יום חמישי, 26 באפריל 2018

'השחקניות' מאת אורלי קראוס־ויינר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ראשית, מחמאות על עיצוב העטיפה של טליה בר. הצילום של שלוש הבחורות הלבושות בשמלות קיציות בסגנון שנות החמישים (צלם: הנס פין), אבק הכוכבים שמסביבן, והכותרת "זוהרת", מתאימים בהחלט לסיטואציה שלפנינו. השער ה"זוהר", החיוכים וההנאה מסמלים את השחקניות על הבמה, ואילו החלק הפנימי, הוא תוכְנוֺ של הספר, מביא את "אחורי הקלעים", את תוכנם האמיתי של חיי השחקניות. אלה מכילים זמנים קשים, קנאה, חיים בגטו וייסורי אהבות בלתי אפשריות.

שני סיפורים ארוגים זה בזה ומסופרים חליפות: סיפורה של דולי שפיצר, צעירה שצריכה לבחור בין אהבה למשחק. הסיפור השני, המתגלה לדולי, הוא הסיפור של סבתה הלנה, של אנה - התאומה של הלנה, ושל אחותן הצעירה ביאטה, לבית אלודי.
זהו ספר על כישרון משחק שעובר מדור לדור, ההתלבטויות החוזרות ונשנות אם ללכת עם החלום עד הסוף, או להתפשר על אהבה אמיתית, וחיים רגילים, הרחוקים מהזוהר ומאורות הבמה. זהו ספר המכוון לפער שבין עולם התיאטרון הנוצץ לבין החיים האמיתיים.

יום אחרי בכורה מוצלחת כשהיא בתפקיד הראשי, נראה שהתשובה ברורה לדולי. אך אז היא מוצאת עצמה נאשמת ברצח והקלפים שוב נטרפים. היא מקבלת דוגמאות רבות לשאלה זו, שכבר נשאלה בעבר, על ידי אחרים, כולל על ידי קרובי משפחתה. כי למרות פער הַשָּׁנִים שבין חייהן של אנה, הלנה וביאטה, לחייה של דולי, אנו רואים איך מחשבות, סיטואציות ומעשים חוזרים על עצמם ומהווים נקודות השקה בין שני הסיפורים. כמו למשל, האהבות הבלתי אפשריות, שבאות לידי ביטוי בשיר 'וידוי' של אלכסנדר פן שמביא מארק־יפתח לאנה אהובתו:
"כֵּן הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת אֲבָל זְכֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת / רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת, בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד / בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת / יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת".

רודי יוותר על חלום המשחק שלו כדי לאפשר יציבות כלכלית לאנה אהובתו. הלנה תוותר על חלום המשחק שלה כדי להינשא לסמק ולחיות חיי משפחה רגילים, כפי שהיא מגלמת במשחקה על הבמה ב"בנות הדייג". אבל סמק, חולם להיות מחזאי. האם יצליח לשלב בין עולם התיאטרון לחיי המשפחה? עיינה אינה יכולה לחיות מחוץ לגבולות הבמה, ואלכס ואשתו מְתַדְלְקִים זה את זה בחייהם האישיים כדי להצליח על הבמה.

קראוס-ויינר נוטעת את גיבוריה בקרב יהודי הונגריה בשואה, הקיבוץ, המחתרות והפלמ"ח. היא משלבת בתפאורה את קפה "כסית", ויושביו, המשורר נתן אלתרמן, חבורת "לול", "הבימה", ספרות קלאסית, ואזכורים מספריה 'זאבים בשלג' ו'דיוקן הונגרי'. כשדמויות כמו אגי פרקש והפרטיזנים מסלם ארדה משולבות.


