יום חמישי, 10 באוקטובר 2019

'הזריחה' מאת ויקטוריה היסלופ מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כבכל ספריה, בוחרת הסופרת ויקטוריה היסלופ בנושא היסטורי מעניין, שבדרך כלל ידוע רק לתושבי אותו אזור, או להיסטוריונים, והופכת את העובדות היבשות לסיפור מרתק, מלא ברגשות של אנשים, תכונות אופי, ומעשים טובים ורעים, סיפור שמשמעותו המקומית, תובן על כל מורכבויותיה, בכל העולם.
הפעם בחרה היסלופ להתמקד בבעיה של קפריסין התורכית וקפריסין היוונית. כיצד נולד הסכסוך שגרם לקרע הפוליטי הדרמטי בין צפון לדרום, ואיך חווים תושביה הקפריסאים, היוונים והתורכים, את הבעייה בזמן אמת. 
מ-1571 שלטה האימפריה העות'מנית על קפריסין, כשרוב תושבי האי קפריסין הם יוונים-אורתודוכסים. הרוב היווני תמך באנוסיס, סיפוח קפריסין ליוון, אבל האי נותר תחת שלטון תורכי נוגש. ב-1960 הופכת קפריסין לרפובליקה עצמאית, אך עם הגבלות של זכות התערבות מצד בריטניה, יוון ותורכיה. המצב נפיץ ותקריות אלימות ממשיכות להתרחש במהלך השנים. בשנת 1974, פורץ הצבא התורכי לפמגוסטה, עיר התיירות היפיפייה של קפריסין, ומחלק אותה באכזריות לשניים. הצד התורכי נותר ב-40 השנים האחרונות, עיר רפאים. הצד היווני פורח. הטראומה, היתה ונותרה בלב הקפריסאים משני הצדדים, שנקרעו זה מזה, ומעירם.
במרכז הספר נמצא החוף התיירותי המדהים של פמגוסטה, רגע לפני הדרמה הגדולה. 'הזריחה' מתאר את ימיה היפים של התיירות הקפריסאית. את תושביו המעורבים של האי, יחסי החברות של חלקם, העבודה המשותפת, הפריחה הגדולה של בתי המלון וגם את התחושה של המקומיים, שמשהו עומד לקרות. תחושה שנעלמת לגמרי מעיני התיירים הצובאים על בתי המלון בחוף המדהים של פמגוסטה, מתענגים על הפינוקים המורעפים עליהם, ומבלים בכיף את ימי חופשתם על החוף, ואת לילותיהם במסיבות מפוארות.
סאוואס פפקוסטה, הוא בעליו היווני של מלון פרדייז ביץ' (חוף גן העדן) בפמגוסטה. כל עולמו הוא בענף התיירות, והנה הוא מזמין את אורחי בית המלון הזה שלו, לראות את בית המלון החדש שהקים "סנרייז" (זריחה). " אשתו ארטמיס, משמשת עבורו כקישוט הכרחי למעמדו. אין הוא מתעניין בעולמה, והיא רק מנסה למלא את תפקידה כראוי, בשמלות שהיא בוחרת על פי המודל של ז'קלין אונאסיס קנדי, ובביקורים תכופים במספרה. כשמלון "סנרייז" המפואר והמשוכלל, הופך עכשיו לגולת הכותרת של עסקי פפקוסטה, ולחוד החנית בין בתי המלון, מחליט פפקוסטה, שהוא נכנס לבנייה של בית מלון שלישי ומפואר עוד יותר. הוא מתעלם מאותות הסכנה של המצב הפוליטי המשודר ברדיו מדי יום, מפקיד את האחריות של סנרייז בידיו של מרקוס, הקפריסאי התורכי, שעליו הוא סומך בעיניים עצומות, ובידיה של אשתו. התעלמותו מצרכיה, וזמנו, המוקדש כל כולו לאתר הבנייה החדש, לא מאפשר לו לראות, שהוא בעצם חושף את אשתו לסכנות גדולות, והוא עלול לאבד, לא רק אותה, אלא את כל מה שבנה.
כשהחיילים התורכים יעמידו טריז של גדר איומה בין שני חלקי העיר ביום אחד, ייעלמו התיירים,  ותושבי פמגוסטה, יוונים ותורכים כאחד, יימלטו בבהלה אל מחוץ לגדר, כשרק בגדיהם לעורם. דרמה אנושית גדולה, משורטטת בעוצמה מרגשת בידיה של היסלופ. מומלץ.

