יום ראשון, 20 בפברואר 2022

'עד שהגשם יחזור' מאת סלעית שחף פולג

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'עד שהגשם יחזור' הוא מחשבה, או ביטוי, שמקבילים ל"אחרי החגים". מאחורי זה מסתתר הרעיון, שמה שקורה עכשיו ישתנה כשהחגים יעברו, או כשהגשם יחזור. ובינתיים לתת לדברים לקרות, להתרחש, או במקרה של הספר הזה, להתחבא מתחת לאדמה. הסודות שאנשים מסתירים-קוברים, בנבכי האדמה, ושייאלצו לצאת, כמו פטריות אחרי שהגשם יגיע לבסוף, כשהאמת תצא לאור. לא לפני שפרשת המים המקומית, תתפוצץ להם בפרצוף, תרתי משמע, וכל מה שנחבא – יתגלה.

שתים עשרה שנים לא ירד גשם בכפר הוותיק, שמתחיל להתנוון (בלא גשם, בלא חיוּת). החקלאות של הכפר נעלמת. משק החי כמעט נעלם לגמרי. חלק מהאנשים עוזבים. חלק נשארים ונסגרים בתוך עצמם. מי שמגיע הם אנשי חוץ, האנשים החדשים, שיוצרים חיים חדשים ושונים במקום: מסעדות בתוך לולים, מחלבות בוטיק, אורוות שעוברות הסבה לחדרים להשכרה לפי שעה, בנייה בסגנון חדש, של גגות שטוחים ללא רעפים, כפי שהיה נהוג עד אז. הבוגנוויליה מסתירה את בור הביוב הגדול, ו"מקשטת" (לדעת התושבים החדשים, "מזייפת" לדעת הוותיקים) את הכניסה לכפר. האם כל השינויים הללו הם רק קוסמטיקה על פצעי הניוון? האם ותיקי המקום, יוכלו באמת, אחרי שהגשם יחזור, לטאטא את הרוחות החדשות, עם הציפוי המזויף, ולחזור להתנהל כמקודם?

במיקרו של הכפר, אנו מקבלים הצצה לשלושה דורות בני משפחה אחת. הסבא והסבתא, שכל אחד מהם, מנסה להסתתר מאחורי השיכחה. אבל יש להם סוד גדול ומעיב בעליית הגג של איש העגורים, שמכין עגורי נייר מקופלים בסגנון האוריגאמי, שמתפזרים באוויר, ונמצאים בכל מקום בכפר, ולמרות שהוא לא מאשים איש – יצירותיו, קיפולי הנייר של העגורים – נושאות עימן את רוח הבגידה וההאשמה. 

יש את שתי הנכדות – יעלי וגלי, שכל אחת מהן חוזרת לכפר מסיבה אחרת, בגלל סוד אחר.  יעלי חוזרת לכפר בחודש שמיני. ההיריון בעייתי. לא ידוע מה יהיה גורלו של התינוק שיוולד. היא מנסה להתעלם מהחרדות, ומתכוונת לפתוח, בבית שהורישה לה הדודה ציפה, בית הארחה. "היא תשפץ ולא תרגיש את כל החרדות האלה שעולות לה מהרגליים לבטן, מטפסות עד הגרון וגורמות לה לבחילה. היא תשפץ ולא תחשוב על מה שעומד לקרות..."

וגלי, האחות, חוזרת מקנדה הביתה. כולם מתכוננים לחתונתה, שאמורה להתקיים בחצר הבית. אבל כמו שלא ברור אם יותם, החתן, יגיע, לחתונה, כך לא ברור, אם חתונה יכולה בכלל להתקיים, כשהכל מסואב מסביב, והכל בנוי על שקרים, שמהם כל כך ניסתה בעבר להתחמק. היא רצתה להיות זו, שתתמיד לספר רק את האמת. אבל החיים מכריעים אותה. "עכשיו היא על המטוס בדרך חזרה, ובאמתחתה לא אחד, אלא כמה "בלופים" שהתנפחו מעל ומעבר למידותיהם ומזמן כבר לא יכולים להיחשב לשקרים לבנים... ולמרות שלא הכול באשמתה, ובטח שיותם אשם לא פחות, המיומנות בה היא ניהלה את העניינים רק הוכיחה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, וגם היא, כמו כולן במשפחה שלה, יודעת לשקר ועוד איך."

ומהמקום שממנו מגיע הגשם, ומהמקום שאליו יגיע הגשם – תיחשפנה תובנות מפתיעות.

רומן ראשון ומעניין של סלעית שחף פולג.


