לצד סיפורו של ערן, תחת אותו השם. רעיון יצירתי, שמתאים לשני היזמים והיוצרים, ומאיר בפן נוסף את הנושא. הגדילו השניים לעשות, והוסיפו לשני הסיפורים גם כמה שאלות בנושא הסרטן, לצד תשובות של צפריר אקשטיין, מנהל בית המרקחת במרכז לבריאות הנפש  גהה.

"זהו החורף הארבעה־עשר לחיי. אני כבר בת ארבע־עשרה. היית מאמין?" כותבת טל של ערן טורג'מן ביומנה "מעבר לחלון הבנים ממשיכים לשחק בשלוליות, והבנות משחקות בחבל ובקלס".

 "ראיתי אותה מתבוננת דרך החלון אל הרחוב." מספר טל הבן על טל הבת בסיפורו של אלירן דיין "היום היה קריר וגשום במיוחד. "אתה יודע... אני אוהבת את החורף. אוהבת שגשום בחוץ. אתה זוכר שבעוד חודש זה גם יום ההולדת שלי. אהיה בת שלוש־עשרה..."

שתי נערות צעירות, כמעט באותו הגיל, יושבות בחדרן ומביטות דרך החלון. אין הן יכולות לצאת החוצה בשל מחלתן, אבל שתיהן רואות בחורף, משהו חיובי, משהו מרענן, תוסס, חי. משהו שמצביע על מחזוריות. הבטחה שתתחדש משנה לשנה, מה שהן כבר אינן בטוחות לגבי עצמן. 

החורף ומה שהוא מביא איתו, מסמל עבורן, לא רק את המחזוריות, שכל כך משמעותית עכשיו, ואינה מובנת מאליה, אלא גם תקווה להתחלה חדשה. אולי – שלהן. כפי שטל של אלירן דיין אומרת: "הגשם חשוב מאוד והוא שוטף את כל הלכלוך וכל מה שרע. מנקה את הכול. באביב הכול יפרח ויהיה נעים ויפה..." 

בעד החלון, במבט החוצה, מעבר לעצמן, לחרדותיהן, לכאבן, לומדות שתיהן ליהנות מהרגע. מיופיו של הטבע. כל עוד אפשר.


יום שני, 23 בנובמבר 2020

'אל תוך האש' מאת גרג הורביץ מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


יתומים ספרותיים דוגמת: אוליבר טוויסט, בילבי והארי פוטר משמשים סופרי ילדים כשהם רוצים להביע העצמה של ילדים, שלומדים להסתדר לבד ולהתמודד עם קשיים, שהם בדרך כלל נחלת הורים. (ראו למשל התייחסות לז'אנר זה בסקירתה של  יפעת מנוס ב-1.7.17 ב-ynet ספרים של ידיעות אחרונות).

אבל כשאנו פוגשים ז'אנר זה בספרות המבוגרים, אנו נתקלים בתופעה קשה יותר של ניצול יתומים בבתי יתומים לצרכים ממשלתיים ולניסויים.  מדינה כלשהי מנצלת את העובדה שאין ליתום משפחה, ולכאורה אין הוא חשוב לאיש, והופכת אותו לנשק אנושי מאומן ומיומן, או עושה בו ניסויים, דוגמת תוכנית התאומים במשפחות אומנה הפוכות בשבדיה (ליסבת סלאנדר ואחותה קרלה בסידרת "מילניום", למשל). 

מה שגיבורי הספרים האלה מוכיחים – שלמרות שאין להם את התמיכה המשפחתית, ולמרות שעשו בהם ניסויים, ולמרות שלא החשיבו אותם כבני אדם שיכולים להיות חלק מהחברה – יש בהם את הכוח לצאת מהמצב, ולברוא את עצמם יש מאין, והעיקר – להישאר אנושיים בחברה שמעולם לא העניקה להם יחס כזה.

בספר "אל תוך האש" של גרג הורביץ, אנו מתוודעים ליתום X. "כשהיה בן שתים עשרה הוא נשלף מבית אומנה במזרח בולטימור וחונך במסגרת מבצע חשאי לגמרי... חינוכו כלל אימונים גופניים, רגשיים, תרבותיים ופסיכולוגיים בלתי פוסקים, ליטוש אינסופי שהפך אותו לכלי נשק חד כתער. המפעיל שלו, ג'ק ג'ונס, גידל אותו להיות לא רק מתנקש מעולה במיוחד, אלא גם אדם – שני יסודות מנוגדים שבתנאי לחץ עלולים היו להתפוצץ. ואז ג'ק לימד אותו לאחות את החלקים הללו. למצוא את האיזון בהליכה על החבל שבין הין והיאנג. לא להתפוצץ. זה היה אתגר שנמשך כל החיים."

