'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' מאת אלנה פֶרַנטֶה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אֶלֶנה פֶרַנטֶה הוא שם העט של סופרת איטלקייה, המסרבת להיחשף בשמה או בתמונתה. ספריה תורגמו לשפות רבות, ובשנת 2016 היא נבחרה בשל סְפָרֶיהָ לאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם על-פי המגזין 'טיים'.
הספר 'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' הוא ספר ראשון מסדרה של ארבעה ספרים הנקראים 'הרומאנים הנפוליטניים'. המספרת בגוף ראשון היא אלנה, המכונה בפי חבריה "לֶנוּ" והגיבורה הראשית היא חברתה לינה צ'רולו, שהיא קוראת לה "לִילָה".
הספר מתאר את ילדותן ונערותן של השתיים, והוא נכתב, כדברי אלנה, כתגובת-נגד להיעלמה של חברתה בגיל 66. ההיעלמות אינה מקרית, ואלנה שמכירה את חברתה, כמו את כף ידה, ואפילו טוב יותר – מבינה, שלילה סוף-סוף הצליחה להעלים עצמה לגמרי. בלא להשאיר בגד אחד, ואף לא צילום אחד שבו היא נוכחת.

אמביוולנטיות של אהבה וקינאה מצויה תדיר ביחסי אלנה- לִילָה. קשר, שמתחיל בכיתה אלף בנאפולי, ולא נגמר מעולם. לִילָה היא נערה כריזמטית ביותר, שלא עושה חשבון לאף אחד.  רמת המשכל שלה גבוהה מאד, והיא מלמדת את עצמה לקרוא ולכתוב כבר בגיל שלוש. היא מבריקה בַּכִּתָּה, ראשונה בכל, כשאלנה מאחוריה תמיד. אך בסביבה שבה היא גְּדֵלָה, היא נאלצת להפסיק ללמוד אחרי חמש כיתות, ולהתחיל לעזור להוריה בסנדלרייה של אביה, ביחד עם אחיה, רינו. בכישרונה הרב היא מעצבת דגמי נעליים, אך צריכה לשכנע את אביה השמרני וּקְשֵׁה הַיּוֹם, להוציא לפועל את עיצוביה.

לעומתה, אלנה ממשיכה ללמוד. בעיקר בגלל הנחישות המדהימה של מורתה אוליביירי, שדוחפת אותה להמשיך ללמוד גם לאחר היסודי, בחטיבה, שעולה כסף להוריה.
זו הסיבה שלא הרבה המשיכו לחטיבה באותה הסביבה. המורה אוליביירי ממשיכה לעקוב אחרי ציוניה המעולים של אלנה, ששואפת תמיד להיות הכי טובה, כדי להוכיח להוריה, שהם לא סתם מבזבזים את כספם, וכדי לזכות בהערכתם. ואיך אמר הרב שלמה קרליבך: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". המורה הזו, האמינה בה. לעומת זאת, כשהמורה ראתה שההורים של לִילָה, שהייתה הרבה יותר מבריקה מאלנה, לא מוכנים לשלוח אותה ללימודים, היא מתנערת ממנה לחלוטין, כשבכך היא מאשימה, בעצם, את לילה עצמה – שנכנעה ולא מימשה את הפוטנציאל שלה.
גם אחרי החטיבה, דוחפת המורה אוליביירי את אלנה להמשיך ללמוד, כמחנכת אמיתית, שלא רק מה שמתרחש בכיתה חשוב לה, אלא היא אף מעורבת בחיי תלמידיה גם מחוץ לבית הספר. מה שנראה מאד משמעותי בסביבה זו בנאפולי.

הספר שהיווה מקור השראה בילדותן היה 'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, שאותו קנו במקום בובותיהן. יחד הן קוראות אותו, ויחד הן חולמות לכתוב, ובעזרת הכתיבה - לצאת ממעגל העוני שסביבן. הספר שכותבת עתה אלנה, הוא בעצם התשובה שלה ל'נשים קטנות' של אלקוט.

והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפני שבוע, הלכה לעולמה הסופרת, פרופסורית וחוקרת הספרות רונית מטלון ז"ל. על הספר האחרון שלה 'והכלה סגרה את הדלת' היא זכתה בפרס ברנר לספרות.
כל כולו של הספר – חידת הסתגרותה של מרגי, מאחורי דלת חדר השינה של אמה, ביום חתונתה. כשסגרה את הדלת עוד אמרה הכלה שלוש פעמים: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", מה שמזכיר את הנוסח של גירושין מוחלטים באיסלם כשהבעל אומר "מגורשת, מגורשת, מגורשת". שתי אמירות כאן. האחת. שהכלה העתידה יוזמת את המהלך ולא הגבר, זו אמירה נשית של כוח. אני זו שמחליטה, אפילו שכולם כבר בדרך לחתונה, ובניגוד לדעת כולם. האמירה השנייה מתקשרת להד המזרחי של מורשתה, שבאה לידי ביטוי בספר בדמותה של "סבתונת", כפי שקוראים בני המשפחה לסבתא של מרגי, שאליה היא קשורה מאד.
מרגי שותקת כל אותן שעות. ומעבר לדלת, שורה של דמויות צבעוניות, שכל אחת מתגלה בפנינו בקשר שלה למרגי, או אולי באי-קשר, שיש בו כדי להסביר את המצב. שהרי דלת סגורה עומדת לפניהם, והכלה שותקת.

'סבתונת', אינה שומעת טוב, ומצטיירת כתמימה וחכמה כאחד.  אילן, בן דודה של מרגי, עבר להתגורר עם הסבתא בדירת החדר וחצי שלה, לאחר גירושי הוריו כשהיה בן שלוש. הוא כרוך אחרי הסבתא שגידלה אותו, מסביר לה, משתף אותה בכל דבר שקורה, ונהנה ללבוש בגדי נשים. נדיה, אמה של מרגי, התאלמנה חמש שנים קודם לכן, וגם איבדה את בתה הצעירה, שיצאה יום אחד מבית הספר ומאז נעלמו עקבותיה. בשלב מסויים משחילה הכלה, מתחת לדלת, דף שעליו כתבה קטע משירי הבן האובד של לאה גולדברג, שהרצאה עליה, שמעו מתי והיא יום קודם. הכלה משנה ל"הבת האובדת". האם בגלל אחותה? או שהיא חוששת לאבד את דרכה בנישואין לא נכונים?

ממתינים בדריכות גם הוריו של החתן, ומתי עצמו, המסתובב חסר מנוח בין הדלת הסגורה, לבני המשפחה. בשלב מסויים הוא מתחיל לקנא במרגי "כמוה השתוקק להינעל מאחורי איזו דלת, כמוה להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם... לרגע עלה בו הדחף לחזור למסדרון, להתחנן לפניה שוב שתפתח, אבל הפעם לא כדי שתצא אלא כדי שתניח לו לחבור אליה, כדי לנעול את הדלת מאחורי שניהם."

כל הדמויות, מנסות למצוא פיתרון לכאורה, כיצד להוציא את מרגי הכלה מהחדר, בדרכים שונות ויצירתיות ("רופאה לכלות בורחות" ועדנאן, עובד חברת החשמל, המחזיק לצורך עבודתו סולם גבוה מאד על משאיתו). ככל שהשעות נוקפות מתחילים כולם להבין, שהזמן הולך ואוזל, והמוזמנים כבר בדרך לאולם החתונות. למרות הסיטואציה הלא נעימה, אין תחושה של אסון, ומעל הכל מרחפת איזו נימה הומוריסטית קלילה, שמכניסה את המצב לפרופורציות.