יום ראשון, 13 בפברואר 2022

'במחשבה שנייה' מאת קריסטן היגינס ; מאנגלית: שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'במחשבה שנייה' הוא רומן חיים. עם עלילה שמסתבכת לגמרי, אך גם נפרמת באושר לבסוף, לשמחת לב הקורא.


הוריהם של שון וקייט התגרשו, לאחר שהאב התאהב במישל, שילדה לו את איינסלי. עד כאן, סיטואציה לא פשוטה, אך מוכרת. שון וקייט מבלים חלק מזמנם, בביתו החדש של אביהם, ומתוודעים לתינוקת איינסלי, אחותם למחצה. אולם העניינים מסתבכים, כשאמה של איינסלי נפטרת, והאב חוזר לאשתו הראשונה ביחד עם הקטנה. בתה של האחרת. בדיעבד, משחזרת קייט את אותה התקופה: "כשאיינסלי באה לגור איתנו, זה נהיה עוד יותר גרוע, מפני שהיא היתה כל כך קטנה, כל כך חמודה... ומצד שני, אבא לא היה עוזב אותנו אם מישל לא היתה נכנסת להיריון. במשך שלוש שנים ראיתי איך הלב של אמא מתאבן, ואחר כך אבא חזר והביא איתו פעוטה מלאכית. כל רגע שביליתי עם איינסלי, הרגשתי כאילו אני בוגדת באמא שלי. הייתי צריכה לעשות יותר. היא היתה בסך הכול ילדה קטנה. לא הייתי צריכה להיות קרועה בכלל."


איינסלי גדלה בתחושה ברורה, שהיא הפחות אהובה במשפחה. קנדי, אימם של שון וקייט, אינה קלה עם אף אחד מילדיה, ויחסיה עם בעלה שבגד וחזר, יודעים עליות ובעיקר מורדות. עיקר העלילה תתמקד מעתה בשתי הבנות הבוגרות. קייט הנשואה מזה חמישה חודשים לנתן, אהוב ליבה, אותו היא מכירה בסך הכל פחות משנה, ואיינסלי, חברתו של אריק, מזה אחת עשרה שנים. הם נהנים זה מחברתה של זו, ולהיפך, ואיינסלי מחכה באופן טבעי להצעת נישואין, שהיא בטוחה שתגיע בקרוב. 


אריק, הדוניסט לא קטן, שמצייץ כל רגע מחייו ברשתות החברתיות, מקיים מסיבה ראוותנית, כניצחון על מחלת הסרטן שממנה התאושש. אחרי שהוא מודה מגדול עד קטן על העזרה והתמיכה של כולם בתקופה הקשה של חייו, הוא עומד להציע לאיינסלי נישואין. אבל בדיוק באותו רגע – רגע שלו חיכתה איינסלי כל כך הרבה שנים – מתמוטט במסיבה נתן, בעלה של קייט, ונפטר. 


מותו של נתן, שם קץ, לא רק לחייו, אלא גם לחיים המשותפים שלו ושל קייט. הרגע הדרמטי הזה גם יוביל את אריק, חברה של איינסלי, לחשוב מחדש על מהלכי חייו, ולעזוב אותה, כאילו לא היה ביניהם דבר במשך אחת עשרה שנים. הוא אף משמיץ אותה ברשתות החברתיות, בלא שיזכיר את שמה, כמי שהפריעה לו להתקדם בחייו.


איינסלי נזרקת מביתו של אריק, ומוצאת מקלט זמני בביתה של אחותה למחצה, קייט, האלמנה הצעירה והטרייה. היא עובדת במערכת של עיתון, אם כי לא מאושרת מהעבודה, אבל כן לומדת להכיר באורח שונה את ג'ונתן, הבוס הקפדן שלה, ואילו קייט חוזרת לעבוד בצילום אמנותי, כשאל חייה נכנסת בשקט דמות גברית רגישה ותומכת, של דניאל הכבאי.


מכאן הן תנסינה ללמוד ללכת מחדש, כעצמאיות, כל אחת בדרכה שלה, למרות קשיי הלב השבור, והרגשת התבוסה האישית, וגם תלמדנה להכיר זו את זו טוב יותר, להעצים זו את זו, לתמוך, ולהתחיל מחדש.


כתיבתה של היגינס זורמת ורהוטה. חומרי החיים, על מורכבויותיהם, לקחיהם ואושרם, נוצקים מידיה אל עלילת הספר ומושכים אותנו בדרכים הנפתלות של החיים, עד לסוף הטוב.



