אני מרגיש יותר טוב מאת דויד פואנקינוס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הדרמה המחשבתית שעוברת על הַמְּסַפֵּר בתחילת הספר, כשהוא מרגיש כאב בגבו התחתון ומתחיל "לאכול סרטים", הולכת ומתפתחת לכדי מחקר אישי שלו לגבי המניעים האפשריים לכאב. חרדתו גְּדֵלָה. אבל הדרך שבה הוא מתאר אותה, דווקא מעלה בנו חיוך. פעמים רבות במהלך הספר, חשתי שהדרך שבה בחר פואנקינוס להציג את אופיו של הַמְּסַפֵּר, מזכירה מאד את התנהגותו של וודי אלן בסרטיו. מין רצינות כזו, תהומית קצת, שדווקא גורמת לנו לחייך. למשל. בתו הבוגרת מתגוררת עם בן זוג בשם מישל. מכיוון שהוא מכיר מספר חברים לעבודה בשם זה, הוא חושב "לא ייתכן שבתי תחיה עם איש שנקרא בשם של חבר לעבודה"... או כשהוא עומד להיכנס לבדיקת ה-MRI, מציע לו הרופא שיבחר פיג'מה מהערימה וילבש אותה, כי המשטח קר. הוא מתלבט באיזו פיג'מה לבחור "...כל זה נעשה אבסורדי כל כך. הרי לא אעבור בדיקת MRI בפיג'מה מפוספסת..."

חלק מהפרקים בספר הם בני שתי שורות בעלות אותו אופי. שורה ראשונה מתארת את עוצמת הכאב ברגע הַסִּפֵּר, ושורה שנייה – את מצב הרוח.
"עוצמת הכאב: 6. מצב הרוח חרד" (ע' 20).
"עוצמת הכאב: 7. מצב הרוח: מרוקאי" (ע' 24).
"עוצמת הכאב: 8. מצב הרוח: מוכן להרוג" (ע' 25). 
העידכון הזה מצחיק, והפער שבין הרצינות שבה הוא מעביר את הנתונים על מצב בריאותו ונפשו, לבין החיוך שבו אנו מקבלים את המידע, מתבטא בדברי סופי: "יש בְּךָ מין שילוב מוזר. אֶצְלְךָ אף פעם אי אפשר לדעת אם אתה שמח או מוטרד", ובדברי פולין: "אתה מצחיק." הוא מגיב: "באמת, חשבתי שאני קודר" והיא עונה: "כן. יש בְּךָ שילוב כזה, שמוצא חן בעיני. כשמקשיבים לך קשה לדעת אם אתה הקורבן בסיפור הזה או שבעצם אתה זה שמושך בחוטים."

וגיבורנו זה, מחליט, שאם הבדיקות אומרות שהוא בסדר, צריך לבדוק למה כואב, או במילים אחרות, על מה מצביע סימפטום הכאב. מה הוא מאותת לו. מה הוא לא עשה נכון במהלך חייו שגרם לו לטראומה, או לכאב פסיכוטי. כדי להבין זאת הוא עושה דברים הזויים, "וודי-אלנים" שכאלה, כמו למשל: מופיע לראשונה בביתה של בתו בשלוש לפנות בוקר, כי באותו רגע התחשק לו לראות את ביתה ולהכיר את בן זוגה; הולך להתעמת עם מישהי, שבגיל 8 לא הזמינה אותו ליום הולדתה; ומכריח את גרושתו לעשות טקס פרידה "נכון": לצעוק, להטיח עלבונות ולשבור רהיטים.

אבל בנוסף להומור הדק, אנו מרוויחים גם כמה מסקנות חכמות והערות יפות כגון: "האם הייתי צריך לעמוד מול פני המוות כדי להבין שלא די להיות בחיים כדי לחיות?" או "כשסובלים מכאבים, לפעמים די לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב". מומלץ.