יום שישי, 20 באפריל 2018

'ממבו בצ'יינטאון' מאת ג'ין קווֹק ; מאנגלית: טל ארצי


כתבה: ד"ר רותי קלמן


'ממבו בצ'יינטאון' הוא רומן נוגע ללב, על צ'רלי וונג, בחורה בת עשרים ושתים ממוצא סיני, שנולדה בניו יורק, ונקרעת בין מזרח למערב. היא חיה עם אביה ואחותה ליסה בת האחת־עשרה בדירה קטנה ודלה של שני חדרים בצ'יינטאון, שכונה בניו יורק, שבה מתגוררים מהגרים סינים.
אביה אינו מצליח לפרנס את המשפחה בעבודתו כעושה אטריות במסעדה, ולכן מגיל צעיר עובדות השתיים כדי לעזור בכלכלת הבית. הקטנה עוזרת במרפאה של דודה הנרי, המתמחה ברפואה סינית, וצ'רלי מנסה את כוחה בעבודות שונות, באי־הצלחה יתרה. קשה לה לקרוא כי היא דיסלקטית לא מאובחנת, ולכן היא מפוטרת בכל פעם מחדש, ומוצאת עצמה בעבודה קשה כשוטפת כלים במסעדה.
ואז היא מתקבלת לעבודה כפקידת קבלה בבית ספר לריקודים סלוניים ולטיניים, ונזכרת באִמָּה הרקדנית, שנפטרה. בתור פקידת קבלה היא ממש גרועה, אבל כאן נפתחת לה דלת מפתיעה, שבה היא מגלה את כשרון הריקוד שלה, הופכת למדריכת ריקוד מוצלחת, מקבלת ביטחון עצמי ופורחת. "כשרקדתי הרגשתי חיונית וחופשייה כאילו אני מגלה את האני האמיתי שלי, מגלה שאני לא רק שוטפת כלים מצ'יינטאון."

אולם, כל אותו הזמן, היא נאלצת להסתיר מאביה את מקום עבודתה החדש, שכן מתוך היכרותה את דעותיו השמרניות, היא יודעת שלא יסכים לריקודיה בזרועות גברים, וללבוש החושפני המתאים והמזוהה עם הריקודים הסלוניים.
בזמן שצ'רלי מוצאת עניין בעולמה החדש, מתגלים בקיעים בחייה של אחותה הקטנה. ליסה, היפה, שתמיד הצטיינה בבית הספר, מצליחה להתקבל לקולג' נחשב, אך סובלת לפתע מנדודי שינה, הרטבת לילה, כאבי ראש, סיוטים, חולשה ואיבוד שליטה ברגליה.
הספר מלא בתיאורים מדהימים של ריקודים מודרניים מלאי תשוקה, תירגול אינסופי והקשר בין הרקדנים, מצד אחד, ובתיאור של טיפולים סיניים, אמונות עתיקות, גירושי רוחות ודיקור, הממלאים את עולמם המסורתי של צ'רלי ומשפחתה מצד שני.

צ'רלי אינה מקבלת שום דבר כמובן מאליו, ובוודאי כשזה נוגע לאחותה הקטנה והאהובה. כשהרואה הסינית מטפלת בליסה, מקשה עליה צ'רלי: "איך ידעת מה להביא עוד לפני שבדקת את ליסה?" "זה ציוד בסיסי במקצוע שלנו." עינה הרגילה של המכשפה ננעצה בי בזעם. "בבית כבר יצרתי קשר עם עולם הרוחות וחשדתי במשהו. ועכשיו אחרי שנגעתי בה, אני בטוחה. לא שאני צריכה להסביר את עצמי לילדונת כמוך. שימו קערית של אורז לבן מול המזבח, ולידה שימו זוג מקלות אכילה..."
צ'רלי לוחצת על אביה לפנות לרפואה המערבית. אבל האב מתעקש להישאר עם הרפואה הסינית ועם הטיפול בקליניקה של אחיו הנרי. בין השאר – בשל היעדר ביטוח רפואי ואי־יכולת לשלם על אישפוז וטיפול של הרפואה המערבית. שום דבר לא עוזר לליסה ומצבה בכי רע, עד להתפתחות המפתיעה.