יום רביעי, 2 בפברואר 2022

'צל ידו' מאת חיים באר ד"ר רותי קלמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו... ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו... ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור... האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו..."

ועם הסצנה הלא פשוטה הזו, שפותחת את עלילת הספר 'צל ידו', ואשר נצרבה בזיכרונו של הסופר המספר, תנוע העלילה שישים שנה קדימה, ותוסיף להתרחש בין הצללים לאור, ובין המרחב הפתוח לווילון המסתיר.

הטיסה המוזכרת של הסופר, מגיעה בעקבות הזמנה לא שיגרתית, אך מושכת, להגיע לטירה מסתורית דמיונית באוסטריה, למשך מספר חודשים, ולהוביל פרוייקט כתיבה מיוחד, שייאפשר לשמר את זיכרון היהודים מהעיירה הקטנה אוברוץ' שבאוקראינה. אוברוץ', שבמאה ה-19 היתה מרכז חשוב של התנועה החסידית. 

אל הטירה, הנקראת שלוס מנסומינה – המרושתת במצלמות, וסגורה למבקרים זרים – הגיעו מספר דמויות, שנבחרו בקפידה, ואשר המכנה המשותף שלהן, הוא מוצאן מאוברוץ'. את היוזמה למפגשים אלה, הגה פילנטרופ רב אשכולות, ומסתורי לא פחות מהטירה, בשם ד"ר רפאל ליוורנו, שאמו באה מעיירה זו. לא במקרה רכש ליוורנו דווקא טירה זו באוסטריה. שם הטירה, מנמוסינה, הוא שמה של אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, שאמה היא גאיה, אלת האדמה, ואביה, הוא אורנוס, אל השמים. מה שיתחולל בטירה זו, יהיה הצצה לזיכרונות העבר שמעבר לווילון. בין האדמה לשמים,  בין הגוף לנפש, בין החיים למתים.

בילדותו, נחשף חיים באר, בביקור אבלים עם אביו, לצייר יעקב שטיינהרדט. כשאביו של באר שואל את הצייר, אם הוא מאמין בהישארות הנפש, עונה שטיינהרדט: "לדעתי, כל עוד קיים בעולם אדם אחד בלבד שנוצר בליבו את זכרו של מישהו שנפטר... האיש הזה עדיין איננו בחזקת מת." והמשפט הזה, עומד בבסיס היצירה כולה.

לדיירי המקום "שער שמיים" שבתוך הטירה, שהוא כדיור מוגן לקבוצת העילית הזו, יש פגישות יומיומיות עם באר, המנחה את הקבוצה, ועוזר להם לבנות מסיפוריהם את ספר הזיכרונות של אוברוץ'. לכל אחד מהם יש כינוי, שבבסיסו בנוי על שמה של סבתו, מאוברוץ'. כך הם נקראים, חווקין, רחלין, שיפריס וכולי, וגם באר עצמו אינו מתגלה אליהם בשמו האמיתי, אלא בכינוי "מינדלין" על שם סבתו. 

מי שיתגלה כאביו, הוא חווקין. רהוט, נבון, ומספר סיפורים, שבאר נמשך אליו מלכתחילה. כשהוא מציע לקבוצה ישיבות אישיות איתו, בנוסף לפגישות הקבוצתיות, מבקש חווקין, את הזמן הפרטי הזה איתו, מבלי ששניהם יודעים בתחילה, שהם אב ובנו. 

ובאזור הדמדומים הזה, ניתנת לבאר הזכות הערטילאית, לשמוע מאביו את כל מה שלא שמע בחייו. על כל מה שחווה אביו לפני לידתו של באר, מאשתו השנייה של האב, וכל מה שהרגיש וחשב. ואפילו לגעת בקצוות כואבים של ההחמצות שביניהם. "שהרי בדבר זה בלבד מותר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה".

ו"מותר הסופר" הזה, הוא שאיפשר להנחיל להם את זמן האיכות, שברא להם בעל הטירה, ד"ר רפאל ליוורנו, החוזה את "תחיית העצמות היבשות, שספרן, יאיר את אוברוץ' באלף אורות". אותו חוזה, שנברא כדי להבריא ולשמר, להנציח ולתקן, ולהפוך את רגעי הייחוד של האב והבן לרגעים מיוחדים וחשובים מאין כמותם. חלקם – מגע שבין לב ללב. חלקם – כפרה ותיקון, כמו אותו רגע אחרון לפני מותו, כשהילד מעל מיטת אביו הגווע, וידו הבריאה של האב, על צלה, מונפת.