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג'מין אלירה סאיינז

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

ארי (אנג'ל אריסטו מנדוזה) שהוריו מקסיקנים והוא גר באל פאסו, עיר גדולה בטקסס, על גבול מכסיקו, מספר את סיפורו בלשון עבר, בעיניו של מתבגר, נער בן חמש-עשרה, חכם ומלאנכולי, המנסה ללמוד מה הוא אמור להיות.
יש לו אמא אוהבת, שתומכת מצד אחד ומאד רגישה לכל ניואנס קטן שלו, וקשוחה ובעלת כללים, מצד שני. הנה דו-שיח אופייני ביניהם: "אמא חייכה אלי. "אתה מתכנן לומר בוקר טוב?" "אני שוקל את האפשרות," אמרתי. "טוב, לפחות שלפת את עצמך מהמיטה." לקח לי הרבה זמן לחשוב על זה." "מה העניין של בנים עם שינה?" "אנחנו טובים בזה." זה הצחיק אותה."

אביו של ארי, חזר ממלחמת ויטנאם, כשהוא אב לתאומות ובן. מהמלחמה הוא חוזר איש אחר, כשהוא סוחב איתו את כל הצלקות הנפשיות בעקבותיה. ארי נולד אחרי אותה המלחמה, ובעצם קיבל אב שונה ממה שקיבלו אחיו, הגדולים ממנו בשנים רבות. אחיות גדולות ונשואות, הגדולות ממנו בשתיים-עשרה שנה, ולא ממש מתקשרות עם אחיהן הקטן, אב שותק ממלחמה ואח בכלא, שהמשפחה לא מזכירה אותו כלל, גורמים לארי לשתוק גם-כן "שתיקה יכולה לגרום לבן אדם להיות בודד מאוד... אז הייתי בנו של אדם שמלחמת וייטנאם שוכנת בתוכו. כן, היו לי כל מיני סיבות טרגיות לרחם על עצמי. גם להיות בן חמש עשרה לא עזר. לפעמים הרגשתי שלהיות בן חמש-עשרה זו הטרגדיה הכי נוראה".

אבל אז הוא פוגש בדנטה קינטנה. נער בן-גילו שלומד בבית ספר אחר. אינטלקטואל ומבריק, וכמוהו, בגיל ההתבגרות המבלבל "דנטה הפך לעוד תעלומה בעולם מלא תעלומות." שניהם, שונים לגמרי מהאחרים, ובכך נסללת הדרך לחברוּת ביניהם. הם כמובן בודקים כל הזמן את הדומה והשונה שביניהם "הבנתי שדנטה קורא כי הוא אוהב לקרוא. אני קראתי כי לא היה לי משהו אחר לעשות. הוא ניתח דברים. אני פשוט קראתי אותם... לא היינו דומים. דנטה ואני. אבל היו לנו כמה דברים משותפים... ההורים שלנו לא אהבו את מה שהטלוויזיה עושה לנפש של בני הנוער. שנינו גדלנו עם הרצאות שנשמעו פחות או יותר ככה: אתה נער צעיר! צא החוצה ותעשה משהו! עולם שלם מחכה לך בחוץ..."

הוריו של דנטה עוטפים אותו בחום משפחתי הכולל נשיקות וחיבוקים, שארי אינו רגיל אליהם. הוא מתחבר אליהם דרך שיחות אינטלקטואליות וישירות, ובין הוריו להורי דנטה, נרקמת ידידות, שעוזרת לכל הצדדים ברגעים היותר קשים של חיי הנערים המתבגרים והתוהים האלה, שאינם מקבלים שום דבר כמובן מאליו, שמנסים יחד לחקור את סודות היקום, את סודות המשפחה, ומה הם באמת רוצים.
הספר זכה בפרס פן/פוקנר וקיבל ביקורות נלהבות. אני מצטרפת.

