בְּשׁוּלֵי הַנּוֹחוּת' מאת סַיַיקָה מוּרַטָה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קייקו פורוקורה, צעירה יפנית בת 36, מבינה את העולם בעיקר כשהוא מתנהל בהוראות מדוייקות. לא כשהוא ניתן לפרשנות. רק בדרך זו היא יכולה להתנהל בחיים בלא שתגרום מבוכה לסביבה בפרשנויות השנויות במחלוקת שלה, שהסבו בילדותה מבוכה רבה להוריה ולסביבה. היא חכמה, אבל משהו בתפיסתה החברתית שונה מהרגיל, ואין היא מבינה מהו.

קייקו עובדת בחנות נוחות, מסוג החנויות הקיימות בארץ בתחנות הדלק, או כמו החנויות של רשת "סֶבֶן אִילֶבֶן". העבודה במקום כזה, מאויישת, בדרך כלל, על ידי סטודנטים וצעירים בתחילת דרכם. אך קייקו עובדת כבר שמונה עשרה שנים באותו המקום. היא מודעת לדאגת משפחתה ולהרמת הגבות של הסביבה, אבל היא מסבירה את מצבה כך: "נראה שהיום הדבר מדאיג קצת את משפחתי – הם לא מבינים מדוע אני ממשיכה לעבוד בחנות נוחות ולא במקום רגיל, במשרה קבועה. התשובה לכך היא שבחנות הנוחות יש ספר הוראות שבזכותו אני מצליחה להיות "עובדת חנות" ; אני לא יודעת אם אוכל להיות בן אדם מן המניין ללא ספר הוראות כזה."

ובהיותה עוף מוזר לסביבה, היא שמחה שכ"עובדת חנות" היא נחשבת ל"נורמלית". כמו התחושה שחשה בפעם הראשונה כשקיבלה לקוחות. "באותו רגע, לראשונה בחיי, הצלחתי להיות רכיב בעולם הזה. ברגע זה נולדתי, חשבתי לעצמי. כן, היום יצאתי לאוויר העולם, כחלק נורמלי ממנו." 

היא עובדת חמישה ימים בשבוע, קונה ואוכלת רק ממה שבחנות, חיה בחנות, ואפילו כשהיא בדירתה, היא חושבת עליה. מוכנה תמיד למלא מקום, ומצטיינת בתפקידה הברור. כשהסביבה מאותתת לה, שהיא כבר יותר מדי זמן שם, ולמה היא עוד לא נשואה, היא מנסה להבין מה עליה לעשות כדי להיות בסדר. 

הניסיונות שלה להיות "רגילה" מתבטאים גם בחיקוי שהיא עושה לדיבור של חברותיה לעבודה, והחיקוי שהיא עושה לאופנת הלבוש כפי שהיא לומדת מהן, וכפי שהיא רואה שהחברות גם מחקות זו את זו "אני חושבת שככה אנחנו משמרים את עובדת היותנו בני אדם, משפיעים זה על זה." חושבת קייקו. אבל כשהיא מדברת כמוהן, ומתלבשת כמוהן, היא הופכת ללא טבעית, בעיני אחרים, כמו חברות שלה מהלימודים, או בעיני משפחתה. ושוב היא בקונפליקט. מה נכון לעשות, כדי להיחשב ל"בסדר".

חנות הנוחות, היא משל, לחברה. החברה מצפה ממך להתנהגות מסויימת, לכללי התנהגות כעובד טוב, עם המדים והברכות, והמסירות ללקוחות. אם אתה עומד בכל זה כראוי, תקבל תשבוחות, והלקוחות (החברה) יהיו מרוצים, רגועים, נינוחים, לא מציקים. אם אתה לא עובד כמו שצריך, יקיאו אותך מהחנות. גם בתור לקוח, אם אינך מתנהג לפי הכללים.

 אבל האם אתה תרגיש נוח, לעשות רק מה שמצפים ממך, ולא ללכת אחרי תחושותיך ורצונותיך? האם זה גם איזור הנוחות שלך? 