יום חמישי, 12 באפריל 2018

'לווייתנים שרים בעמק' מאת רונה שפריר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'לווייתנים שרים בעמק' הוא ספר נפלא, המתקיים ברובו מתחת לפני השטח. בתוך חממה דוממת, ובו בעת מחרישת אוזניים, בתוך בריכה כחולה, בכאבים שקטים של אנשים חיים, אנשים חיים-מתים ולווייתנים שרים. מחשבות נהגות בו בשקט, בגלל הסודות, בגלל הפחדים.
מרגלית בן-שושן הייתה בת עשר, ילדת חוץ, שהובאה לקיבוץ של סבתה עדינה. מרגלית היא בת לאם בעייתית, ומזניחה. לכן סבתה חשבה שבקיבוץ יהיה לה טוב. אבל ילדי הקיבוץ אינם חומלים, גם לא חברי הקיבוץ עצמם. מהרגע הראשון היא דחויה, שורדת, מתמחה באמנויות לחימה, לומדת להסתדר לבד, לא מתערה.

עתה, בת 45, היא ממשיכה לנהל את מזנון הקיבוץ. תפקיד שקיבלה בעזרתו של אבינועם, שהיה אהובה שנים רבות. שבע שנים עברו מאז מותו הבלתי־נסלח. מרגלית לא מתאוששת ומנהלת עימו שיחות וויכוחים מדי יום.
מאז השבעה על אבינועם, היא גילחה את ראשה, והקפידה לעשות זאת כל השנים הבאות. מרגלית יוצאת דופן בגודלה. היא נוהגת לאפר את עיניה בכבדות, כמחאה. כדי להדגיש את השוני, כדי למרוד במוסכמוץ הקיבוציות. למרוד באנשים שלא ריפדו את דרכה, שלא ניסו להבין.
ואז אביעד מגיע למזנון שבו היא עובדת. אביעד, בנו של אבינועם, שראה את אביו נפטר אל מול עיניו בהיותו בן עשר. אביעד מבלה את רוב זמנו בשחייה בבריכה. כמו מרגלית, גם אביעד מנהל שיחות עם החבר היחיד שהיה לו. שיחות וויכוחים המתקיימים בראשו. כי גלעד, חבר הנפש שלו, עזב את הקיבוץ לאחר מריבה קשה ביניהם.

אביעד שומע שירת לווייתנים, חוקר סוגי לווייתנים, ויודע עליהם הרבה מעבר לכל האחרים. "אני מתחמם. עשר ברכות מהירות, לפעמים אפילו עשרים, עד שהם מצטרפים. הם מהמהמים מתחתי ומתחילים לנגן בחצוצרה דקה את השירים שלהם... יוצרים גלים רכים, מנחמים... פיזיקה היא האהבה השנייה שלי. היא עוזרת לי להבין איך כל דבר ענק בנוי מחלקיקים פשוטים. אבל האהבה הראשונה היא כאן, במים." הם שמאפשרים לו לנשום, והם שמלמדים אותו לשמוע הד, שאף אחד אחר לא שומע, הד של אנשים חיים-מתים, והוא הסוד הגדול שמסתירה הנהלת הקיבוץ.
לאביעד אין חברים.  אימו עסוקה בעולמה. הוא צריך לשתף מישהו בבעיה שמתעוררת, ובלי לדעת למה, הוא חושב לשתף את מרגלית, האישה המוזרה, שהייתה חברה של אביו. הוא מספר לה על בקשתו של הסבא שלו. בקשה פשוטה לכאורה. לוודא, שכשתגיע שעתו למות, הוא אכן ימות. הוא לא רוצה להגיע ל"חממה", החממה הידועה כחממת הפלפלים. הוא מספר לה ששם אין פלפלים. שם נמצאים אנשים חיים-מתים. מספר שניסה להגיע למקום, אך נתקל בגדר חוסמת, שומרים רוסים ועובדים תאילנדים.
זהו ספר שהמילים בו הן כמו גלים כחולים וסערה המאיימת לפרוץ. קיראו.