זייפנית האמנות מאת ב.א. שפירו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בשנת 1990 פרצו שני גברים לבושים כשוטרים למוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר שבבוסטון. הם קשרו, את  השומרים שהיו במקום, וגנבו שלוש-עשרה יצירות אמנות גדולות, ביניהן – 'ים כינרת' של רמברנדט, 'הקונצרט' של ורמיר, וכמה מיצירות דֶגָה ומַנֶה. עד עתה לא נמצאו יצירות אלה, ולא פוענח שוד האמנות הגדול הזה.
מבחינתה של הסופרת ב.א. (ברברה א.) שפירו, היווה שוד זה את האינטריגר,  שדחף אותה לכתוב את הספר, בתור מי שהעריצה את גרדנר האספנית, עקבה אחר פעולתה ורצתה לכתוב עליה.
שוד האמנות הגדול, עורר את דמיונה של שפירו, וכך נולד הרומן שבמרכזו קלייר בר, סטודנטית לתואר שני באמנות, המתמחה בציורי הצייר אדגר דֶגָה, ומתפרנסת מהעתקות של ציורים, מה שאינו מספיק למחייתה, ולכיסוי חובותיה.

קלייר מקבלת הצעה מפתה ביותר מאיידן מרקל, בעל גלרייה נחשבת. איידן מספר לקלייר שלידיו התגלגלה התמונה החמישית מסידרת המתרחצות של דגה, שהייתה בין היצירות הגנובות ממוזיאון גרדנר (כל חובבי האמנות ודאי זוכרים את סידרת התמונות של דגה על המתרחצות, אבל התמונה החמישית "אחרי הרחצה", לא באמת קיימת, אלא היא המצאה של הסופרת, מה שלא מפריע לנו לדמיין את קיומה כתמונת המשך לסידרה).

בעל הגלריה מציע לקלייר סכום כסף עצום, והצגת תערוכה מיצירותיה המקוריות, ובתמורה – היא אמורה ליצור זיוף של הציור הגנוב שברשותו. את הציור המזוייף מתכוון מרקל למכור לקונה פוטנציאלי מהודו, ואחרי שזה יוציא אותה מהארץ – מתוך מחשבה שהוא מחזיק בציור המקורי – יחזיר מרקל את הציור המקורי למוזיאון גרדנר, שבוודאי ישמחו להשבת היצירה הגנובה.
קלייר מהססת. עד עתה פעלה רק בדרך חוקית. מותר להעתיק ציור ולמכור אותו כהעתק (רפרודוקציה), אבל אסור לזייף ציור. כלומר אסור לגרום למישהו להאמין שבידו העותק המקורי, כשאינו כזה. היא נכנעת כשהיא חושבת שבסופו של דבר ייצא מכך משהו טוב, שהרי התמונה הגנובה המקורית, תחזור למוזיאון, למקום שבו הייתה תלויה קודם לכן במשך מאה שנה.

קלייר מקבלת את ההצעה ואיידן שולח לה שתי תמונות. האחת היא התמונה המקורית של דגה והתמונה השנייה היא תמונה לא מפורסמת, אבל מאותה התקופה. תמונה זו נועדה להיות הבסיס שעליו תצייר קלייר את הזיוף. מכיוון ששני הציורים הם בני אותה תקופה – יעבור הזיוף את מבחן הזמן. היא מורידה את הבד העוטף את "אחרי הרחצה" ובמשך ימים שלמים היא נפעמת מהתמונה הנמצאת בסטודיו שלה. מפאת הכבוד שהיא רוחשת לדגה, מפאת הכבוד לתמונה (תמונה שהיתה תלוייה 100 שנה במוזיאון בעל שם עולמי), ומהמחשבה שלפניה ציור גנוב, שאיש לא יודע (מלבד איידן), שהוא ברשותה.
מכאן והלאה העניינים מסתבכים. האם המקור אכן צוייר על-ידי דגה? האם תוכר כנוכלת, או שתזכה לתהילת עולם? קיראו.