יום חמישי, 3 באוקטובר 2019

'סטיוארט ליטל' מאת אלוין ברוקס וייט. תרגמה: רנה ורבין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'סטיוארט ליטל' הוא ספר ילדים, שגם מבוגרים אוהבים לקרוא. בעקבותיו הופקו שלושה סרטי 'סטיוארט ליטל', שתי סדרות טלוויזיה ושלושה משחקי מחשב. הספר נכתב ב-1945 על ידי אלוין ברוקס וייט לאחייניתו, והיה הראשון מבין ספריו.
במרכז הסיפור עומד עכבר חכם, בעל כישרונות רבים והרפתקן, שמגיע (נולד) למשפחה רגילה ומתנהג כבוגר כבר מילדותו. הספר נכתב אמנם ב-1945, שנה שעדיין לא דיברו בה הרבה על קבלת האחר, אבל אני ראיתי בספר הזה, ניסיון ללמד ילדים ומבוגרים לקבלת השונה בצורה טבעית. 
למרות שהוא חי עם משפחה של אנשים נורמטיבים, הוא שונה מהם ביותר. גובהו ששה סנטימטרים וצורתו כשל עכבר. מר וגב' ליטל, וכן אחיו הגדול ג'ורג'. מתייחסים אליו בטבעיות. מנסים לפתור את הקשיים שבפניהם הוא עומד: חוט עד הריצפה להדלקת אור, הגבהה לכיור כדי לצחצח שיניים ופיתרון לפתיחת הברז. גב' ליטל תפרה לו בגדים למידותיו, ומשתמשת בציוד לבובות ובקופסת גפרורים כמיטה, כדי לספק את צרכיו. כשהמשפחה חושבת שנעלם, ניכר שהחרדה לגורלו אמיתית.
סטיוארט מצידו גומל להם בעזרה ככל יכולתו. כגון: הבאת כדורי פינג פונג שמתגלגלים למקומות לא נגישים, כניסה לפסנתר בגלל קליד רופף, וקפיצה בין הקלידים מבפנים בזמן שמשפחתו מנגנת מבחוץ, ונכנס לפתח הביוב להציל טבעת שהתגלגלה. 
יפה לראות שגם כשקשה לו – הוא לעולם לא מתלונן, שגם זה ניסיון דידקטי מצד הסופר לחנך את הילדים המיוחדים לקבל את המצב, גם אם הוא לא קל.
מוזכר, כי היתה אפשרות להחזירו, (כמו שהורים לפעמים מוותרים ומשאירים בבית החולים ילד שנולד עם פגם כלשהו) ובכל זאת הם לוקחים אותו אליהם, עם כל ההתעסקות הנובעת מכך.
יפה לראות איך גם הסביבה מקבלת אותו. כגון: רופא השיניים בעל סירת הצעצוע, המתפקדת כסירה אמיתית, רק קטנה מאד, ומפקח בית הספר, שמוכן להפקיד בידיו כיתה, כשהמורה איננה. במקרה זה ממלא סטיוארט את התפקיד בהצלחה. הוא מתייעץ עם התלמידים, וביחד איתם יוצר שיעור מעניין של מה חשוב בחיים. גם הילדים מקבלים את סטיוארט באופן רגיל לגמרי, ואפילו שהוא רק מורה מחליף, הם ממש משתפים פעולה, לומדים לחשוב עצמאית, ומתקשים להיפרד ממנו. גם כאן מתגלים המסרים שמעביר וייט: קבלת האחר; תושייה לָאַחֵר עצמו; איך להתייחס למורה מחליף; ורמז למורים, לשיתוף התלמידים בתוכנית הלימודים, תוך הקניית כלים לחשיבה עצמאית.