יום חמישי, 27 בינואר 2022

'חיים על דלת המקרר' מאת אליס קייפרס; מאנגלית: אינגה מיכאלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר זה נכתב ב-2007, אבל המסר שלו צריך להדהד בלב קוראיו גם היום, בעידן שבו נוח לכולם להתכתב ברשתות החברתיות, במקום לדבר ולהיפגש. 

אם ובת גרות יחד בבית, אבל לא באמת נמצאות יחד. לא זו עם זו, ואפילו כמעט שלא זו לצד זו. האֵם היא רופאה מיילדת. עבודה תובענית, בשעות לא שעות, והיא כמעט ולא בבית. הילדה, קלייר, נמצאת בשנתה החמש-עשרה מתחילת העלילה, ועד גיל שבע-עשרה – בסופה. מכיוון שהיא רוב הזמן לבד בבית, או אצל חבריה, או בבית הספר, הן מְתַּקשרות כמעט אך ורק במכתבים.  כשהן משאירות את מכתביהן/פתקאותיהן על המקרר. 

וכך, מצטיירת תמונת יחסיהן. אך ורק על פי הפתקאות שעל המקרר:

"אמא, קניתי את כל מה שביקשת, חוץ מהעוף והשעועית. מה-זה קפוא בחוץ, וכשסחבתי את השקיות הביתה חשבתי שתכף ינשרו לי האצבעות. אני צריכה דחוף כפפות חדשות. אולי נלך בשבת לקניות – את לא עובדת בסוף השבוע, נכון? מקווה שעבר עלייך יום נפלא??? ק." 

"כשתחזרי מחכה לך ספגטי בולונז. אוהבת, אמא." 

"אני צריכה לרוץ, יש לי משמרת בסוף השבוע. מצטערת. אוהבת, אמא. 

"אני הולכת לישון אצל אמה. אמא, נראית לי קצת עייפה אתמול בלילה, אני מקווה שאת לא עובדת קשה מדי??? נתראה מחר. נשיקות, ק. אל תדאגי, יש לי מפתח."

"אם יש לך זמן, תוכלי לקפוץ לסופר ולקנות עוף? אני רוצה להכין לנו הלילה עוף צלוי, ליום ראשון. אוהבת, אמא." 

"אחרי שכמעט גוועתי ברעב הכנתי את העוף עם מתכון שהורדתי מהאינטרנט. את השאריות שמרתי במקרר... חיכיתי לך המון זמן, ובסוף חשבתי שבחיים כבר לא תחזרי, אז עטפתי את מה שנשאר בניילון נצמד. אֶמה בחיים לא צריכה לבשל בשביל אמא שלה..."

וכך מתנהלים חייהן, כשבצד של הילדה נרשמות דרמת התאהבות ראשונה, וענייני חברים ולימודים, כשהאם לא נוכחת. ובצד של האם מתחילות רמיזות שלה שהופכות לאמירה ברורה לגבי גוש שהיא מגלה בשד, ותחילתה של תקופה קשה בריאותית. גם כאן, יש איזו הדחקה גם מצדה, בניסיון להראות שהכל כרגיל, וגם מצד קלייר, שעסוקה בחייה האישיים, ולא באמת פנויה להבין את מצוקת האם.

'חיים על דלת המקרר', הוא ספרה הראשון של אליס קייפרס, שנכתב בסגנון ייחודי. הספר עורר עניין רב בעולם, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-16 מדינות.

זהו ספר, שצריך לעורר בכולנו שאלות ומחשבות. האם אנחנו לא מפספסים זה את זה, בסבך ההתכתבויות  הנוחות? או העבודה התובענית, שלא באמת מאפשרת לנו להיות עם אהובינו? האם לא כדאי שנתעשת ונבין שאנחנו לא באמת יכולים לתקשר ולגעת זה בזה, דרך מילים כתובות על צג? האם גם אנחנו נפספס את היקרים לנו, עד שלא תהיה עוד דרך חזרה?


יום חמישי, 20 בינואר 2022

'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הרקע לכתיבת הספר 'ניצוץ של אור' של ג'ודי פיקו, הוא הדיון בשאלת ההפלות. שאלה שיש לה מתנגדים/"תומכים בחיים", חייו של העובר כבן-אדם עוד ברחם, ומנגד התומכים בהפלות, שלרוב מסתכלים על הצד של האישה ההרה ומניעיה להפסיק את ההריון, כמו גם המחשבה, שעד השבוע ה-15 לערך, אין העובר עדיין בחזקת אדם. 