מכיוון שקייקו אינה הולכת על פי ה"כללים" החברתיים, הרי למרות שהיא נמצאת בחנות "נוחות", היא נחשבת למי שנמצא בשולי החברה בשולי ה"נוחות" של מה שטוב לחברה. כפי שמגדיר זאת שיראבה, בחור מוזר אף הוא, שמנסה לעבוד בחנות הנוחות שלה ונזרק בגלל מוסר עבודה לקוי "תביני, לאנשים שלא מביאים תועלת לכפר אין פרטיות. כולם מרגישים מאוד בנוח לדרוך להם ברגליים מלוכלכות בתוך החיים שלהם. אנשים שלא תורמים לכפר בצורה נאותה, כלומר לא מתחתנים ולא יולדים ילדים, או לא יוצאים לצוד ומרוויחים כסף, הם כופרים. ואנשי הכפר יטרידו אותם כמה שבא להם."

שניהם, יוצאי הדופן, חיים בשולי החברה. אבל האם זה ייאחד אותם? האם קייקו תתחתן כדי להשביע את רצון החברה? תעזוב את חנות הנוחות כדי להשביע את רצון החברה? האם קייקו תעזוב את אזור הנוחות שלה למען נוחות החברה? או – שלא. מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.

'סדקים בְּזָהָב' מאת מיכל שלו

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מאורע מכונן אחד מפגיש שלושה עולמות, שמעולם לא נפגשו קודם, אל פרשת דרכים אחת, אל פסי רכבת. מכאן יתערבבו שלושת העולמות, יִפָּרְשׂוּ זה בפני זה, יוסיפו נדבכים ועולמות נוספים, ויתערבבו זה בזה לדורות.

נגה, ישראלית שלמדה את אמנות המטבח בקולינרי סקול אוף אמריקה בהייד פארק של ניו יורק, היתה בתחנת רכבת בדרכה ללימודיה. בעודה מחכה לרכבת ברציף שלה, היא רואה בקצה הרחוק ביותר, במרחק ארבעה מסלולים של רכבות, גבר יפה תואר שקוע בקריאת ספר. ביד אחת הוא אוחז ספר, וביד השנייה כוס קפה חד פעמית.

בעודה מביטה בו, מתרחשת דרמה אל מול עיניה. מאחורי הגבר מגיח אדם זקן, שמתנודד מצד לצד וצועק. הוא מתנגש בבחור היפה, שספרו וכוסו נשמטים מידיו. הבחור מנסה לייצב את הזקן, אבל הלה מזנק פתאום אל המסילות, נופל, קם ומקרטע לכיוון נגה, עד שהוא מתמוטט על מסילת רכבת האקספרס הקרובה אליה.

איש לא נוקף אצבע מסביב. נגה מבינה שהיא חייבת לפעול. היא קופצת, בזמן שרכבת האקספרס מתקרבת במהירות. הבחור מהצד השני, מופיע לידה, ושניהם תופסים יחד את הזקן ומטילים את הזקן הרפוי לצד המסילה. הרכבת חולפת על פניהם, ושניהם צונחים ליד הזקן.

מבצע ההצלה ההירואי הזה, מקשר בין שלושתם. בין נגה לבין הגבר הצעיר, שמסתבר, שאף הוא ישראלי שגר בניו יורק, ושמו יהונתן, וביניהם לבין הזקן שהצילו. זהו קזיק, יהודי פולני, שאת סיפורו הטרגי מתקופת מלחמת העולם השנייה הוא יספר ברבות הימים לקסיה, בחורה יפיפיה וחיובית, שהופכת לחברתה הטובה ביותר של נגה. קסיה תתרגם לנגה את סיפור חייו של קזיק. סיפור שיעמיד בפרופורציות את הבעיות של כל אחת מהן, ויחשוף בפני משפחתו שלו, את מה שלא היה מסוגל לספר במהלך השנים.