בתוך כל המצבים, הנראים בלתי אפשריים – של עכבר  במשפחה רגילה שמסתובב ברחוב כמו אדם רגיל, והמצבים שאליהם הוא נקלע כמו הכיתה הנמסרת לו על ידי המפקח – הכל נראה בעצם אפשרי מאד בשני המישורים: המישור של המסרים הדידקטיים, והמישור מזווית הראייה של ילדים, שבעולמם – הדמיון והמציאות גולשים זה לזה בטבעיות.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

חידת מותי מאת אמנון ז'קונט

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אמנון ז'קונט בספרו "חידת מותי" יוצר דרמת מתח, שבסיסה בעדויות שמביא לנו התנ"ך, והמשכה בהרפתקה מסוכנת הקשורה לגדליהו בן אחיקם בן שפן, שהיה הנציב היהודי מטעם נבוכדנצר. הטֶבַח של גדליהו, עוזריו היהודים ועולי הרגל לעיר מצפה בידי ישמעאל בן נתניה, נותר כחידה לא מפוענחת ומצויין עד היום בצום גדליהו (ג' בתשרי). 
פרופ' גדעון לוריא, אלמן ואב לרונה בת השש עשרה, עומד במרכז הרומן, כשהוא מוצא עצמו מול גוויל עתיק ביותר שנכתב על ידי גדליהו "הנני, גדליהו בן אחיקם, יודע יום מותי. חושן משפט, ממון וכלי יקר נתתי בקופת התרומות ואצפינה בתהום מתחת לעיר, מאחורי אבן הסוגר, ואיגרת זו אתן בידי שר צבאי יוחנן בן קרח והשביענו כי ינצרנה עד שיימצא המבורך אשר ישוב לעיר קודשנו ויקיים שפיללתי." האם יצליח פרופ' לוריא, לפענח את חידת גדליהו, להתגבר על כל המכשולים ולהבין את שנים־עשר הציונים המתוחכמים המופיעים בגוויל, אשר אמורים בסופו של דבר להביא למציאת החושן של הכוהן הגדול?
בעזרת חמשת תלמידיו, מפענח גדעון ציון אחר ציון, ועל פי הצעתה של הילה, סטודנטית מחקר שלו, שהיא אף עורכת הדין שלו לעת מצוא וגם אהובה, הם יוצאים לשטח. הם מגיעים למקומות שאליהם אסור להיכנס, כשבעקבותיהם רודפות דמויות מסתוריות יותר ומסתוריות פחות, אשר מנסות לחמוד את הגוויל שבידיהם, וכמובן את האוצר הטמון בסופה של הדרך. 
רבים מבקשים לגנוב את הגוויל, או לרכוש אותו בהון תועפות. גדעון מסרב לוותר עליו. גם כי הוא חוקר, שאינו רוצה לוותר על המחקר הנדיר שנפל בחלקו, וגם כי הוא מרגיש שהוא נועד לעשות זאת. "אני מרגיש מחוייבות לגוויל" הוא אומר לרותי הספרנית "בעצם לגדליהו. תחשבי על זה: בשנת 586 לפני הספירה, לפני שסוקרטס נולד... ישב איש, בן לתרבות היחידה בעולם שיצרה אלוהות רוחנית, וכתב את הגוויל הזה מתוך ידיעה שתוך כמה ימים הוא עומד להירצח. הוא לא ניסה להציל את עצמו. כל מה שביקש היה למות בידיעה שיש תקווה, שאולי מישהו – אי פעם – יציל את הזהות הלאומית שלו ושל עמו... ואלפיים ושש מאות שנה אחר-כך אני זכיתי להיות הראשון שקרא אותה..."
והוא באמת צריך לשמור היטב, שכן רבים הם העומדים בדרכו. חוקר אחר חומד את המחקר שלו, האוניברסיטה עומדת בדרכו, ותובעת ממנו להפסיק את המחקר ולהעביר לידיה את המימצאים, יהודים דתיים עוקבים אחריו, מעקבים מסתוריים, מכתבים מאיימים, פריצה לביתו, ואפילו מוות.
כל אלה אינם מרתיעים את גדעון, שלמרות שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד, כולל על תלמידיו, הוא מצליח לפתור בעזרתם את ציוני הדרך, לגלות גילויים מפתיעים, למצוא דרך לליבה של בתו, ולהגיע להחלטה אמיצה ויוצאת דופן.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