גיים אובר Game over מאת דנה אבירם

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הנה עוד ספר מוצלח מבית היוצר של דנה אבירם. הסופרת, המאוד מוכשרת הזו, מצליחה לרתק אותי בִּסְפָרֶיהָ, אותם אני קוראת במתח, למרות שמדובר בספרי נוער, ולמרות שמדובר בגאדג'טים אלקטרוניים, שרק לחלקם התוודעתי.
אבירם מתעדכנת כל הזמן בטרנדים החדשים ביותר. בתופעת הסלפי ("סלפי אחד רחוק מדי" לדוגמא), בפייסבוק ("פייסבוקס" "טורף ברשת" לדוגמא) ועוד. כעובדת סוציאלית, כבעלת חברת "זהירים ברשת" וכמרצה בנושא, היא חושפת את בני הנוער לסכנות כדי להתריע, ולכוון לדרך הנכונה. היא עושה זאת, לא בנימה דידקטית ולא כהטפה או תוכחה של מבוגרים, אלא מתוך הניסיונות שעוברים הצעירים של ספריה בעצמם. גיבוריה לעולם יהיו בני נוער, עם דיבור של בני נוער, עם הדאחקות שביניהם, ההתלבטויות, מקומם בחברה, יחסיהם עם ההורים, שיימינג ועוד.
בספר 'גיים אובר', מתרכזת אבירם בנושא משחקי מחשב וההשפעה שיש להם על עידו (דימה) , נער אחד חכם ומתבגר. חכם, כזה שמצטיין בכל המקצועות הריאליים ושמסוגל להיות "גיימר" מבריק במשחקי מחשב. "גיימר" הוא כינוי סלנג לחובב משחקי מחשב ווידאו, המסוגל לשבת שעות ולשחק. המשחק נותן לו תחושה של שליטה, והוא עלול להגיע למצב, ששום דבר אחר לא מעניין אותו.

למרות חכמתו הרבה, עידו אינו יודע לחשוף רגשות, ואפילו לא להבין אותם. הוא נבוך בחברת בנות. אין לו כישורים קוגניטיביים להחמיא לבת, לדעת איך "להתחיל" איתה, ומה לומר. יש לו רגשי נחיתות, שגורמים לו להיצמד ל"שָׁוֶה" של השכבה, שון, שעסוק כל הזמן בלעשות את הרושם ה"נכון" על הבנות, שיודע לרקוד באופן מושך, ושיודע "לעשות עיניים". אפילו גאיה, הנערה שעידו מעז לצאת איתה כבת זוג לפאב, רוקדת ומביטה בשון. עידו נפגע קשות, מותיר אותה שם, מנתק כל קשר איתה ועם כל החבורה, וחוזר לחבר הילדות שלו, יואב, המכור למשחקי מחשב.
עם רגשי הנחיתות שלו, והמחשבה המוטעית שלו באשר לאהבת הוריו אליו, הוא בורח אל המשחק:  "אם היו מראיינים אותי לעיתון ושואלים: "עידו ברנשטיין, איך אתה מרגיש כשאתה משחק?" הייתי מסביר: "כשאני משחק – אני עף. העולם מסביבי משתתק. אין רעשים, זמזומים, בעיות, דיבורים. יש רק מיקוד במסך, במשחק, במטרה. שם אני מחודד וממוקד. כשאני משחק, העולם מסביבי מפסיק להתקיים. אלה הרגעים הכי מתוקים שיש."

התמכרותו מביאה את יחסיו עם ההורים ועם בית הספר לנקודת רתיחה, כשהוא משקר להורים, גונב את כרטיס האשראי של אימו ומשתמש בו כדי לקנות ציוד מלחמה במשחק מחשב, נעדר מבית הספר, משחק בלילות וישן בשיעורים, מתחצף להוריו, מדבר בגסות אל אחותו ומתמכר למשחק אחד מסוים.
ברגע אחד עולמו יתנפץ. אבל מתוך ההריסות ובעזרת אוהביו הוא יפקח את עיניו וילמד מה נכון בשבילו באמת.