יום שלישי, 3 באפריל 2018

'חוות קולד קומפורט' מאת סטלה גיבונס מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

 כתבה: ד"ר רותי קלמן



הספר 'חוות קולד קומפורט' נכתב כפארודיה משעשעת וקלילה, על הדרך שבה ניתן להשפיע על מעשי אנשים ולהניעם כמו כלים על לוח שחמט, וכן כביקורת מוסווית על סופרים בני אותו הזמן כמו ד"ה לורנס. המבצעת ה"אלוהית" היא פלורה, בחורה דעתנית ומשכילה, שחונכה בקרב המעמד העליון בלונדון. לאחר מותם של שני הוריה, מציעה לה חברתה, הגב' סמיילינג, לעבור לביתה. פלורה מודה לה, אך מחליטה שבני משפחתה הרחוקים, שהיא אינה מכירה, צריכים לדאוג לה, עד שתתאושש ותמצא דרך לחיות עצמאית. אין היא מכירה אותם, ולכן היא כותבת לכולם, ובוחרת, מבין שלל הקרובים הלא־קרובים שלה, את אלה המתגוררים בחוות קולד קומפורט בכפר נידח באנגליה.

אין מקום, שיכול להצטייר יותר כהיפוכם של חייה הקודמים מאשר חווה זו. מחיים בקרב אינטלקטואלים חריפי שכל ונהנתנים, מוצאת עצמה פלורה בקרב משפחה משונה הנתונה לשליטתה הבלתי מעורערת של הדודה־סבתא אידה דום, שחוותה אירוע טראומתי בילדותה, ומעולם לא התאוששה. בני הבית, לא ממש עסוקים בלחשוב, והם חיים את היום-יום כברירת מחדל בתוך "כלא" החווה, רדופים "קללה" של אי־עזיבת המקום. הם נראים כעלים נידפים ברוח, כשכל אחד מהם בולם את רצונותיו וחלומותיו.

פלורה בוחנת במבט מהצד כל אחד מבני הבית. לומדת את מצוקותיהם, חולשותיהם וחלומותיהם. ובלא אמפתיה, אבל עם ביטחון רב, היא מחליטה לשנות מקצה אל קצה את המצב. היא יודעת מתי לדבר, מתי לשתוק וכיצד לתחקר בזהירות. בדרך כלל – בשיחה אישית עם כל אחד, ובדרך זו – תוהה על קנקנם ומבינה כיצד לפעול. היא משקיעה מחשבה רבה, ותוקפת מטרה אחר מטרה. לאמיתו של דבר נראה, שהנפשות הפועלות שמחות להתערבותה, ולמרות פחדן מאם המשפחה הזקנה, הן משתפות פעולה, ולומדות ממנה להתייחס טוב יותר אפילו לפר ההרבעה "ביג ביזנס".

המעשה האחרון שתעשה פלורה, יהיה לטפל בגברת הזקנה עצמה, והיא מצליחה אפילו בזאת, להפתעתם הגמורה של כל בני הבית.

לאחר שסיימו לתרגם את הספר, מסכמים שהם ואמנון, שכל אחד מהם מתייחס באופן שונה למעשיה של פלורה. המתרגמת למדה לחבב את הדמות, "על חִנה ועל פגמיה", ואילו המתרגם החליט שהיא "זחוחה ויהירה". שביעות הרצון העצמית האופיינית כל כך לבני המעמד הגבוה באנגליה, בא לידי ביטוי, אומרים השניים "באמירותיה, במחשבותיה, ויותר מכול, במעשה הפטרוני שבבסיס העלילה, כלומר, בהרהבת החוצפה לארגן ולהסדיר את חיי הזולת".

שלא כמו פרופסור היגינס, הפועל לשנות את לייזה דוליטל, על פי ראות עיניו, ב"פיגמליון", מזהה פלורה "את תשוקותיהם, את מאוויהם ולעתים את צורכיהם הפשוטים" של בני הבית, והיא מסייעת להם להגשימם. "ובתוך כך, בתהליך של יצירת אמון וקשב הדדי, היא גרמה לאחדים מהם להתעדן..."