'כדאי שתשבי' מאת שרי אלפי-ניסן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר ראשון לשרי אלפי-ניסן. כתיבה זורמת ומצחיקה מתוך מוחה חסר המנוחה של דפני, צעירה בת 29, שעדיין אינה מוצאת את מקומה. לא בעבודה, לא בזוגיות ואפילו לא במשפחה.
ההורים גרושים. האם מסתובבת בטראקים בעולם עם חבר'ה צעירים, לא מתפקדת כאם ומסבה מבוכה רבה לבתה האב נשוי בשנית ללוסי, שדפני סולדת ממנה, וירון, אחיה התאום, נחשב למוכשר ולמוצלח שביניהם, והם כמעט ולא בקשר.
מי שנכנסת לתפקיד המבוגר האחראי עוד בילדותם של השניים, היא הסבתא איילין. ליידי בריטית עם מנהגים בריטים מובהקים, השונים מאד מהמנטאליות הישראלית, וכך מתארת אותה דפני: " ...סבתא שלי, בת השבעים וחמש, נהנית להסתובב בנעלי עקב, בגדים מהודרים, שיער קצר צבוע לבלונד שנחפף, נשטף ומתפנפן רק אצל הספר, ולשתות תה כמו כל גברת מכובדת מהממלכה המאוחדת." 
סבתא איילין מקפידה ללכת בחליפות מכנסיים מחוייטות, והשעה ארבע אחר הצהריים היא אצלה שעה קדושה של שתיית תה רותח. בין השאר, היא מחנכת את הילדים, שכאשר מישהו מתקשר אליהם ופותח במילים: "הכל בסדר" – מוטב שיישבו. ולכן כשהיא מתקשרת לדפני יום אחד בשעה שבע בבוקר, ופותחת במילים: "הכל בסדר". דפני מזנקת מהמיטה כשכל הנורות האדומות נדלקות. "הכל בסדר? מה קרה?! מה בסדר?! וסבתא, באותו איפוק אנגלי אופייני, אומרת בקול צלול ואיטי: "הכל בסדר, דפני. אני רק קצת נדרסתי. תגיעי למעבר החצייה ברחוב הירקון פינת אלנבי." 
התאונה שעוברת הסבתא משנה את עולמן. הסבתא הגאה שרגילה לעשות הכל לבד, ריסקה את שתי רגליה ונאלצת להתרגל לעזרה של אנשים סביבה בבית החולים. היא לומדת לשחרר, ללבוש שמלה ולקבל את המצב, כשהיא כופה על כל סביבותיה את רצונותיה.
דפני, שבדיוק מפוטרת מעבודתה, מנצלת את הזמן שהתפנה לה כדי לסעוד את סבתה במסירות, אך עם לא מעט כפיות טובה מצד הסבתא, הממשיכה להתנהג כמו ליידי שצריך לשרתה. מתחת לאיפוק ולתביעות, ניכר שהיא אוהבת את נכדתה, לה היא קוראת "סוויטי פיי".
דפני מגלה צדדים חדשים בסבתה וגם בעצמה. היא מנסה לשחרר את נפשה מרותם, האקס שלה. מנסה להיות עצמאית ולא להיוועץ בשתי חברותיה כל הזמן, ומנסה להתמודד עם רגשי הנחיתות שלה מול ירון, אחיה המוכשר "ירון מתחתן," אני אומרת לבסוף, בדיוק כמו ליידי אמיתית, מסווה כל שמץ של מרירות. "באמת? ומי הבחורה בת המזל?" ההיגיון פשוט: מי שמתחתנת עם ירון היא "בת מזל". את מי שיתחתן איתי, סבתא תחבק חזק ותגיד לו: "תודה רבה!".
ללא סיוע משפחתי נוסף, היא כורעת תחת תחושת הכישלון של חייה, ונטל העזרה היומיומית לסבתה. אך כשהיא פונה לקבל עזרה בטיפול בסבתא, מתחילים גם הדברים מסביבה להסתדר, כמו גם הביטחון שלה בעצמה.


יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

'הפיתוי להיות מאושרים' מאת לורנצו מַרונֶה מאיטלקית: יערית טאובר


כתבה: ד"ר רותי קלמן


צ'זרה אנוניציאטה, אלמן בשנות ה-80 שלו, הגיע לגיל, שבו כבר ממש לא משנה לו מה אומרים עליו. הוא אמיתי באמירותיו, ולא מהסס להגיד אותם, לכל מי ששואל, ובמיוחד למי שלא שואל. עד שזה מגיע לרגשות. 

הוא מעולם לא הביע רגשות לבתו, סוובה, עורכת דין, עם בעל, בן ומאהב, שעליו היא כמובן לא מספרת לאביה, ולבנו, דנטה, איש אמנות, שיש לו בן זוג קבוע, וגם הוא לא מעז לספר על כך לאביו. למרות שאינו מפגין רגשות כלפי ילדיו, יש להם צורך נואש ועיקש לזכות באהבתו, בהערכתו, ובהכרה. סוובה ודנטה הם בן ובת טובים לצ'זרה. הם מתעניינים במעשיו, עוזרים לו כשצריך, דואגים לו, וסופגים בשקט, לפחות דנטה, את מה שיש לו להגיד עליהם.

במקביל לאמירותיו הבוטות והכֵּנות "מדי" של צ'זרה. הוא מתחיל להביט פנימה ולהבין שבעצם פיספס חיים שלמים. "הינה, בדיוק, הבלתי ממומש. עמלתי יותר משבעים שנה להבין שאני שם, במצב הבלתי ממומש. הקיום האמיתי שלי, התשוקות, האנרגיה והאינסטינקט, נשמרו בכל מה שרציתי לעשות... לא קל להחזיר את הזמן שאבד, בתוך שנים מעטות אתה צריך לתקן קיום שלם. כמעט בלתי אפשרי." 

רגע לפני הסוף, הוא מחליט לעשות את הבלתי אפשרי. ההבנה מתעוררת בו לאחר שהוא מגלה, שאֶמה, שכנתו הצעירה בבניין היא אישה מוכה. הוא לא יכול לעמוד מנגד. הוא אוסף אותה אל ביתו, והופך לאיש סודה. "אני מסתובב ומוצא את אמה ישנה, מצונפת בתוך עצמה. ככה היא נראית עוד יותר חסרת אונים. מעניין למה לאנשים מסוימים אין מלאכים שישמרו עליהם. אני הכי רחוק שאפשר מלהיות מלאך, ובכל זאת טבעי לי לקום ולהביא לה שמיכה. אני עוטף את אמה באריג הצמר, מכבה את המסך, אחר כך את האור, והולך למיטה... הייתי רוצה לסייע לך, אמה, לעזור לך להינצל, באמת, אבל אני חושש שאיני מסוגל. לא הספיקו לי חיים שלמים כדי ללמוד להושיט את היד בלי לרעוד." 

ביחד עם מרינו, שכנו וחברו, הם מנסים לחשוב מה הם יכולים לעשות למען אֶמה. מרינו מפחד לכתוב מכתב, כי הוא חושש שהבעל המכה ייצא נגדם, וזה חסר היגיון לשני זקנים להתגרות בגברתן. צ'זרה מנסה לשכנעו: "מרינו, אתה בן שמונים ועד כמה שאני יודע אף פעם לא שברת את הראש. כבר עשר שנים אתה יושב בכורסה הזאת ואם אתה קם הצורה שלך נשארת מוטבעת בתוכה. אתה לא חושב שלפני שתמות שווה לעשות משהו חסר היגיון?"

צ'זרה מוכן לעזור לאֶמה להילחם. מנסה לשכנעה להגיש תלונה. היא מסרבת. מאשימה את עצמה. מאמינה שבעלה ישתנה. 