מי שגם־כן שמר בליבו את כל ייסוריו, הוא יהונתן, הגבר היפה מתחנת הרכבת. יהונתן הלום קרב, מתקופת המילואים, כשחזר למלחמה כאן בארץ. אך מסתבר שֶׁהַשֵּׁדִים שמתסכלים אותו, ומונעים ממנו מערכת זוגית יציבה, קיימים בו עוד משחר ילדותו. מסתבר שיותר קל להילחם בקרב, ולזכות בעיטור העוז, מאשר להתמודד עם הַשֵּׁדִים הפנימיים.

גם קסיה, חברתה של נגה, נושאת עימה משא קשה. גם היא מנסה להתגבר על יַלְדוּת, שלא היתה יַלְדוּת. הַחֲבֵרוּת שלהן עוזרת. הצחוק, ההומור, והעזרה שבהם הן מְתַבְּלוֹת את יחסיהן, מְקִלִּים, על השתיים. כדברי נגה: "אומרים שהצחוק מרפא. אני מאמינה שזה נכון. נפשה של קסיה היתה ללא ספק פגועה אך היתה לה יכולת להסתכל על עצמה ועל אחרים בחמלה. זה גאל אותה...". 

נגה חוזרת לארץ, מנסה להתמודד עם הוריה הגרושים ואחיה. האם המשמיצה כל הזמן את האב, ומרגישה קורבן של גידול שני ילדיה לבד. האב שמתחתן בשנית, ומביא לעולם עם אשתו הצעירה, זוג תאומים. ואחיה הגדול, ארז, שחוזר בתשובה, מביא שנים עשר ילדים, ותהום של אי הבנות פעורה ביניהם. 

העוגן הגדול של חייה הוא טומי, בחור נורווגי, בשלן בְּחֶסֶד, עם אישיות יציבה ואהבה גדולה. בתם אור (אורורה, כמו הזוהר הצפוני) תהיה האור והעוגן השני החזק של נגה. גיבורי הספר יתמכו זה בזה, ויעזרו לְכַפֵּר על עבר קשה וכואב.

קסיה תהפוך עם השנים לקסומי, נזירה בקיוטו שביפן. כשנגה מבקרת אותה והן מדברות על יהונתן, הפגוע נפשית, אומרת קסיה-קסומי: "ביפן יש אמנות עתיקת יומין המכונה קינצוגי. כלי יקר ערך שנשבר לא זורקים. מחברים אותו חזרה, מדביקים, וממלאים את הסדקים בזהב טהור ויוצרים עיטור יפהפה שאף מעלה את ערכו. זה נועד להדגיש את יופיו של משהו שנשבר בעבר." כך נגה מרגישה את יהונתן, ככד שבור שניתן לְאַחוֹת אותו, וכך היא מעודדת את חמדה, אמו של יהונתן: "יהונתן הוא כד שבור אבל בחתיכות גדולות. ידביקו אותן בתשומת לב והוא יחזור להיות כד, אולי לא מושלם, אבל יפה ויקר ערך שיש לו תכלית."

ברגע מסויים יקבל הזהב את הקונוטציה המתבקשת, בשיחה בין יהונתן לנגה: "אני בטוח שתצליחי, נגה. כל מה שאת נוגעת בו הופך לזהב." "לגעת בך?" התבדחתי. הוא סובב אלי פניו וחייך."

כתוב נפלא. קיראו.

'ליאורה' מאת רעיה טילינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כשבני כיתה נפגשים לאחר שנים לפגישת מחזור, הם בדרך כלל נכנסים מיד לאותו תפקיד שמילאו בעבר, כשהיו "כיתה". ברומן 'ליאורה', ישנה קבוצה מלוכדת של מבוגרים בני למעלה משישים, שהיו יחד מהגן. הם דבקים זה בזה כל חייהם, ארבעה מהם אף נישאו בתוך הקבוצה: אביבה לאהוד, וליאורה לחיליק, שבתקופה האחרונה מכונס במחלתו, מחלת הפרקינסון. 