יום חמישי, 29 במרץ 2018

'האיש בחולצת הפסים' מאת מרדכי נאור

כתבה: ד"ר רותי קלמן


איש נפטר. תאריך הולדתו ותאריך פטירתו זהים. 1 בינואר. בן 85 היה במותו, ביום הראשון של המילניום, 2000. התחלה חדשה של העולם בלעדיו. מה היה תפקידו בעולם הזה? האם השאיר עקבות? חותם? האם השאיר משפחה? האם השאיר רכוש כלשהו, זולת דירתו הצנועה בת שני החדרים ברחוב יונתן הוַפְּסי 17 בצפון תל־אביב?
שכניו הטובים נירה ופרופ' עמינדב גבעון, חושבים שאין לו מכר, רֵעַ או בן־משפחה בעולם הזה, ומחליטים, במחווה של שכנים טובים במשך חמש־עשרה שנים, לשבת עליו "שבעה". כל יום בין 18:00 – 22:00. הם לא מצפים ליותר מדי ביקורים. מצפים לביקורי השכנים באותו הבניין, ואולי עובדי חנויות, או בנקים, שבהם הפקיד את כספו.

אבל ככל שציפיותיהם היו נמוכות, כך הם מופתעים יותר מיום ליום. אנשים זרים מגיעים בכל יום מימי ה"שבעה". הם מגיעים זרים ויוצאים מספרי סיפורים. מחברים עוד קשר בין היושבים "שבעה" למנוח ומחוברים יותר בעצמם.
עוד ועוד פותחים האורחים פתחים אל עולמו המסתורי והמיוחד של השכן המנוח. נירה ועמינדב נדהמים בכל יום מחדש. הם הכירו את שכנם הצנוע בשם דוב בן-ליש. הוא הצטייר בעיניהם כבן-אדם רגיל, פשוט ואולי קצת מדמיין. איש זקן שגר 17 מדרגות מעליהם. שמדי־פעם נכנס לשבת איתם, והקשיב יותר משדיבר. והנה הוא מתגלה בכל יום כבעל שם חדש. "... דוב בן ליש היה פעם אריה ברון, הודיעו לי שני האורחים, זה היה שמו של השכן שלכם... באמצע שנות החמישים. אילולא הפגישה המקרית הזאת בקפה שבפינת רחוב פרישמן, אמר כהן, לא הייתי מקשר אותו עם השם דוב בן־ליש... אני לגמרי מבולבלת, אמרה נירה. זה כבר השם השלישי שלו שאנו שומעים ביממה האחרונה..."
כך מתגלה שהשכן השקט – שלכאורה היה חסר כל ייחוד – חי חיים מלאי עניין, בכישרונות מיוחדים כמו ידיעת שפות רבות, אומץ רב, ואין־סוף עשייה פטריוטית ומלאת אתגרים למען הארץ,. כמו גם אין־ספור תפקידים, שונים זה מזה, מיוחדים ומפתיעים.

כשמר סומך, מנהל סניף הבנק, שבו ניהל בן-ליש את חשבונותיו, מופיע בבוקרו של היום השישי, שוב מופתעים השכנים הטובים. מר סומך אומר להם, שבן­־ליש, פתח חשבונות חיסכון לשני נכדיהם. פרופ' גבעון חושב: "סיפורו של בן־ליש הוא כמו הידרה מיתולוגית. אתה חושב שהיא גמורה, שאין לה כבר ראשים – והופ, מופיע ראש חדש, וכל הסיפור מתחיל פעם נוספת".
סיפורו של האיש, הוא גם סיפורה של מדינת ישראל. תוך כדי הסיפורים עליו, אנו נחשפים להיסטוריה של ארץ ישראל, על האוניות שהביאו את העליות הבלתי-לגאליות, את הניסיונות של "ההגנה" להערים על שוטרי המנדט הבריטי, שניסו לטרפד את העליות, חוויות מעליות הנוער, מתקופת המעפילים, הקשרים הסודיים בארצות ערב, ועוד.
מומלץ.