סיפור מהחיים. מצחיק. עצוב. על זיקנה, חברוּת, קבלת החיים והמוות.



יום רביעי, 4 בספטמבר 2019

'נשיקה איטלקית' מאת אדריאנה טריג'יאני מאנגלית: דפנה לוי



כתבה: ד"ר רותי קלמן




ניקי קסטונה עובד כנהג מונית בפילדלפיה, בעסק המשפחתי של דודיו, וגר בביתם ביחד עם בני הדודים שלו. נראה שחייו מסודרים. יש לו עבודה שסידר לו דודו. יש לו ארוסה בשם פיצ'י כבר שמונה שנים, ולהשלמת הכנסה הוא עובד קצת בערבים כלחשן וכעוזר במה בתיאטרון שקספירי מבלי לספר על-כך לארוסתו. הוא מרגיש שהיא לא תבין את החשיבות של התיאטרון בחייו. 


הרומן מלווה את כל המשפחה האיטלקית המורחבת של ניקי, משפחת פלציני, המתגוררת בפילדלפיה. עם המריבה הישנה שבין הדודים דומיניק ומייק, שחצתה את המשפחה לשניים. האחים עצמם אינם מדברים זה עם זה כבר שנים רבות, וכל היתר, בני דודים, והדודות עצמן, נפגשים מפעם לפעם בסתר. סיבת המחלוקת כמעט ונשכחה וצריך למצוא טריגר שייחבר שוב בין שני האחים ומשפחתם.


יש נקודות מפגש בין המחזה "הלילה השנים־ עשר", המוצג בתיאטרון לבין חייו של ניקי. לדוגמא מוטיב ההתחפשות שהוא מוטיב מרכזי במחזה, ואילו ברומן שלפנינו, ניקי מתחפש לקרלו גווארדינפנטה ראש העיר של רוזטו ולפורטורֶה. או כשניקי נקרא למלא את תפקידו של סבסטיאן במחזה. הוא יושב עם קאלה הבמאית, והם עוברים על הטקסט. היא אומרת: "כשאתה מספר לנו מה קרה, תשתף אותנו במה שאתה מרגיש." וניקי חושב ואומר: "אני חושש שאני הולך לאבד את אוליביה כשהיא תגלה מי אני באמת." ומתכוון ליחסיו עם פיצ'י.


נקודת המפנה הראשונה והחשובה בחייו של ניקי מתרחשת לאחר שהוזמנה נסיעה לשדה התעופה. ניקי מגיע לקחת זוג מבוגר בדרך לשדה התעופה, אך אז מסתבר שהבעל מקבל התקף לב, ובמקום לשדה התעופה הוא מסיע את השניים לבית החולים. המסע מסתיים במות הבעל. ניקי מרגיש צורך להגיע לכנסייה לטקס ההלווייה. הוא מרגיש שהוא נחנק. הוא זוכר את עיניו של מר אליסון ביום ההוא. הוא לא רצה למות, אבל "הכול נלקח ממנו ולא היתה לו שום השפעה בעניין הזה."


ניקי בורח החוצה מהכנסייה. בעודו עושה את דרכו באטיות בחזרה אל המונית שמע את תקתוקו של השעון הגדול, השעון שקובע את הרגע המדוייק ללידתו של האדם ואת רגע מותו המתקרב המסומן על כל שעון שבעולם..." כל שעוני חייו עוברים על פניו "הוא שמע כל שעון שאי־פעם תקתק, צלצל, צרצר, זמזם ומשך אותו לעבר סוף חייו, שאת תכליתם הוא שִׁעְבֵּד כדי להשביע את רצון כולם חוץ מרצונו שלו עצמו... הגיע הזמן שניקי קסטונה יחיה חיים של תוכן, שהשעות הארוכות של ימי חייו יוקדשו לעבודה שהוא אוהב, שמדברת על לבו, שמביאה משמעות לעולם ושרק הוא יכול לעשותה, ושבה סיכון פירושו צמיחה והתגמול בא מתוך העשייה... ניקי קסטונה החליט שאסור לו למות לפני שיחיה."