נערת התה מאת ליסה סי מאנגלית: דורית בריל פולק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר מרתק ומעניין!!! על גבו נכתב: "בכל בוקר יוצאים כל אנשי כפר באר-מעיין שבדרום סין לקטוף ולמיין עלי תה מהטראסות שמסביב לכפר. לאחר הקטיף לי-יאן מתלווה לאמה סו-סה, מיילדת ומרפאה מוערכת באזור כולו, כדי ללמוד ממנה את מסורות הריפוי והטיפול שהועברו מדור לדור..."

לכאורה, שוב דבר לא מרמז בשיגרה זו, על בעייה מיוחדת. לי-יאן מיועדת לעשות את זה כל חייה. לקטוף עלי תה, ולהמשיך את מקצועה של אמה המיילדת. אך כבר מילדות אין היא הולכת בתלם.

בת עשר. היא יושבת עם אחיה והוריה השייכים לבני אקה, סביב המדורה שבבית הבמבוק שלהם. בכל בוקר הם מספרים את שחלמו בלילה, והָאֵם מפרשת את הסימנים. לי-יאן חולמת משהו שהיא יודעת שמסמל אסון שהולך לקרות. היא מרמה. מספרת חלום אחר. להרגיע את כולם. וכשהיא רואה שהיא מצליחה לְשַׁטוֹת בכולם, כולל בְּאִמָּהּ, שבדרך כלל קוראת אותה בלי בעיות, היא מבינה, שיש באפשרותה לעשות דברים אחרת, ולהסתיר. להסתיר במקום שבו מתייחסים בחומרה גדולה מאד לכל סטייה ואפילו הקלה ביותר מאורח החיים והמסורת.

דוגמא לכך, אנו מקבלים במרכז לאיסוף התה. היא רואה נער מתחבא. כשהיא מציצה אל מחבואו, היא רואה שהוא אוכל חביתית. לי-יאן רעבה. היא נענית להצעתו לקחת ביס מהחביתית. שניהם נתפסים על-ידי מוכרת החביתיות, שטוענת שהם גנבו. למרות שלא ידעה ולמרות שרק לקחה ביס מהחביתית. אביה בעל הכבוד, דואג לשלם למוכרת, והכפר כולה משתתף בטקס טיהור, בגלל חטאה הגדול!!!

בשל התעקשותה לפעול בדרכה, היא מחליטה לחיות עם הנער, אותו תפגוש אחר-כך על ספסל הלימודים, למרות התנגדות הוריה, ותוך התעלמות מסימנים מזהירים. לי-יאן מוגדרת על ידי המורה שלה, ג'אנג, כמי שנועדה לעשות חַיִל בלימודים, כמי שתהפוך למנהיגה המשכילה של כְּפָרָהּ, אבל בטרם תעלה על דרך המלך, היא עוד תעשה טעויות גורליות, ותספוג מכות קשות, שֶׁיְּשַׁנּוּ את כל מהלך חייה לבלי הכר.

בסופו של דבר, היא תתקן לא רק את מה שהיא עשתה, אלא אף מעשים של אחרים, תסגור מעגלים, ותוכיח חוזק נפשי, כריזמה, חוש צדק מפותח, חוש לעסקים, ושהמורה שלה צדק. מתוך 2000 סטודנטים, היא זו שנבחרת לשתי תוכניות לימוד הקשורות לתורת התה, כשהמשפט הכי קובע באיסוף עלי תה איכותיים הוא: "אם אדם אינו אוהב תה, הוא אינו יכול להכין תה טוב", ועם התורה והידע היא תחזור לִכְפָרָהּ בגדול.

עוד דמות מרתקת היא הָאֵם, שאף היא נבונה מאד, ויודעת להלך בין המסורת עמוקת השורשים של בני האקה, לבין מה שמתחייב מכורח נסיבות מיוחדות. הקשר ביניהן, יוביל ויגלגל את מהלך הסיפור עד לשיאו, שיגרום גם לכם, כמו לי, מחנק מרגש בגרון.