כשאוואן יוצא לעצמאות, הוא מאמץ לעצמו את כינויו האחר 'האיש משומקום', והוא מקדיש את עצמו לעזרה לאנשים במצבי מצוקה, שכבר אין להם למי לפנות. מסכן את חייו, נלחם, ועוזר להם לצאת מהצרה, מבלי שיצטרכו לשלם לו. התפקיד הזה, שייעד לעצמו, בא לתקן את מה שעשה כשהשתמשו בו כנשק. במטרה להפוך מנשק לאדם.

מקס, אדם נורמטיבי מהשורה, שמרגיש שאיכזב את כל משפחתו, מקבל מבן דודו המצליחן והעשיר, בקשה יוצאת דופן, שלאחריה, קורים שני דברים: הבן דוד נרצח, ומקס מתחיל להיות מאויים. הוא פונה אל אוואן כמפלט אחרון ויחידי, מתוך תקווה, לא רק לצאת מהאיום, שמולו הוא עומד, אלא גם להגשים את בקשתו האחרונה של בן דודו, ולהחזיר לעצמו את הכבוד, שאבד לו.

אוואן מגיע להחלטה בינו לבין עצמו, שזה יהיה מבצעו האחרון, ולאחריו, יפרוש, ואולי יצליח לחיות כמו שאנשים רגילים חיים. אבל הבעייה שרודפת את מקס, הולכת ומסתעפת. לאחר חיסול בעייה אחת, מתווספות בעיות נוספות – כמו ההידרה עם הראשים שמתווספים על כל ראש שניכרת. כל פעם מתגלה, שמעל המתנקש שחוסל, יש מישהו בעל דרגה גבוהה יותר שמאיים עליהם. אוואן מסתכן שוב ושוב, מפעיל  ין ויאנג גם יחד.

מלבד משימותיו, אין לו כישורים חברתיים, ודירתו, הממוקמת בבנין דירות רגיל, מאתגרת אותו לא פחות. דיירי הבית המבוגרים, מנסים לשוחח איתו, ליצור קשר ולשלב אותו בישיבות ועד הבית. אוואן מנסה לשתף פעולה כדי לא לחשוף בפניהם את זהותו המורכבת. אך אין ספק שכישורי דייר מן השורה, אינם נמנים על כישוריו הרבים.

המקום, שבו מצטייר אוואן, בכל זאת, כבן אדם רגיל, עם אינטראקציה בינאישית, הוא בזמן ביקוריו אצל היתומה האחרונה שג'ק אימן. לפני מותו, ביקש ג'ק מאוואן לשמור עליה. עול שהפך לאחריות. 

"ג'ואי מוראלס היתה ההאקרית הטובה ביותר שאוואן פגש מימיו... היא אמנם לא הודתה בזה, אבל היא רצתה לגור קרוב אליו, ואף שגם הוא מעולם לא הודה בכך, הרצון היה הדדי." ג'ואי מעבירה את ימיה מול מערך שלם של מסכים שבתוכם היא נוברת, עד שהיא מגלה את מה שהיא רוצה. אוואן נעזר בה, ויחסיהם, הכי קרוב לאבא ובת, שמעולם לא חוו על בשרם, מאופיינים באיפוק מצד אחד, ו"ירידות" אחד על השנייה, כדי לכסות, בעצם, על החיבה שהם רוחשים זה לזו.

'אל תוך האש' רומן מרתק שחותר להשיג את הרוח וההומניות אל מעל לאש והרוע. שווה קריאה. 


יום שני, 16 בנובמבר 2020

'אמנות הבריחה' מאת בראד מלצר ; מאנגלית: נועה מרום צדק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ג'ים (זיג) זיגרובסקי יודע שהגופה שהוא עובד על הכנתה להספד בארון, לאחר התרסקות מטוס קל צבאי, אינה גופתה של החיילת, נולה בראון, שכילדה הצילה בעבר את בתו, מג פאי, מהמדורה. מאותו אירוע יצאה נולה הילדה עם ארבעים תפרים באוזן. למרות שעברו שנים רבות מאז ראה ג'ים את נולה, הוא מבין שגופת האשה שמונחת עתה למולו, אינה יכולה להיות נולה, שכן האוזניים שלה, שלמות וללא צלקות. 