אנו מקבלים את התמונה דרך עיניה של ליאורה, ובעיקר דרך ציוריה המתארים את הקבוצה מאז שהיו ילדים. כולל התקופה שבה ניסה להצטרף אליהם אדם פריש, ילד שנחלץ ביחד עם אמו מגרמניה, מתוך אימי המלחמה. אבל הילדים בני השש לא מבינים. ממה ששמעו מהוריהם, גרמניה הייתה משהו רע מאד. וילד שבא מגרמניה, דינו להיות מוחרם. ליאורה, שמנסה בהתחלה להתחבר אליו, מקבלת את דין הקבוצה ומחרימה. 

למרות שלכאורה כל אחד מתפקד עצמאית בעולם שבנה לו, מסתבר שגם כל ה"בנייה" היתה תיכנון של הקבוצה, או יותר נכון של המנהיג הבלתי מעורער שלה, יגאל, שלכאורה פועל כדי להגן על ה"משפחה", ועדיין מושך בחוטים של כולם.

הפעם הם נקראים לראות את האחוזה שבנה, כשקנה את הבתים בשכונת ילדותם, והקים אחוזה גדולה. החבורה מתכנסת, ליאורה מציירת במהלך הפגישה. "אנחנו העדים הלא אילמים מאשרים לו שוב ושוב את הדרך שעשה מאז היה הילד המוכה, הבן של יאנק העגלון, ועד לאיל ההון של היום". אבל בתוך האווירה הנינוחה של קבוצה שגדלה יחד, יש זרמים תת קרקעיים של סודות. האם מה שחדש יכול באמת לכסות על מה שישן? על האמת?

הסדקים מתחילים להיווצר מעל פני השטח ה"חדש", כשיגאל, מספר כיצד שיכנע את אחד מבעלי המגרשים למכור לו, חמוטל עוקצת, שבוודאי גרם לממזר המסכן לצאת מופסד. ויגאל עונה: "ככה זה בחיים, טליק. צריך לדעת לקחת, להחליט מהר, לפעמים גם בשביל אחרים." וחמוטל ממשיכה "אתה באמת מאמין בזה, אבל אין לך שום אפשרות לדעת איך ישתנו החיים של מי שפלשת לחייו ברגל גסה." וכל הנוכחים, מבינים שפה מדובר על החבורה עצמה, ושיגאל מגיב על מה שלא נאמר. "משהו בנינוחות מסביב החל להתפוגג", מתארת ליאורה את האווירה הנעכרת. 

כשיגאל ממשיך להתווכח איתה, ושואל "האם היתה אי פעם החלטה לא טובה שקיבלנו ככה?... נו, יש לך דוגמה?" משתררת דממה מתוחה, הנובעת מכל מה שכל אחד יודע, על החלטות ומהלכים של יגאל, שאכן גרמו להחלטות הרות אסון. חמוטל לא מתאפקת ופולטת "ליאורה". 

"השקט סביב השולחן כבד ויש לו קול. אני שמעתי אותו, מין צפצוף עדין באוזניים. אפילו הפועל התאילנדי שעמד בגבו אלינו הרגיש במתח והפסיק להרעיש ליד שבכת הצלייה. חיליק הטה את צווארו באטיות, מחפש אותי מאחוריו. אני נותנת לידי שקפאה את הפקודה לזוז, וממשיכה להצליל בעיפרון הפחם את עץ הזית שניטע במרכז המדשאה. "ליאורה?" שואל חיליק בקולו החרישי והסדוק. "מה היא אומרת?" יגאל מתעשת ראשון. "היא לא יודעת מה היא אומרת, חיליק," הוא אומר בקול נמוך ושקט, ומחייך. "היא מדברת מקנאה. עד היום היא מקנאה, היית מאמין?"