"מחנה רכיבה לבנות" מאת אנטון דיסקלפאני

כתבה: ד"ר רותי קלמן

תיאה אטוול היא נערה צעירה, המבלה את ילדותה ביחד עם סם, אחיה התאום, ובן-דודה, ג'ורג'י. אבל לתיאה יש תכונה גרועה בולטת. היא נמשכת לאסור. ועד כמה שהיא פקחית, אין היא מצליחה לעצור בעד עצמה, למרות שהיא יודעת שהיא נכנסת לצרות. וכך בגיל ההתבגרות, היא מכניסה לצרות לא רק את עצמה, אלא גם את אחיה ובן-דודה. צרות, שמשנות את חיי שתי המשפחות לעולם. כתוצאה מכך נשלחת הנערה למחנה "יונלוסי", בית-ספר, שהוא גם פנימייה לבנות, כשחלק ניכר משעות הלימוד, הן מבלות ברכיבה על סוסים. לימים תלמד תיאה, שגם אמה בילתה זמן רב בבית הספר הזה, ושאופייה של האם היה שונה ממה שהכירה הנערה.
לתיאה, שמעולם לא נחשפה לאנשים אחרים, למעט משפחתה, גורם המחנה להלם גדול, במיוחד לנוכח העובדה, שאביה, שמביא אותה למקום, לא מגלה לה, שנשלחה לכל השנה, ואפילו למעלה מזה, ונותן לה לחשוב שהגיעה אך ורק למחנה קיץ.

לאחר שהיא מתאוששת מהלם הידיעה, ומהלם הסביבה, היא מתחילה למצוא את מקומה בקרב הבנות, כשהיא מתבלטת בכישרון הרכיבה שלה. השהות הממושכת במקום מלמדת אותה על אהבה, תשוקה, על מותר ואסור, על ידידות אמת והתבגרות "אמנם מחנה יונלוסי היה מקום מוזר בעיניי, אך התרגלתי אליו במהירות. כשהגעתי, לא העליתי על דעתי שלא אתגעגע הביתה, אבל מסתבר שהלב האנושי הוא הפכפך וגחמני."

התקופה היא התקופה הכלכלית הקשה של שנות השלושים בארה"ב, הנותנת את אותותיה גם במחנה הבנות, כשהידיעות על המצב הקשה בבית, מגיעות אליהן. חלקן נאלצות לעזוב, באין מי שישלם את שכר שהייתן, וחלקן מקבלות תמיכה חלקית. נערות מבתים עשירים, מוצאות עצמן לפתע, בתחתית הסולם. משפחתה של תיאה שורדת בזכות הפרדסים שלהם, והאב אף עוזר לאחיו לשרוד גם-כן. אבל הקרע הנפשי, שנפער בין תיאה ומשפחתה, ובין הוריה ואחיה לבין הדודים והבן-דוד, הוא ללא תקנה. ההורים כותבים לה, כל אחד מהם לחוד, מפעם לפעם. זרים וקרובים כאחד.

"הלוואי שהייתי יכולה לראות אותך, תיאה. הלוואי שהמצב היה שונה. היית אמורה להישאר הילדה שלי עוד קצת. שלושתכם הייתם אמורים להישאר ילדים עוד קצת. די, אני ארפה מזה. מפתיע אותך לקרוא מכתב סנטימנטלי כל כך מאמא שלך? גזמתי את כל הוורדים... עקרתי את כל מה שנבל... סם עזר. אחיך הוא עדיין אחיך... אני יודעת שכתבת לו. אני יודעת שהוא לא כתב לך בחזרה. הוא עדיין המום, תיאה... ג'ורג'י בסדר. סם אמר ששאלת עליו. תתעטפי היטב שם בהרים... שמרי על הבריאות. באהבה, אמא.
בסופו של דבר חוזרת תיאה למשפחתה, ובונה לעצמה חיים חדשים, כשהיא מבינה שמה שהיה לעולם לא יתקון מחדש, אבל החיים נמשכים.