יום חמישי, 22 במרץ 2018

'רגע לפני האושר' מאת אנייס לֶדיג. מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


וואוו. איזה ספר יפיפה!!! דיאלוגים שנונים. נשמות שלומדות להכיר זו את זו, להתחבר. לגעת. להבין. להכיל, לעזור זו לזו לעבור את משברי הגלים של החיים, לאהוב.

קודם כל ישנו המוטו של הספר, שהוא ציטטה של אלכסנדר דיומא "האנשים שאהבנו לעולם לא יהיו עוד היכן שהיו, כי אם בכל מקום שאנו נהיה בו." והספר מוקדש "לנתנאל, הנמצא בכל מקום שאני נמצאת בו..."
ואז אנו מתוודעים לז'ולי, נערה צעירה בת עשרים, אם חד הורית ללודוביק (לולו) בן השלוש. ז'ולי נזרקה מביתה בשל ההיריון, וגם הפסיקה את לימודיה למרות הצטיינותה בלימודים. כדי לקיים את עצמה ואת בנה, היא עובדת כקופאית, בתנאים מחפירים, ועם בוס נצלן וחסר לב. ז'ולי מתגוררת בשכירות עם הילד בדירונת זעירה. הם מתקיימים בקושי, אבל הילד מוקף אהבה ומקבל חינוך טוב.
אל הסופרמרקט שבו היא עובדת נכנס פול, שנמצא אותו זמן ברגעים הפחות טובים של חייו. אשתו עזבה אותו חודש קודם. המלאי במקרר נגמר, והוא נכנס אבוד למקום שאינו רגיל להיות בו. הוא קונה פיצה קפואה, כמה תפוחים ובירות, ומתייצב בקופה של ז'ולי, שחוותה כמה רגעים קודם לכן השפלה ואיומים מהבוס שלה. רגע המפגש הזה, ישנה את חיי שניהם. "... הקופאית יפה... בקושי מסתכלת על הלקוחה כשהיא מחזירה לה עודף, ומנצלת את הזמן כדי לנגב דמעה שצצה משום מקום על לחיה. הסנטר לא רועד, הנשימות לא קטועות... הפנים שלווים, ובכל זאת דמעה אחת הרשתה לעצמה לצאת לנשום אוויר. תורו של פול מגיע. "שלום, ז'ולי!" "אנחנו מכירים?" היא מרימה עיניים בתמיהה. "לא, אבל זה מה שכתוב לך על התג. אחרת מה הטעם בתג שֵׁם?" "כדי להלשין עלינו לקופה הראשית כשאנחנו טועות בעודף. רק לעתים רחוקות כדי להגיד לנו שלום."... "הוא מחייך. חיוך קל נרמז על שפתיה של ז'ולי. עבר נצח מאז שגבר התייחס אליה בחביבות. מישהו נחמד אליה, ולא ההפך לשם שינוי... קלילות וכבוד עצמי שוכנים עכשיו זה לצד זה בבית הקברות של האשליות האבודות."

קשר יפה נרקם בין פול לז'ולי. כשהאחד כואב, השני מנחם. היא גם לומדת להכיר את ז'רום, בנו של פול. ז'רום אינו מצליח להתאושש מהתאבדותה של אשתו.
הצביר במשמעות של הרומן הזה, על פי המחברת, הוא "התקרבות בין אנשים רגישים ופצועים. הקשר ביניהם מביא לשיקום של כל אחד מהפרטים באמצעות הקבוצה שנוצרה". וכך אומר רומן, שז'ולי תכיר בהמשך: "זה לא שהחיים יפים. זה אנחנו שרואים אותם יפים יותר או פחות. אל תצפי להגיע לאושר מוחלט, תיהני מהדברים הקטנים של החיים שמצטרפים זה לזה ומאפשרים להחזיק מעמד לאורך הדרך."
לצחוק ולדמוע חליפות.