ואכן דפוס ההתנהגות של יגאל, שלכאורה פעל תמיד כדי להגן על כולם, גרם בעצם למהלכים, נסתרים יותר ונסתרים פחות, שהובילו אותם בפאסיביות, לחיות, שלא כפי שביקשו לעצמם. אבל, כפי שאומרת חמוטל בשקט לאהוד "לפעמים העבר מסתכל עליך, גם אם אתה לא מסתכל עליו". העבר אכן מתעורר, ועבור ליאורה, ביתר שאת.

בגיל עשרים, בזמן שחיליק עמד להתחיל צבא קבע, והם קבעו להתחתן בקרוב, היא לומדת בבית ספר לאחיות, ואז נענית במפתיע להצעה של ראש החוג לנסוע לחצי שנה לגרמניה, להשתלמות מיוחדת. 

לראשונה בחייה היא במקום זר, ומי שנקלע בדרכה ומציל אותה הוא אדם, שנפתח לפניה ומספר על אהבתו אליה, עוד מאז. כשהיו בני שש, והוא היה המוחרם. ליבה של ליאורה נפתח אליו, ובמהלך תקופה זו, היא מתאהבת גם כן. כשהיא מבינה שהיא צריכה לבחור בין אדם לחיליק, והיא מבינה שהיא מעדיפה את אדם, מופיעים יגאל ואהוד, חברי הילדות, ומניעים אותה מהבחירה שהיא עומדת לפניה. 

באותם ימים חיליק נפצע קשה בקרב, וליאורה עוזבת את אדם, תוך הבטחה שהיא תחזור. אבל כשחיליק מתחיל להתאושש מפציעתו הקשה, הוא סוחט ממנה הבטחה רגשית, שלעולם לא תעזוב אותו. הם מתחתנים, וליאורה דוחקת את הזיכרונות הצידה. כל הקבוצה מכירה את הסיפור, מלבד חיליק. 

הזיכרונות יעלו שוב, עם הציורים, ועם ההבנה, שהסודות חייבים להיחשף, כולל האמת של חברי הקבוצה. האם הדבק, שאיחד אותם ששים שנה, עדיין יישאר גם לאחר חשיפת האמת? קיראו.

'גריי' מאת לאוני סוואן. תרגם מגרמנית: ארז וולק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'גריי' הוא רומן מתח מעולה, שמעמיד במרכז העלילה תוכי חכם ומדבר בשם גריי.

ד"ר אוגוסטוס הף הוא מרצה בקיימברידג' ושימש כחונך של אליוט פיירבנקס, שהיה סטודנט וגם מטפס. אליוט מוצא את מותו בנפילה מהקתדרלה של האוניברסיטה, ואוגוסטוס, שנכנס לחדר של תלמידו המנוח, מוצא את גריי, התוכי של אליוט, שמתביית מעתה באופן כמעט מוחלט על כתפו של אוגוסטוס. 

בחדר של אליוט נמצאו גם מספר צילומים, של מספר אנשים מהקמפוס, בתנוחות ובמצבים אינטימיים. אוגוסטוס תוהה אם אליוט ניסה לסחוט את האנשים שבצילומים, ולכן מישהו רצח אותו. קשה לו לחשוב כך על אליוט שנחשב בעיניו כבחור ישר. מדי פעם, תוקף גריי את איש שיחם, ומנקר בראשו, או נושך אותו. האם אליוט לימד אותו לעשות זאת? תוהה אוגוסטוס. האם היו לאליוט שני צדדים באישיותו? נוסח ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד? הוא מתחיל לחקור. כדי לנסות לגלות את הרוצח, נכנס אוגוסטוס לנעליו של אליוט תרתי משמע. אלה נעליים מיוחדות לטיפוס, ואוגוסטוס מתחיל לטפס, ומרגיש קצת ממה שחווה אליוט בגבהים.