צלו של רוזנדורף מאת נתן שחם

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'צלו של רוזנדורף' נכתב 14 שנה לאחר הספר המוצלח של נתן שחם 'רביעיית רוזנדורף', שבה מככבת רביעיית נגנים על מיתרים. הרביעייה הוקמה על-ידי קורט רוזנדורף, כנר ראשי בפילהרמונית של ברלין. בריחתם לפלשתינה בשנת 1936 וקורותיהם, מסופרים על-ידי דמות בדויה של סופר יהודי-גרמני בשם אגון לוונטל. הסופר נצמד כצל להופעותיהם של  הנגנים והוא משמש להם כ"סופר צללים" וכחבר נפש קרוב של קורט רוזנדורף.

הספר שלפנינו מתאר תקופה אחרת, שבה ילדיו של קורט רוזנדורף, ארנון ומאיר, כבר גדולים ובעלי משפחה, ורוזנדורף נפטר. להלוויה מגיע לוונטל שמחליף כמה מלים עם האלמנה הטרייה, למרות שנראה שאינם מחבבים זה את זו, והוא בא גם לנחם את הבנים, כשהוא מצליח לדבר בעיקר עם ארנון, שיודע גרמנית. בפגישה זו עדיין אין ארנון יודע מיהו המנחם, שיילך ויתפוס מקום חשוב משל עצמו בסיפור. הצל, יהפוך לדמות המרכזית, עם הסתלקותו של רוזנדורף האב.

ארנון, היסטוריון במקצועו, מנסה ללמוד מאחרים, ומלוונטל עצמו, על חייו של זה וכחוקר הוא תוהה מה אמת ומה בדייה בסיפוריו של לוונטל על מעשיו בתקופת השואה. האם הוא זה ששוחרר מדכאו, או שהיה זה אחיו, ואיך? האם יש קשר בינו ובין מישהו המכונה "לוסיפר", שהתכתובת בינו לבין איש מנגנון הביטחון הגרמני בברלין נחשפת בפני ארנון?
בד בבד הוא לומד פרטים חדשים על חיי אביו, קורט רוזנדורף, ועל המשפחה שהייתה לו לפני השואה, וכמו תמיד, ההתגלות של חיי אחרים, משליכה ומקרינה גם על החיים של המתבונן. ארנון בודק גם את עצמו לאור האירועים המשתנים. כשהוא חוזר מפרנקפורט, לאחר שפגש את אחותו החורגת לראשונה, ישתנה גם הסיפור שלו, בהתאם לאנשים השונים להם הוא מספר. למי הוא יחשוף רגשות ויפרט, ולמי הוא יספר בשפה יבשה ומקוצרת. מה שמעמיד את אמינותו כהיסטוריון, בסימן שאלה.

וזו נקודה חשובה. לפנינו סופר (לוונטל), שמשפץ ומתקן בקולמוסו ובשפתו את ההיסטוריה שלו, כדי שימשיך לקבל את מעט הכבוד שלו הוא זקוק "כיום איני מבקש אלא הבנה. אני איש זקן, חולה, ערירי, וכל שנותר לי בחיים הוא אותו כבוד, שכל בחורון עם זכוכית מגדלת יכול לעוללו בעפר... כל אדם ישר שעולם אלים עדיין לא השחית את נשמתו יודע שהכניעה לאלימות אינה גוזלת מאדם את אנושיותו, אף לא את כבודו.... כשהבחירה היא בין חיים למוות, כולנו חלשים באותה מידה..."
למולו נמצא ההיסטוריון (ארנון). צעיר ישראלי, שלא חווה על בשרו, את אימי השואה, ולא עמד בניסיון שבו נאלץ לוונטל לעמוד. ההיסטוריה אל מול הספרות. העובדות היבשות אל מול הרגישות, שהיא מוטיב חוזר ומודגש. והשאלה המרחפת היא: האם חשיפת האמת היא באמת הכרחית בכל מקרה?