בדבריה בסוף הספר, מציינת פיקו את החוקים הקיימים במדינות השונות של ארצות הברית, ואומרת "שהחוק הוא שחור-לבן. אך חייהן של נשים הם אלף גוונים של אפור". בין הגוונים אפשר למנות כמובן את הריונן הלא מתוכנן של נערות צעירות, את הריונן של נאנסות, הריון כתוצאה מגילוי עריות, עובר עם בעיות קשות, ואת השיקול הכלכלי שיעמוד בפני אישה, שלה יש כבר מספר ילדים, ומצבה הכלכלי כבר קשה. הדיעה המצדדת בהפלה, באה מתוך מחשבה שההחלטה צריכה להיות של האישה. 

בעלילת הספר, עומדים זה מול זה שני אבות יחידניים. יו מק'לרוי, אביה של רן, נערה בגיל ההתבגרות. הוא רצה לעבוד בנאס"א, השמיים והאסטרונומיה מושכים אותו. אבל אז אימה של רן נכנסת להריון ועוזבת, והתוכניות שלו משתנות, כשלמזלו נמצאת לצידו אחותו בקס, שהיא אמנית. הוא מגדל את רן באהבה אין סופית, דאגה, ובאחריות גדולה. "בכל אוגוסט הם טיפסו למקום הכי גבוה בג'קסון וחיכו לראות את הפרסאידים, מטר המטאורים שבו השמים נראו בוכים. הם היו נשארים ערים כל הלילה ומדברים על הכל, החל באיזה פאוור ריינג'רס אינו חיוני ואפשר בלעדיו, וכלה באיך מוצאים את האדם שאיתו רוצים לחיות עד היום האחרון." 

יו עובד במשטרה, וכשתכונותיו כמגשר במצבי משבר, באות לידי ביטוי ולידיעת הממונים, הוא נקרא לתווך בין המשטרה לג'ורג' גודרד. 

אף ג'ורג' הוא אב יחידני, אוהב, שמתמודד עם גידול בתו, ליל. לאחר שהוא מקבל עצה נשית כיצד לסדר את שערותיה המרדניות של בתו, בילדותה, הוא קולע לה צמה מסורבלת. הילדה מבקשת שיקלע לה שוב למחרת, והסיטואציה תהפוך לשעת קירבה קבועה ביניהם. "ג'ורג' היה איש שקט שלא אהב שיחות חולין. אבל כשעמד מאחורי בתו וידיו בשערה, היא דיברה איתו. והוא החל לענות. הם דיברו על דברים שטותיים:... מה יקנו אם יזכו בלוטו; האם באטמן יכול לכסח את וונדרוומן או להיפך. משהו בעמידה מאחורי ליל ובהיעדר קשר עין הקל את השיחה מבחינת שניהם, גם כשזו נעשתה קשה יותר – התמודדות עם הילדות בכנסייה שהציקו לה על כך שהיא לובשת את אותה שמלה כל יום ראשון; ההבנה שילד שהכניס לה צפרדע לתוך החולצה בעצם ניסה למשוך את תשומת הלב שלה; השיחות על אמא שלה. ג'ורג' חי בשביל אותם רגעים, פעמיים ביום, כשסירק את שערה של בתו." 

ואז ג'ורג' מגלה שבתו עברה הפלה. הוא פורץ למרפאה שבה הוא חושד שנערכה ההפלה לבתו, עם אקדח, מתוך רצון לנקום. הוא יורה במזכירה ומתבצר עם יתר הצוות, שחלקם נפגע. יו מבין מהודעותיה של בתו, שאף היא במרפאה זו ביחד עם דודתה בקס. הוא נחרד למחשבה שהיא עברה או תיכננה לעבור הפלה. אבל לאמיתו של דבר היא נמצאת שם מתוך תחושת אחריות בוגרת, לאחר שביקשה מדודתה לעזור לה לקבל גלולות נגד הריון, למקרה ומצב העניינים שלה עם בחור, שמצא חן בעיניה, יתקדם. 

פיקו מעמידה את שני הגברים, רק לכאורה, משני צידי המתרס. כשובה אל מול שוטר. לאמיתו של דבר, מדובר בשני אבות יחידניים, שחרדים, באותה מידה, לגורל בנותיהם המתבגרות. ג'ורג', שצריך להתמודד עם הפלה שכבר נעשתה, ורואה את בתו במצב קשה בבית החולים, ויו, שתהה מה היה עושה, אילו התברר לו שבתו, רן, נמצאת שם לפני או אחרי הפלה. שניהם טסים למרפאה, מאותה הסיבה – דאגה לבנותיהם. רק שג'ורג' עדיין באיבוד עשתונות, כשהוא פורץ עם אקדח למקום, ומסתבך. ואילו יו מגיע, רואה מה קורה ומצליח, אם כי בקושי רב, לרסן את עצמו מלפרוץ למקום.