יום חמישי, 15 במרץ 2018

'מדריך לנוסע הבודד' מאת יובל גורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר כתוב בצורה מבריקה. זורם, ומחבר קצוות, שרק לכאורה אינם מחוברים. שהרי מה יכול לקשר בין ערב מלחמת יום הכיפורים, לגרמניה של 2003? שבזיכרון הקולקטיבי שלנו, מחוברת כל כך ובעיקר למלחמת העולם השנייה, ולחורבן יהדות אירופה.
העלילה נחשפת לקורא דרך מחשבותיו וכתיבתו של בני דנץ (דנציגר), בחור הלום קרב, שיצא לסיור עם עוד ארבעה חיילים, וחווה על בשרו את הלם ההתקפה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים. כל מה שהוא עושה אחר כך, ולא משנה עד כמה ינסה להתרחק בליבו, בגופו ובמוחו, ממה שקרה, כל דבר יזכיר לו, את הרגעים שלפני, ואת הרגעים שבתוך. כואב, לא רק את מה שעבר, אלא אף את ההתייחסות של הצבא לאחר מכן.
דנציגר, בעל השכלה רחבה, בעיקר בהיסטוריה, ומחובר ליוצרים כמו פול סיימון, קט סטיבנס ולאונרד כהן, יוצא, לאחר המלחמה, למסעות כתיבה מטעם מערכת עיתון, כשהוא כותב טור בשם 'טעם החיים של דנציגר'. לאמיתו של דבר, הוא מנסה באמצעות המסעות, למצוא את טעם החיים, שאבד לו, ולצאת מזיכרונותיו הקשים. גם כמי שאיבד את אביו במלחמת סיני, כשהיה בן שלוש, וגם כמי שעבר מלחמה בעצמו. אבל כשהוא מגיע לקזינו בוויסבאדן שבגרמניה, בעקבות דוסטויבסקי שנהג להמר שם, הוא מבין, שהכל הבל, ושתפקידו, לא לדווח על מקומות כגון אלה, אלא לתת לקוראים, שמטיילים לבד, טיפים מתוך ניסיונו כמטייל בודד. הוא עוזב את המטרה שלשמה נשלח, מפוטר בשל כך, ומשם, הוא יכול כבר לעשות את מה שהוא באמת רוצה. כל מה שיחווה, יתורגם להחלטות שיפתחו בפניו את הדרך, ומשם – את דרכם של בודדים אחרים.
"העיקר הוא ששנים אתה הולך בדרך" הוא כותב ב'מדריך לנוסע הבודד' "מגיע לצמתים, לחלקם הגעת מכוח החלטתך, רובם נכפו עליך על ידי הגורל, המזל. לפעמים פנית שמאלה, לפעמים פנית ימינה, והרבה פעמים התעלמת מכך שיש בכלל צומת והמשכת ללכת ישר. כל מה שאני אומר: מספיק לזרום. כל מה שאני טוען: מהצומת הזה כבר לא ניתן להתעלם. די להיכנע לרודנות הזמן ולטוטליטריות הקיום. הגיע הזמן לנווט את חייך, ללכת למקום שאתה בחרת. הנסיעה תהיה הצעד הראשון."

הוא מבין, שברשימות שלו לאחרים, הוא מנסה בעצם לחלץ את ה'אני העצמי' שלו, שהלך לאיבוד באותו יום קשה, שלושים שנה קודם לכן. במהלך שיטוטיו בגרמניה, כשהוא מודע היטב להיסטוריה המקומית מתוך לימודיו, הוא מבין, שגם שם היו אנשים בשר ודם שנלחמו, ונפצעו, ונהרגו. גם שם נותרו משפחות שנקרעו מאהוביהן. גם שם נלחמו למען ערכים, או נפגעו בשם אידיאלים.
הוא מאד ישראלי בחברמניות שהוא מפגין כלפי זרים, בהתחברות המיידית אליהם, וכך הוא מתוודע בטבעיות למריאן, שתעזור לו לראות את הדרך.