הנערה שהשיבה עין תחת עין מאת דויד לגרקרנץ. משוודית: רות שפירא

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'הנערה שהשיבה עין תחת עין' הינו הספר החמישי בסדרת 'מילניום'. קדמו לו: 'נערה עם קעקוע דרקון'; 'הנערה ששיחקה באש', 'הנערה שבעטה בקן הצרעות' ו'הנערה ברשת העכביש'. בכל הספרים מככבים אותם שני גיבורים ראשיים: ליסבת סלאמדר ומיכאל בלומקוויסט, וגיבורי משנה, שאנו כבר מכירים את פועליהם מספר לספר. ובכל זאת, המיוחד בסדרה זו הוא, ששלושת הספרים הראשונים נכתבו על-ידי הסופר סטיג לרסון, ואז הוא הולך לעולמו בטרם עת.

רק לאחר מותו, יוצאים לאור שלושת הספרים הראשונים, וזוכים להצלחה כה גדולה וחובקת עולם, שהמשפחה מעוניינת להמשיך את הסדרה עם כותב אחר. מכאן, מקבל דויד לגרקרנץ העיתונאי את תפקיד הכתיבה, והוא מצליח למעלה מהמשוער. חלק מהמבקרים, אף טוענים, שלגרקרנץ עולה על לרסון בכתיבתו.

אם כך או כך, אין ספק שהספר שלפנינו, מרתק ואמין. הדמויות בעלות אופי חזק ומשכנע, והמעברים בין הסצנות, מביאים את המתח לשיאים חדשים בכל פעם.

הנושא מעניין אף הוא. הוא נסוב על עברה של ליסבת בתקופת היותה ילדה קטנה. לפי הספר, היה מאגר ממשלתי לחקר גנטיקה וסביבה, שעסק במחקר על תאומים משלושה סוגים. תאומים לא-זהים, כפי שהיו ליסבת ואחותה קמילה, תאומים זהים משלייה אחת, ותאומים זהים משתי שליות. לכאורה מחקר סוציולוגי מעניין. אבל מתחת לפני השטח מתגלות עובדות קשות. פרויקט 9 באותו המקום יצר הפרדה בין תאומים זהים, במשפחות אומנה שהפוכות זו מזו 180 מעלות מבחינה סוציו-אקונומית (ואשר לא מגלות להם שהם אחד משניים). ומתחילות להישאל שאלות: מי החליט להעביר אותם למשפחות אומנה? האם זה אקט אתי להפריד ביניהם? מדוע לא סיפרו לאחד על השני? האם זה אתי להעביר למשפחות כה שונות במהותן? מה יקרה לתאומים כשיגדלו? מה יקרה אם ייפגשו? מה יחשוב התאום שגדל בקשיים כל חייו, על אחיו שגדל בחממה עשירה – כלכלית ותרבותית? האם יצליחו להתגבר על ההבדלים התהומיים? האם יצליחו להתחבר בכלל? לאחר שגילו זה את זה?

ובתוך כל אלה, אנו מתוודעים לפלודבריה,  לאגף המאובטח ביותר בשבדיה. ליסבת מגיעה לשם, אחרי שמרשיעים אותה על תקיפה, ומטילים עליה חודשיים של שהייה בכלא. למרות שעמדו נקודות זכות לצידה, כולל הצלת ילד – היא מורשעת. בתחילה הייתה ליסבת במתקן הכליאה הפתוח ביורנגורדה גורד, שם זכתה לדרגות חופש רבות, אך הגיעו איומים על חייה, והיא הועברה לפלודבריה.

האגף כבר מזמן עבר לשליטת האסירה בניטו אנדרסון, שהייתה לאימת האסירות במקום. במהלך היום, מתנהגת בניטו כאסירה רגילה. אך בערב בשעה 19:30 בדיוק, כשרכבת עוברת קרוב מאד לבית הכלא – מוציאים הרעש והרעידות את הסאדיזם מבניטו וחברותיה. ליסבת מביטה מהצד, רואה, ופועלת, כפי שרק ליסבת סלאמדר יודעת לעשות.