עוד עומדות זו מול זו רן ובֶּת; וג'וי וג'נין, ובאות לידי ביטוי מחוות הומאניות ורגישות של ד"ר לואי וורד והאחות איזי.

 'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו, יאפשר לקורא טיעונים של בעד ונגד, ורגשות שמשפיעים על ההחלטות ומניעים אותן. כפי ששמה פיקו במחשבותיו של ג'ורג': "עדיף שליל תבין שאהבה עניינה הקרבה. מה שנראה כמו טבח מזווית מסויימת, עשוי להיות מסע צלב. כולנו מסוגלים לעשות דברים שמעולם לא העלינו בדעתנו. טוב, בלש, חשב, ביקשת ממני להסביר לך והסברתי. אתה ואני, אין הרבה הבדל בינינו. לא הגיבור והנבל, לא הפעיל בעד החיים ורופא ההפלות, לא השוטר והרוצח. כולנו טובעים לאיטנו בסחף דעותינו, לא מודעים לכך שאנחנו בולעים מים בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה."


יום חמישי, 13 בינואר 2022

'הליכה על החוף' מאת דבי מקומבר מאנגלית: מור רוזנפלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'הליכה על החוף' הוא רומנטיקה במיטבה. אהבה בין אחיות ואח, והתמודדות עם מחלת הסרטן; התמודדות משפחתית בעקבות מות האם; התמודדויות כלכליות, ואהבה גדולה שצריכה להתגבר על כל המהמורות.


הכתיבה זורמת ומושכת, והיו גם קטעים שבהם, אני מודה, שהדמעות חנקו את גרוני, ואף זלגו על פניי. בהחלט תחושת קתרזיס, שהתחלפה מפעם לפעם בחיוכים, ובשמחה שבלב.

וילה לייקי היא האחות האמצעית של המשפחה. כשהאם נפטרה – והאב האלמן, מיאן להתגבר על מותה של אשתו, ומצא מפלט באלכוהול – נוטלת וילה את האחריות לבית ולמשפחה. היא עובדת במקומות שונים מגיל צעיר, עד שהיא מצליחה לפתוח בית קפה קטן ליד הים. הקשרים בינה לבין אחיה הגדול לוקאס, ואחותה הקטנה, הארפר, חזקים וחמים. יחד, הם מנסים גם לדאוג לאב, שאיבד את דרכו.

לאחר מספר שנים – שבהן התמודדה המשפחה גם עם סכנה נוספת בדמות מחלת הסרטן של הארפר – מתאוששת הארפר, וחוזרת לתפקד ולהיות תוססת ומלאת חיים. היא מנסה למצות כל רגע בחייה, עם חברים, בשיעורי יוגה ובטיפוס על הרים. בין השאר, היא מנסה לשדך בין אחותה וילה לשון, הלקוח שהחל לפקוד בקביעות יומיומית את בית הקפה.

"הוא חמוד," לחשה אחותי הארפר כשהצטרפתי אל השולחן שבו ישבה ב"על קפה", בית הקפה הקטן שלי באושנסייד שעל קו החוף של וושינגטון. ידעתי בדיוק על מי היא מדברת, אבל סירבתי בתוקף להביט לעברו. באמת שאני לא צריכה להתייחס אליו בכלל... "מי?" שאלתי בניסיון להסוות את העניין שלי בו... "אל תשחקי אותה תמימה, וילה. את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת. הבחור הזה פשוט מהמם. תודי בזה." משכתי בכתפי והעמדתי פנים אדישות. "אם את אומרת." 

הארפר לא מרפה. היא שולחת אליו חיוך קורן וכובש ומציעה לו להצטרף אל שתיהן לקפה. וילה נבוכה, וגם שון שהצטרף אליהם נבוך. אבל בהמשך הם ימצאו נושאים משותפים רבים ואהבה גדולה, שתצטרך לעמוד במספר מבחנים. כמו המרחק, שנוצר ביניהם בכל פעם שהוא נוסע במסגרת עבודתו כצלם מקצועי. 