יום רביעי, 28 באוגוסט 2019

'בתו של סוחר המשי' מאת דיינה ג'פריס. מאנגלית: עידית שורר



כתבה: ד"ר רותי קלמן


"ניקול שאפה אל קרבה את הניחוח המשכר של פרחי הגרדניה הלבנים שריפדו את הפינה המוצלת של הגן. היא הביטה למטה מחלון חדרה וראתה שאביה מוודא שהכל בחוץ הוכן כיאות... היא ראתה שסילבי אחותה פוסעת עכשיו לצד אביה, ראשיהם צמודים זה לזה, כרגיל. לרגע הרגישה ניקול זנוחה והבליעה פרץ חטוף של קנאה... סילבי התמירה והדקיקה ירשה את מראהו של אביהן הצרפתי, ואילו ניקול דמתה לאִמן הווייטנאמית שהלכה לעולמה מזמן...  היא התעשתה, זקפה את כתפיה ויצאה מחדרה. היא לא תניח לשום דבר לקלקל לה את היום הזה..."

קטע זה, הפותח את הרומן 'בתו של סוחר המשי' מבהיר היטב את מהותו של הרומן כולו. ניקול, בת למשפחה מבוססת ואמידה של סוחרי משי, נדחקת על-ידי אביה ואחותה הצידה. סילבי מקבלת את רוב עסקיו של האב, בעוד ניקול מקבלת חנות משי קטנה ברובע הוייטנאמי. המצב הפוליטי עדין, על רקע ניסיונה של וייטנאם להשתחרר מהכיבוש הצרפתי, והשתלטות הוויטמין על האזורים הצרפתיים. ניקול, בהיותה שילוב וייטנאמי-צרפתי, מחפשת את זהותה, כמו וייטנאם עצמה, המבקשת לעצמה עצמאות, ביסוס כלכלי ושלווה.

למרות שאיש לא תלה תקוות בהצלחת החנות הקטנה שהועברה לטיפולה, מצליחה ניקול להעשיר את קהל לקוחותיה והעסק הקטן משגשג, כשהיא עוברת גם להתגורר מעל חנותה, וקושרת יחסים טובים עם מוכרת וייטנאמית צעירה בשם או-לאן.  אבל מצב המלחמה הולך ומחמיר, וניקול מסתבכת עם טראן, בן־דודה של או-לאן, מראשי המורדים הווייטנאמים הידועים ביותר לשמצה. 

ברקע ובסביבתה, מסתובב מארק ג'נסן, ששובה את ליבה. הוא אמריקאי, ויש לו עסקים שאינם ברורים לה גם עם אביה ואחותה. כשהיא מגלה במהלך נשף, שכל השלושה קשורים לרצח בחור וייטנאמי – תם עידן תמימותה, והיא מתפקחת. במקביל היא מגלה גם את סוד לידתה, ואת היחסים המורכבים שהיו בין הוריה, לפני ואחרי מותה של האם. יחסים שהשפיעו על הקשר הבעייתי בין ניקול לאביה, ובין שתי האחיות. מי שגידלה אותה, במקום האם, ומהווה את הפינה החמה והמחבקת היא ליסה הטבחית, ובתוך הכאוס של התקופה, חוזר וצף זיכרון ישן: מה אירע בנהר בהואה? "כמה מזיכרונותיה מהואה היו מאושרים מאוד, בעיקר אלה שהיו כרוכים בליסה. אבל לצד ריח הדגים העז כרסם בה עוד משהו, משהו נושן שלא הרפה ממנה. היא שמעה בראשה את קולה של סילבי והתמקדה בניסיון להיזכר. "לכי. את הראשונה, ואני אחרייך," אמרה אחותה. היא נזכרה שסילבי צחקה וצחקה, ונזכרה במים. הם נראו עצומים, אינסופיים. היא התעוררה בבית חולים. שמעה את קולה של ליסה ואת הרעש המכני של העגלות, שאון שנמשך ונמשך עד שרצתה לצווח..."

אהבה ומלחמה בווייטנאם של שנות החמישים. רומן סוחף.