קרוואן לשניים מאת מייקל זדוריאן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אלה וג'ון, זוג זקנים, הנשואים זה לזה ששים שנה, יוצאים לטיול אחרון בקרוואן מביתם שבדטרויט (במדינת מישיגן שבארה"ב) בדרך לדיסנילנד (שבמדינת קליפורניה). על הכריכה האחורית של הספר כתוב: "ספר מרגש זה של מייקל זדוריאן, על נסיעה בלתי נשכחת של זוג בדמדומי חייו הנחוש להגיע אל קצה הדרך בתנאיו שלו, יהפוך בקרוב לסרט בכיכובם של הלן מירן ודונלד סאתרלנד".

ג'ון כבר לא תמיד מודע לנעשה סביבו, וסובל מאלצהיימר מתקדם, שמנתק אותו רוב הזמן מהבנה, ואפילו את אשתו הוא לפעמים לא מזהה. אלה נמצאת בעיצומם של טיפולים במחלת הסרטן.
למרות מחאותיהם של שני ילדיה, שאף הם כבר לא צעירים, וממש בניגוד לעצת רופאיה, היא מחליטה לעשות מעשה. עוזבת באמצע הטיפולים, לוקחת את בעלה שעדיין נוהג ללא שום קושי בקרוואן (קרונופש) המשפחתי, מכוונת את ג'ון לעלות על כביש 66 המיתולוגי הישן, ולנסוע את כל הדרך לדיסנילנד.

"מתחילים בבוקר על הכביש הבין-מדינתי בין אינדיאנה לשיקגו, שם אנחנו מתחברים לכביש 66 בנקודת ההתחלה הרשמית שלו... אף שהמוח שלו מתערפל, הוא עדיין נהג מעולה. הוא מזכיר לי את דסטין הופמן בסרט איש הגשם... ברגע שהוא נכנס לקצב של נהיגה למרחקים ארוכים, כל מה שצריך זה הכוונה (התפקיד שלי – האחראית על המפות), להתעלם מכל היציאות הפתאומיות והלא צפויות, ולחפש במראה את הסכנה שמתקרבת במהירות."

הדרך צופנת איתה גם בעיות. כשהם נתקלים בבעיה מכנית באוטו ומזעיקים עזרה, מגיעים שני אנשים שרוצים את כספם, אך נתקלים בעוז רוחה של אלה, כשהיא שולפת אקדח למולם.
מהי המטרה הסופית של הטיול, אנו מגלים רק בסוף, אבל הספר הזה, שהוא המסע שלהם, יפה לקריאה, ומלא באהבה וכבוד שלה אליו, בקשר שביניהם, בצפייה על דרך התמודדותה עם הבדידות שלה (מחליטה לבד, מבצעת לבד, מכוונת, וחושבת בשביל שניהם), לצד היכולת למצות את הזמן האחרון שעוד יש להם להיות יחד עלי אדמות, בדרך יפה. מחשבותיה מלוות בהומור "... עכשיו יש לנו את כל הזמן שבעולם. חוץ מהעובדה שאני מתפרקת וג'ון בקושי זוכר איך קוראים לו, אבל זה בסדר. אני זוכרת. שנינו ביחד יוצרים אדם אחד שלם."

הוא נוהג בכביש 66, המסמל, כמוהם, משהו שהיה טוב והתיישן, ובמקומות רבים כבר נעלם ונקבר מתחת לכביש המהיר, כבר אין בו  תועלת רבה, רוב הנוסעים כבר לא ישתמשו בו, אבל הוא רווי בנוסטלגיה, נופים יפים בדרך ואהבה לעולם שהיה.
בקרונופש אגורים מירב הזיכרונות שלהם על נסיעות משותפות, ארוכות טווח, עם ילדיהם. כדי לעודד את זיכרונותיו של ג'ון, ולהתרפק על אלו שלה, מקרינה אלה, בכל חנייה שלהם, שקופיות של תמונות משפחתיות. שניהם נזכרים, וזוכים לרגעים רבים של חסד ונועם.