שון מנסה לדחות את ההודעה על נסיעה ארוכה שצפויה לו, אך יודע שאין לו ברירה, אלא לספר לה: "יצא לי לספר לך שיש סיכוי שאני אקבל פרויקט צילום גדול של החיים הימיים בכמה איים בפיליפינים?" ידיה של וילה קפאו. "יכול להיות." "אני מחכה כבר חודשים לשמוע אם הצילומים קיבלו אור ירוק ואם ייתנו לי לצלם את הפרויקט הזה." "ו...?" "וקיבלתי תשובה אתמול בלילה. זה קורה ואני בפנים. זה היה מטורף. זכיתי במכרז וניצחתי עשרות צלמים אחרים שרבים מהם מנוסים יותר ממני..." הדם געש לי בוורידים בכל פעם שהתחלתי להרהר במשמעות המקצועית של הפרויקט הזה. וילה עמדה דוממת מאוד בזמן שחיכיתי שהיא תברך אותי בהתרגשות. כשדיברה לבסוף, קולה היה שקט וקטן. "אתה נוסע שוב? "כן. זה מה שאני עושה, וילה. את יודעת את זה." שון נקרע בין חלום חייו שיכול להתגשם בפרויקט הצפוי, לעומת הרצון להישאר ליד וילה. היא מתחילה להבין, שאם תישאר לצידו – כך ייראו חייהם המשותפים.

כשהוא נוסע לשבועות רבים, אפילו מעבר למה שהיה צפוי, הוא לא יימצא לצדה, כשתתחולל דרמה גדולה במשפחתה; כשהיעדרה הממושך בבית הקפה יעמיד בסכנה את המשך קיומו של בית הקפה שלה; ואת יכולתה לשלם את שכר הדירה שבה התגוררה ביחד עם אחותה.

כששון יחזור, הוא ימצא אותה אחרת, ויצטרך לעבוד קשה כדי לחזור ולמצוא את הדרך לליבה. רומנטיקה במיטבה. כבר אמרתי?


יום חמישי, 6 בינואר 2022

'זוּלֵיכָה פוקחת עיניים' מאת גוּזל יכינה תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

כתבה: ד"ר רותי קלמן


זוליכה בת 30 בשנת 1930. היא נשואה כבר 15 שנה למורטזה, המבוגר ממנה בשנים רבות. הם חיים בכפר טטרי-מוסלמי ברוסיה, ביחד עם אמו של מורטזה, אופריכה, בת המאה. זוליכה קטנה וכנועה. מורטזה גדול וחסון, אבל הוא מצפה ממנה להיות חזקה כמוהו. מלבד כל עבודות הבית והחווה, היא גם עוזרת לו לאסוף קורות עץ מהיער, גזעי עצים, שכבדים ממשקל גופה הצנום. מורטזה אינו בן שיח. הוא לא מוצא בה ראויה לתשובות. הוא לא משתף פעולה עם ניסיונותיה לשוחח. לא קשוב לרגשותיה וחרדותיה. ורק רודה בה וגוער. 

בנוסף  למטלות הרבות שלה, עליה גם לרחוץ את אימו, ששונאת את כלתה, ומתעמרת בה בכל דרך אפשרית. החל ממטלות פיזיות וכלה בעלבונות על כך שהיא עצלנית, ושכל מה שהיא עושה - גרוע. היא גם מעלילה עליה עלילות באוזני בעלה, כדי שזה יכה אותה. זוליכה לא מכירה חיים אחרים. היא לא יודעת שמגיע לה לחיות אחרת. טוב יותר. היא חושבת שיש לה בעל טוב. שהיא אשמה שנפטרו לה ארבע בנותיה, כמעט בלידה. היא חושבת שיכול היה להיות גרוע יותר. היא מקבלת את חייה כפי שהם, ואינה מנסה לעמוד על שלה.

השלטון הסובייטי החדש ברוסיה על כל שלוחותיו, מתעמר אף הוא באיכרים, ועושה בבתיהם ובכפריהם כבתוך שלו. מפעם לפעם מגיעים נציגי השלטון וגובים מסים, לוקחים את בעלי החיים, והגידולים החקלאיים, ומשאירים את החוואים חסרי כל.

כשהם חוזרים בעגלה, לאחר שהחביאו זרעים בין מצבותיהן של ארבע בנותיהם, נתקלים מורטזה וזוליכה בקבוצה של אנשי צבא. הם חושדים במורטזה השותק, שאינו ממהר לענות לשאלותיהם. נראה שהמצב רק הולך ונהיה גרוע יותר עבור זוליכה. אבל יהיה זה דווקא הרגע הקשה ההוא, שישחרר את זוליכה מעוּלָם של האם ובנה. היא נלקחת מביתה בדרך להתחלה חדשה. לא מרצון, אבל גם בלא התנגדות. ביחד עם בני כפרה הם יילכו, ייסעו, ויפליגו במסע שיימשך למעלה מחצי שנה, כדי ליישב נקודה חדשה בערבות סיביר.