גריי חושף מפעם לפעם מילים נוספות שיכולות לשמש כרמז למה שקרה. לתוכי יש מגוון מילים, שהוא משתמש בהן בהקשר נכון, והן משמשות כביטויי רגשות. "רומן רע", הוא אומר בחשש, כשמשהו מפחיד אותו, "אל יתהלל חוגר כמפתח" הוא אומר כשהוא רוצה להזהיר. וכשהוא שותק, גם לכך יש משמעות, כשאוגוסטוס מתעורר לאחר הלילה של הטיפוס, שאותו ניסה להסתיר מהתוכי "האם גריי יודע שהוא חמק החוצה אתמול בלילה? בכל מקרה, הוא נתן באוגוסטוס מבט חשדני וקצת מודאג. ואילם! אין שתיקה מאשימה יותר משתיקתו של תוכי!"

בסופו של דבר מצליח אוגוסטוס לפייס את התוכי בהבטחה של פירות ועוגייה. "אוגוסטוס הסתרק, גריי ניקה את נוצותיו, אוגוסטוס ציחצח שיניים, גריי כרסם את שערו של אוגוסטוס בפייסנות. בזמן הגילוח זימרו שניהם יחד "גא־גא־או־לה־ להה."

בהמשך יבין אוגוסטוס, שלא רק אליוט לימד את התוכי מילים. אלא שהיה עוד מישהו בתמונה. מילים אחרות, מעשים אחרים. ישנם מספר חשודים. ההתחקות אחר מהלכיו של אליוט ופגישותיו אינה פשוטה. גריי תורם את חלקו. "שחק את המשחק" הוא מעודד את אוגוסטוס, וכשהוא שואל את המרצה "אתה אוהב אותי?" לא ברור מי אמר זאת למי בעולמו של אליוט, אבל אוגוסטוס משיב "בטח". 

ואכן נפשו נקשרת לתוכי גריי, שכמעט ואינו יורד מכתפו. "הוא הרגיש דגדוג על עורו. דמעה יחידה פילסה לעצמה דרך במורד לחיו... פתאום נוכח שלמרבה הפרדוקס דווקא עכשיו, אחרי מותו של אליוט, הוא מחבב אותו קצת יותר משחיבב אותו בחייו. האם מסעות הטיפוס הליליים הם שקירבו אותם זה לזה, או שמא הדבר טמון בכך שקולו של אליוט הוא עכשיו גם קולו של גריי? אוגוסטוס גישש בסתר אחר הממחטה שלו. "שחק את המשחק!" לחש התוכי בדיסקרטיות על אוזנו, ומובן שלא הצליח להבליע גם "לבן, נייר" דעתני כשאוגוסטוס שלף לבסוף ממחטת נייר." 

מעניין, משעשע ומותח. קיראו.

ספריה ואהבה מאת אילנה ארז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אם אתם מאלה, שלכל ספרייה שתיכנסו, תרגישו בבית – ספר זה תוכלו לקרוא בהנאה.

זהו ספר, שכולו אהבה לספרים ולספריות, ובמקרה הספציפי הזה, ספרייה פרטית, בתקופה שבה עדיין לא היו הרבה ספריות עירוניות בארץ. הוא נכתב על-ידי ספרנית מספריית שער ציון בבית אריאלה, שבתור משימת לימודי הספרנות שלה, החליטה לתאר ספרייה מיוחדת. לצורך זה, פנתה לספרנית מרים איזרסקי, שהיתה ידידה של אמה. סיפוריה של מרים על הספרייה הפרטית שהיא ובעלה הקימו, היוו השראה ובסיס לאילנה לכתיבת ספרה על יונה ויצחק.

יונה היא עולה חדשה צעירה, שקשיי הפרנסה בביתה קשים. אחרי שכבר בגיל 16 סיימה את לימודי הגימנסיה, היא מתלבטת במה לעסוק "בסתר לבה ידעה מה היא רוצה. היא רצתה שתהיה לה ספרייה כמו ספריית "עולמנו" שבכניסה לשכונת נווה צדק, שבה ביקרה כמעט מדי יום מאז שהתגוררה עם אמה ואחיותיה בדירה הקטנה בשכונת נווה צדק". אבל כסף ללמוד ספרנות לא היה לה, והיא מחליטה לנסות להתלמד  אצל מר שלברין, הספרן של ספריית "עולמנו". 