אלינור אוליפנט ממש בסדר מאת גייל האנימן. מאנגלית: הדסה הנדלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'אלינור אוליפנט ממש בסדר' הוא סיפור מדהים בעומקו ובפשטותו גם יחד. בתחילת הספר מופיע ציטוט של אוליביה לנג מתוך The Lonely City: "... ככל שאדם נעשה בודד יותר, כך הוא נעשה מיומן פחות בניווט בין הזרמים החברתיים. הבדידות גדלה סביבו והיא אמצעי מניעה שחוסם יצירת קשר, אף על פי שהכמיהה לקשר חזקה..."

אלינור אוליפנט עושה הכל כדי לצאת מהבדידות, שנכפתה עליה. שנולדה סביבה כתוצאה מילדות קשה וטראומה גדולה של אובדן אחרי שביתה נשרף. הצלקת שעל לחייה, תוצאה פיזית של מאורע זה, היא הדבר היחיד שהאחרים רואים. את הצלקת הפנימית, הקשה יותר, הבעייתית כל-כך, היא מצליחה להחביא מתחת להתנהגות רגילה לכאורה.

המיומנויות החברתיות שלה מוגבלות מאד. אבל היא מנסה ללמוד. רואה הכל. את מה שחבריה לעבודה אומרים עליה. את הדרך שבה הם אומרים. את מה שהם לא אומרים, וכיצד הם מתנהגים, ואת הקשרים שביניהם. היא יודעת בדיוק איפה לקנות כל דבר, מסתכלת על התנהגות של משפחות ולומדת. לומדת, כי לא היה מי שילמד אותה במהלך חייה, כמי שגדלה רוב ימיה בבתי אומנה "לא ידעתי הרבה על הורים בכלל ועל אחים בפרט מעצם העובדה שגדלתי בצורה... יוצאת דופן."

יש לה הרגלים קבועים. של מה שהיא אוכלת. למה שהיא מקשיבה בביתה. את שיחת הטלפון מהכלא שהיא מקבלת מ"מאמי" בימי רביעי, היא מקבלת בלית ברירה, ותמיד שומעת בה עלבונות והשפלות. שומעת. ולא מעזה להתמודד. איש לא מגיע לביתה, מלבד נותני שירות, ותחושת הקיום שלה לעיתים היא על גבול הריחוף: "לעתים קרובות אני מרגישה שאני לא כאן, כאילו אני יציר דמיוני שלי. יש ימים שבהם אני מרגישה שהחיבור שלי לאדמה שברירי כל כך, שהחוטים הקושרים אותי לכדור הארץ דקיקים כקורי עכביש, כחוטי סוכר..."

למרות חוכמתה, והשכלתה האוניברסיטאית, יוביל אותה הכשל החברתי שלה, לידי התאהבות לא-רציונלית בזמר רוק, לא מוצלח במיוחד, שנראה טוב, והיא מחליטה שהוא יהיה בעלה. ההתכוננות שלה למפגש איתו, מכמיר ופתטי, וכל זה מבלי שתהיה לה נפש חיה אחת, שאיתה תוכל להיוועץ ושתשקף לה את המציאות.

ואז היא פוגשת  את ריימונד, איש המחשבים במקום עבודתה. ריימונד רגיש מאד לאנשים. הוא מתייחס בכבוד גדול ובאהבה לאימו הזקנה, ומשמח אותה כשהוא מביא את אלינור לפגוש אותה, וגם אלינור מרגישה לפתע שהחום שלהם נוגע בתוכה. הוא עוזר, לאיש זר בשם סמי, כשהלה נופל באמצע הרחוב, והוא מבין שעם אלינור צריך להתמודד בעדינות רבה.

לאט לאט, אף מבלי שאלינור מרגישה בכך, הוא הופך לחברה הקרוב. למישהו שהיא יכולה לסמוך עליו, ולהתייעץ איתו, והוא זה שיפתח לה את הדלת לעולם.