אני והאַיִּן רוכבים על אופניים מאת רן ובר

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

רן ובר, נשוי+5, הוא סופר, מרצה ומטפל זוגי ואישי, יזם הייטק מצליח בעברו וממקימי הכפר הרוחני-אקולוגי בקוסטה ריקה. חיבר את הרומן 'התגלות' ואת רב המכר 'סוד הנקודה הטובה'. רן מלמד חסידות במסגרות שונות, ומעביר הרצאות וסדנאות ליישום תובנות רוחניות בחיי המעשה.
הספר 'אני והאַיִּן רוכבים על אופניים' מתאר את המְסַפֵר לצידם של שלושת חברי הילדוּת שלו, יואל, רפי ואייל, כשברקע המעשים והמחשבות שלהם, האינטרקציה שביניהם, והדאגה ההדדית. ההכרה שמה שהם היו, אינו מה שהם היום. שטבעי להשתנות, כפי שזה קורה לכולנו, עם הזמן. הניסיון התמידי להבין, איפה אנחנו בעולם הזה, במה אנחנו יכולים לתרום לסביבתנו ולעצמנו, כדי שנהיה שלמים יותר. הספר הוא בעיקר שיחות בינו לבין חבריו. שיחות, המתרחשות ברובן במהלך מסעות בטבע, לאחר שיואל החבר הקבלי הפרוע שלו, משכנע את רן לקנות אופניים כסוג של חופש, מה שמתברר כרעיון מוצלח ומתאים לו מאד.

עמית, מוכר האופניים, לא עושה לו חיים קלים. כמו פסיכולוג, הוא מתאים את האופניים לבן-אדם שבא לקנות אותם, ולכן הוא מוכר לו כאלה, שצריך לעבוד איתם קשה מאד כדי להתקדם ביער או בטבע, במקום שבו הוא מתבודד שעה עם הבורא, מדי יום, כסוג של הקשבה פנימית "שמי המדבר היו צלולים ובהירים. היה עדיין קצת קר, אבל באתי מוכן מראש עם ציוד תרמי ופליז חם. שמחתי שאני במדבר והודיתי בלבי על הזמן שניתן לי, פשוט לחקור מה קורה איתי. לתת לדברים להיפתח וללבלב בעדינות בתוכי עטוף בשממה." את דרכו, מלווה ומדריכה תורתו של רבי נחמן מברדסלב, ושיחותיו עם החברים, עומדות לאור תורה זו. לעיתים הוא מצטט במפורש מתורת הרב, ולעיתים, נדמה שעצותיו או דעותיו פשוט הפנימו את הלך הרוח הברדלסבית, הלך רוח שאפשר בהחלט לספוג ממנו את החכמה הפשוטה והחיובית.

הוא מבין, שאדם לפעמים לא רוצה ללכת עם הרצון שלו עד הסוף, כדי לא להרגיש את התסכול שבאי ההגשמה. אדם לא רוצה לחוות את הבעירה הפנימית שאין לה פתרון, את החיסרון. אבל, הוא מבין, שלהרגיש "הכל בסדר" זה סוג של קיפאון, של תקיעות, של מוות רוחני. צריך להעיז גם להיכשל, ללמוד להתמודד עם תקלות ומכשולים, כמו למשל, אלה שהוא חווה ברוכבו על אופניו.
כשהוא עומד, לדוגמא, מול ערימת הכלים בכיור, הוא לרגע מיואש, כי הוא חושב על כל המטלות שלפניו. אבל ברגע שהוא מבין, ש"מה שעבר-עבר, ומה שיהיה – יהיה, והרגע היחיד שאנחנו באמת יכולים להתמודד איתו ולפעול בו הוא ההווה, ובהווה אנחנו חייבים לקבל אחריות מלאה על התהליך שאנחנו עוברים, ולא להפיל אותו על אחרים" הוא מחייך ושוטף את הכלים בקלילות.