"זיג ניגש אל קצהו השני של השולחן, ובדק שוב את צמיד הזיהוי שעל רגלה של נולה מול זה שהיה על האלונקה עצמה. חדר המתים בדובר ידוע כאחד מהמתקנים הצבאיים שמתגאים באפס טעויות. החלק הכי חשוב בעבודה היה לוודא שלא מחליפים גופה אחת באחרת. כשחיילים שנפלו מגיעים לדובר, הם אפילו לא מגיעים לקברנים כמו זיג לפני שהזהות שלהם נבדקת שלוש פעמים: באמצעות דנ"א, רישומי שיניים וטביעות אצבע." זיג לא מבין איך זה יכול להיות. האם בכל זאת קרתה תקלה והיתה טעות בזיהוי? 

הוא ממשיך להכין את הגופה לקראת הַנָּחָתָהּ בארון הקבורה, ואז הוא מגלה להפתעתו פתק בתוך קְרָבֶיהָ. בפתק כתוב: "נולה, צדקת. תמשיכי לברוח." זיג מבין שזו אכן אינה נולה. הוא גם מבין, שהחיילת שלפניו, הכירה את נולה, והבינה, רגע לפני ההתרסקות, מה עומד לקרות. לכן כתבה את המילים על פתק בחיפזון, בשניות האחרונות לחייה, ובלעה את הפתק.

מכאן ייצא זיג למסע חקירות ארוך, מסוכן ומלא תהפוכות, בניסיון להבין היכן נולה, מה קרה לה, ממי היא בורחת, ומה בעצם הוא מרגיש כלפיה, כמי שהכירה את בתו שנהרגה בתאונה. רגשות אבהיים? הכרת תודה? הוא מתגנב לחדר החפצים האישיים של חיילים שנפלו. פותח את מה שנשאר במדף של נולה ומוצא ציור של האשה שעל תיקון גופתה עבד בלילה. זו שחושבים שהיא נולה בראון. בתחתית הקנבס המצוייר משכה את ליבו החתימה באותיות לבנות גדולות: נ' בראון.

במסע הזה נכיר גם את נולה. כילדה ללא משפחה, ללא אהבה, שנאלצת להתמודד עם מצבים קשים מאד, מבלי שאיש יעזור לה. היא נמסרת בדרך לא חוקית לרויאל ברקר, שמעביד אותה כמשרתת ומבשלת בשבילו, מגיל קטן. כל סטייה, הקלה ביותר, ממה שהוא רוצה, גוררת עונש חפירה של בור בחצר הבית "זו היתה מסורת שרויאל ירש מאביו. אם כרית לעצמך בור, אתה צריך לחפור את הדרך החוצה – אחרת אתה חופר את הקבר של עצמך."

נולה שותקת וחופרת. פעם אחר פעם. עד שהיא מצליחה לברוח מביתו. בלית ברירה לומדת נולה לשרוד לבד, לעבוד כאמן צבאי, תפקיד יחידני בצבא ארצות הברית. דרך הציור היא מצליחה לראות ולאבחן מה שאחרים לא רואים, ולהבין – לפני האחרים – מי רודף אחריה, מי אשם בהתרסקות המטוס, ומה הקשר בין הקוסם הודיני, נשיאי ארצות הברית והצבא.


יום שני, 9 בנובמבר 2020

'גבירה אבודה' מאת וילה קאתר תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר: רעות בן יעקב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מריאן פורסטר מהעיירה סוויט ווטר, היא הדמות שעומדת במרכזו של הרומן הקצר הזה, מתוך זווית הראייה ומחשבותיו של עלם צעיר, בן המקום, בשם ניל הרברט. במבט מהצד, מכבד ניל את הגב' פוסטר ובעלה, קפטן דניאל פורסטר, על ההתנהלות המרשימה שלהם עם אורחיהם הרבים המכובדים, שרובם עבדו בקו הרכבת ברינגטון. הוא מתרשם מההליכות הנעימות שהפגין הזוג, זה כלפי זו, ובעיקר מוקסם מהגב' פוסטר, שהיתה גבירה בעיניו בכל הליכותיה, וגם העריך את יחסה לבעלה "יכולתה להבין ללבו של בונה המסילות, מסירותה לו, העידו עליה יותר מכול. זוהי איכות, כך הרגיש; תכונה שלעולם לא תישחק או תתרפט; פלדת דמשק."