זוליכה ופרופ' לייבה נפגשים לראשונה באולם שבו מצטופפים מאות אנשים בחושך. הוא, כירורג מפורסם ורופא נשים, שנמצא לכאורה בסוף דרכו הרפואית, כשהוא שוקע בהזיות ובאובדן זיכרון, אך מדמה בנפשו, שהוא נמצא בבית החולים במחלקה שלו. זוליכה מחפשת מקום לעצמה באולם הצפוף והחשוך: 

"שתי קומות של דרגשים עמוסי בני אדם... כה רבים האנשים עד כי אין מקום להניח רגל ולצעוד... איש לא שם לב אל זוליכה. היא מפלסת את דרכה אל תוככי האולם, מנסה לא לדרוך על ידיים ורגליים זרות. כשהיא מגיעה עד הדרגשים, היא עומדת ואינה יודעת איפה למצוא לעצמה מקום... פתאום מישהו... זז אחורה, משחרר פיסת מקום במידת כף יד על הדרגש. זוליכה מתיישבת, לוחשת "תודה" אל האפלה. הדמות מפנה את פניה – תלתלים בהירים סביב מצח גבוה, אף חד, והוא מודיע בנימה מתנשאת: "אני רואה שהוצאת לבנים נקיים והחלפת גרביים." זוליכה מהנהנת בהסכמה. מקולו אפשר לשמוע שהאיש אינו צעיר, ושהוא אדם מכובד. מי יודע, איזה מין מנהגים יש להם כאן. "אתה יודע במקרה לאן לוקחים אותנו?" היא שואלת ביראת כבוד. "בואי אלי מחר לבדיקה ראשונית," הוא אומר, "על קיבה ריקה." זוליכה לא יודעת מה זאת אומרת בדיקה ראשונית, אבל היא מהנהנת שוב, על כל מקרה. משהו מציק לה בבטן: היא לא אכלה מאמש. היא מוציאה מכיסה את שארית כיכר הלחם. שכנה המוזר שואף אוויר בנחיריו ברעש, מסובב את ראשו ותוקע את עיניו בלחם. זוליכה תולשת את הלחם לשני חצאים ומושיטה לו את המחצית..."

בראש מובילי הקבוצה למקומה החדש עומד איגנטוב, המפקד שעמד בראש אנשי הצבא, שלקחו איתם את זוליכה מכפרה, ואשר במו ידיו פגע במורטזה. איגנטוב מרגיש שהוא מתאהב בזוליכה, הנמצאת בחודשים האחרונים להריונה, אבל משתדל שלא להפגין זאת, ומשדר קור וקשיחות כלפי הגולים.

"זוליכה מסתובבת ונושאת אל איגנטוב עיניים מותשות. כאילו הביטה אל תוך נפשו. גם ככה העיניים הירוקות האלה התיישבו לו על הלב כמו שריטה. "אל תעזי ללדת פה!" הוא אומר בחומרה והולך אל החרטום"

ולמרות כל התלאות שעוד תעבור, תצליח זוליכה להתעצם, לעמוד על שלה, להגיד "לא" כשצריך. ולוותר – כשאין ברירה. 

זוליכה תפקח עיניים. היא תבין במה היא טובה. במה היא יכולה להואיל. ממי אפשר לבקש עזרה, ויותר מזה, למי אפשר לעזור. היא תבשל לעשרות פליטים כמוה, שמובלים שלא מרצונם לגלות סיביר, להקמה של נקודת התיישבות חדשה, בלא תנאים מינימליים, ותעזור לפרופ' לייבה לטפל בחולים. איגנטוב שקיווה כל העת להביא את הקבוצה להתיישבות ולחזור למקומו, מוצא עצמו ממשיך לנהל את הקהילה במקום. יחסיו עם זוליכה יוסיפו להיות מורכבים ועוצמתיים כאחד. 

הספר מרתק, ופותח אשנב לאירועים המתרחשים בין 1930 ל-1945 ברוסיה הסובייטית, בתקופת הקולקטיביזציה, עם חיסול המשקים החקלאיים הפרטיים והפיכתם לקולחוזים. הספר זכה בשנת 2015 לפרס יאסנאיה פוליאנה, בפרס הספר הרוסי הגדול, ובפרס אגודת פן הבריטית. הוא תורגם ליותר מעשרים שפות, ועוּבָּד לסדרת טלוויזיה רוסית ששודרה בשנת 2020.