האיש משם מאת יצחק בן-נר

כתבה:  ד"ר רותי קלמן

פעם, לפני כל האינתיפאדות, נסעתי עם בעלי בחזרה מחברים בשרון ואיכשהו נכנסנו לג'לג'וליה. המבטים החשדניים של תושבי המקום, וההרגשה שאתה לא באיזור מוגן, לא הרפתה מאתנו עד שנעזרנו במשטרה ערבית, שהראתה לנו את הדרך החוצה. הסיבה שאני מספרת לכם את ההתגלגלות למקום זר ועוין, קשורה בסיטואציה שבספר הזה 'האיש משם'. אין זה ספר חדש. זוהי מהדורה מחודשת, אבל זרות העקורים והוויכוח הישראלי-ערבי עדיין רלוונטיים.

בסוף 1947 יוצא צעיר ארצישראלי, שלחם בין שורות החיילים הבריטים במלחמת העולם השנייה ונקטעה ידו, לכיוון פלשתינה. התקופה היא בדיוק ערב הצבעת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. לבחור אין שמץ של מושג על כך. הוא מיטלטל בדרכים, עמוס במשככי כאבים, בשל פציעתו הקשה, ואת דרכו הארוכה הוא מעביר בעיקר בתנומה מתמשכת. כשהוא מתחיל להתעורר הוא מוצא עצמו ברכבת עמוסה וצפופה, העושה דרכה לפלשתינה דרך מצרים. מולו יושב רופא מצרי צעיר, בשם מישל סאראג', והם מתיידדים. הקרון צפוף, הרבה עקורים ממולדתם מצטופפים על הרצפה. אך בדיוק כשהם מגיעים למצרים מסתבר לנוסעי הרכבת, שמצרים הופכת לתחנתם האחרונה, שכן בעקבות הצבעת האו"ם, הפכה פלשתינה לשדה קרב בין הערבים ליהודים. אין יוצא אליה ואין בא "נקלעתי אל עיירה מדברית נידחת בארץ אויב, ומצבי המיוחד לימד אותי להיות שלֵו."

העקורים מוצאים עצמם תקועים בעיירה מצרית על גבול ישראל, הבחור מתעלף מכאב, והרופא לוקח אותו לבית ארוסתו ממשפחת נוואד. שם נוהגים בו הכנסת אורחים, מטפלים בו ובעיקר ממלאים את צרכיו הבסיסיים, לפעמים באיבה, לפעמים בהבנה, וגם מתוך מניעים נסתרים שיתבררו לו רק בסוף. הוא תוהה מה הוא מרגיש כלפי המדינה שנלחמת עכשיו על חייה. אין לו שם משפחה, יקירים, רכוש או עתיד, ולכן לכאורה אין לו מה להתגעגע אל העולם ששם " מאחד העקורים הוא שומע שצבאות ערב פלשו לישראל והיא שטופה בדם, וששוחטים שם את כל היהודים. ובאיחור של חודשיים-שלושה הוא שומע, על הכרזת העצמאות בישראל ולמרות תהיותיו "לא יכולתי להשתיק בקרבי את הדאגה, את הייסורים ואת הרצון להיות שם, ואפילו במחיר חיי – להשתתף במלחמה המתחוללת מעבר לגבול. מי יבין זאת."

בינתיים הצבא המצרי מובס, והוא מתחיל לראות לא רק את הפצועים המצריים אלא גם מטוסי מגן דוד ישראלים מפגיזים את נמל התעופה שליד העיירה.
ארוסתו של הרופא באה אליו בטענות: "אתם גזלתם ארץ מהאנשים שישבו בה מאות שנים..." והוא עונה: "את טועה... יושבים שם יחד מוסלמים, יהודים ונוצרים, ואילו רצו בכך הערבים, המלחמה הייתה נמנעת מראשיתה וכולם היו ממשיכים לחיות בשלום ובשלווה!" איך אמרנו? הוויכוח הרלוונטי, שכנראה יימשך לעד. מעניין, ומלא תהפוכות.