ניל מעריץ את מה שמריאן פורסטר מקרינה על סביבתה: "כשהייתה גברת פורסטר בסביבה, שעמום לא היה בגדר האפשר, סבר ניל. קסמי השיחה איתה נבעו לאו דווקא מהדברים שאמרה, אף שפעמים רבות הייתה שנונה, אלא ממהירות התגובה של מבטיה, מהחיוניות הנטועה בקולה. היה אפשר לדבר איתה על הנושאים הרגילים ביותר ולצאת בתחושת התעלות... לא היה סיפוק רב יותר מאשר להצחיק אותה. כשהצחקת אותה הרגשת שמצאת חן בעיניה."

מה שמשפיע על תפיסתו את החברה ואותם, הוא גם חומר הקריאה שהוא נחשף אליו בביתו של דודו השופט. מלבד ספרי המשפטים, רכש הדוד סידרה של ספרות יפה קלאסית, כמו ספריו של לורד ביירון, או 'הגיבורות' של אובידיוס. הרומנטיקה והאהבה כבשו את ליבו והיוו נדבך חשוב בדרך חשיבתו ובבניית עתידו: "הערבים המשולהבים הללו לאור המנורה אפשרו לו נקודת מבט מקיפה יותר, השפיעו על תפיסותיו בנוגע לאנשים הסובבים אותו ועיצבו את דעתו באשר לסוג היחסים שהוא מייחל לרקום עמם. בעקבות הקריאה ייחל משום מה להיות אדריכל." מה שעניין אותו בהם, לא היו המחשבות הפילוסופיות של הגיבורים, אלא מה הרגישו, ואיך חיו, וברוח זו הוא מביט ומתייחס לזוג פורסטר.

ביחד עם דודו, השופט פומרוי, מהווים השניים חלק אינטגרלי מבאי ביתם הנאה של הזוג פורסטר, שנחשבו למעמד הגבוה ביותר בעיירתם. הימצאותם תדיר בבית הנעים והמשרה חמימות של הזוג, מאפשרים לניל, לא רק להיות בקירבת מקור הערצתו, אלא גם לדאבון ליבו, להיחשף לחלום ושברו. המציאות תטפח על פניו עם חלוף הזמן, כשיתוודע לכך שמריאן אינה גבירה מושלמת כפי שחשב. אבל למרות הסדקים שמתחילים להיווצר בתחושותיו כלפיה, הוא ממשיך לפקוד את המקום, ולעמוד לרשותה, ככל שיידרש. 

ואז משתנה המצב. בנק לחשבונות חיסכון בדנוור, שבו השקיע דניאל פורסטר הון רב, פושט את הרגל. השופט פומרוי, דודו של ניל, שהיה עורך דינו של פורסטר, נוסע איתו לברר עניינים. פורסטר נוהג כג'נטלמן אמיתי, מחלץ את פועליו מהבור הכלכלי, אך הוא עצמו נותר רק עם שווי ביתו, והכנסה שוטפת קטנה ממשק החי. 

הירידה במעמדו הכלכלי, מביאה את דניאל פורסטר לקריסה בריאותית שמחייבת את מריאן ליטול מעתה את החלק הארי מעבודות הבית, שעד כה היו מופקדות בידי עובדי ביתה, וכן לטפל בבעלה שהופך סיעודי. היא נאלצת להיעזר בנשים רכלניות מהעיירה, עד שניל, שתמיד ניסה לעזור לה, אך היה שקוע באותה תקופה בלימודיו, מחליט בצעד אבירי ומלא התחשבות, לוותר על שנת לימודים, כדי לסלק את כל אותן הנשים מבית משפחת פורסטר ולעזור בעצמו.

ההידרדרות לא נגמרת בשלב זה וכשהבית נופל מדחי לדחי אנו מגלים גם את אלה שעוד מנצלים את המצב לרעה, תופסים כל חלקה טובה, ומשתלטים על המקום ויושביו. עבור ניל, זוהי גבירה אבודה, שכן מריאן ממאנת להקשיב לעצותיו, ממדרת את דודו מטיפול משפטי, כפי שעשה עד כה, ומקיפה עצמה בחורשי רעתה ובנצלנים.

שקיעתה של הגבירה האבודה, מריאן פורסטר, היא סמל, לפי רעות בן יעקב, מתרגמת הספר, לסיום תקופת ההתיישבות באיזורי הספר של ארצות הברית, שהתרחש ב-1890. ומביאה את דבריו של ההיסטוריון יהושע אריאלי בספרו 'היסטוריה ופוליטיקה'.

"מה שהוביל למשברים בדמוקרטיה האמריקאית, כשניסו להשית את חוקיו של המציאות החדשה של סוף המאה התשע-עשרה, מציאות של עיור ותיעוש... אחדות האידיאלים התפוררה מתוך מגעה עם עולם תעשייתי קפיטליסטי" 

דוגמא בספר לכך היא נקודת מבטו של דניאל פורסטר, שאהב את מרחבי הפרא הלא מעובדים שמול ביתו, אבל נאלץ לקבל את השתלטותו של אייבי פיטרס, גס הרוח והנכלולן, על אדמתו ורכושו, תוך שהוא מתעש את הנוף היפה והטבעי, שהיה מול הבית ומכניע בכך לא רק את הנוף, אלא גם את רוחם ונפשם של בני הבית.


יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

'איש הזיכרון' מאת דיוויד באלדאצ'י ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"איימוס דֶקֶר יזכור לעד כל אחת משלוש מיתותיהם האלימות בכחול משתק מאין כמוהו. הזיכרון ישסף אותו ברגעים לא צפויים, כמו סכין ביתור עשויה אור צבעוני. הוא לא ישתחרר ממנו לעולם..." במילים אלו, שבהן נפתח ספר המתח 'איש הזיכרון', נמצאת תמצית הספר כולו. 

גיבור הספר, שעבד כבלש משטרתי, חזר יום אחד לביתו בשעת לילה מאוחרת, ומצא שכל בני משפחתו – אשתו, בתו וגיסו – נרצחו. דֶקֶר לא יתאושש לעולם מאובדן יקיריו, ומהדרך הנוראה שבה מצאו את מותם. הוא גם לא ישכח אף פרט מהרצח הנוראי והבלתי נתפס הזה, כפי שאינו שוכח שום דבר אחר. 

חבטה בלתי נתפסת בעוצמתה, שחטף בנעוריו במשחק פוטבול, העניקה לו את אחד המוחות יוצאי הדופן בעולם בדמות שתי יכולות מיוחדות שהפכו אותו לסוואנט נרכש: היפרתימזיה וסינסתזיה. בהיפרתימזיה נפתחו לו ערוצים נוספים במוחו. המידע שהוא קולט מסביבו עובר תהליך הטמעה. הוא לא שוכח שום דבר וכשהוא מעוניין, הוא סורק כמו במצלמה דיגיטלית את הקטע הרלוונטי, והתמונות או המידע עולים אל מול פניו. בסינסתזיה הוא רואה מספרים בצבעים. הם תופחים בראשו, ונראים כיצורים חיים. "הוא לא ראה בעצמו עילוי. הוא ראה בעצמו יצור חריג. עשרים ושתיים שנה מחייו הוא היה אדם מסוים. לא ניתנה לו שום הכנה מספקת להפוך שלא מרצונו, בתוך דקות ספורות, למשהו אחר לחלוטין."

"שחקן הפוטבול הצעיר, החברותי, הידידותי והשובב־אך־שאפתן הפך לאדם מופנם וסגור, שלא מוצא את עצמו במסיבות חברתיות." ובכל זאת למרות המורכבות של יכולותיו, והיעדר יכולות חברתיות רגילות, הוא פוגש בקאסי, והאהבה הגדולה מביאה לעולם את מולי, שבהירצחה היתה בת עשר בלבד.

 לאחר רצח משפחתו, הוא מאבד עניין בכל דבר, ואינו יכול להמשיך בעבודתו כבלש. הוא הולך ומשמין, מזניח את בריאותו ומראהו, מאבד את מכוניתו וביתו, ומנסה מספר פעמים להתאבד. רק הֶרֶג של ילדים ומורים בבית הספר מנספילד, שבו למד גם דֶקֶר, מצליחים לגרום לו לְאֵזור את כוחותיו ויכולותיו ולהירתם כבלש לעזרת המשטרה בפיענוח המקרה. שוב ושוב הוא חוזר לזירת הרצח בבית הספר, כשהוא מבין, שאם יפענח את כל הפינות הלא פתורות, הוא יפתור את הפאזל כולו.

העלילה מתפתלת ומלאה בתפניות מפתיעות ומעניינות. כשאנשים נוספים נרצחים, והודעות מסתוריות מופיעות במקומות הרצח, מופתע דֶקֶר לגלות, שבלא שיבין מדוע, מה שמקשר בין כל הזירות הפליליות זה  הוא עצמו. מותח ומעניין. קיראו.