מר שלברין נענה לבקשתה, והיא מוצאת עצמה עובדת במקום האהוב עליה. השכר נמוך. וממנו היא מפרישה חלק גדול לכלכלה. מה שלא מאפשר לה לחסוך כסף ללימודים.

יום אחד נכנס למקום גבר צעיר בשם יצחק. האהבה מגיעה איתו. באהבתו ליונה, הוא נרשם ללימודי הספרנות, כדי לקבל את התואר שיאפשר לו וליונה לפתוח ספרייה פרטית. 

לאחר שסיים את לימודיו, מזמין יצחק את יונה לטיול.. הם מגיעים לחנות, "שדרך זכוכיות דלתה... במרכז החלל התחתון עמד שולחן, ואיש שמנמן לבוש בחליפה עמד לידו, חייך והצביע על פתק שהיה מוצמד לדלת. יונה התקרבה וראתה שבכתב ידו היפה של יצחק כתוב על הפתק, "כאן תיפתח בקרוב ספרייה".

כך נולדת ספרייה פרטית חדשה, שכולה אהבה לספרים, ולאנשים שנכנסים בשעריה. יצחק מקבל את פני הבאים ועוסק בעניינים הבירוקרטים של הספרייה, ואילו יונה הופכת את המקום לחמים ומזמין. למקום חברותי שבו מבלים לא רק בבחירת ספר, ובקריאה, אלא גם בשתייה תה בצוותא, בשיחות נעימות וביכולת להשיח מהרהורי הלב. יונה יודעת להקשיב, יודעת להשיא עצות, ולייעץ בענייני ספרים, אותם בחרו היא ובעלה בקפידה רבה. היא חושבת על כל דבר. מכינה פינת ילדים רכה, עם ספרים קלאסיים, חינוכיים וטובים וגם בשפות שונות, שבחלקן היא שולטת, ובחלקן – יצחק.

כל זה מתרחש על רקע שנות מלחמת העולם השנייה, ואחר כך מלחמת העצמאות, מחתרת ההגנה, הסליקים, המכביה הראשונה, ועוד. דמויות ארץ ישראליות מוכרות לכולנו, כולל היכרות כילדה עם ביאליק, ובעיקר עם מניה אשתו, שעזרה להם ברגישות לשמור על כבודן גם בתקופת העוני המרוד. ספר עדין, על תקופה יפה, נשמות טובות וספרים.

'הפונדק האדום: סיפור בלשי־פילוסופי' מאת אונורה דה בלזק מצרפתית: ראובן מירן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אונורה דה בלזק סופר צרפתי שנולד בסוף המאה ה-18 וחי עד למחצית המאה ה-19 מפורסם בסגנון הכתיבה הריאליסטי שלו, שבו תיאר בעין נאמנה את חיי החברה הפריזאית, על יופיים וכיעורם. זכור לי שלמדתי בתקופת התיכון את יצירתו "אז'ני גראנדה", ולא יכולתי שלא להתפעל מהתיאור המפורט כל כך של מבנה הבית, והמחשבות המלוות את האב הקמצן מצד אחד, ואת רוחב ליבה של בתו, אז'ני.

בספרון שיצא לאור לאחרונה, מופיע סיפורו של בלזק 'הפונדק האדום'. זהו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. הראשון מסופר על ידי בחור צעיר, שמשתתף בארוחת ערב מכובדת שמקיים בנקאי פריזאי לכבוד ידיד גרמני בשם הרמן. אורח הכבוד הגרמני, מספר לבאי הסעודה סיפור שנחשף אליו במהלך תקופת המלחמה, שאז בילה חלק מזמנו בכלא, והתוודע לגורלו נוגע הלב של פרוספר מניאן. פרוספר שירת בצבא הצרפתי ככירורג צעיר, והוא מספר להרמן את קורות הלילה שעבר. במהלך הארוחה החגיגית לכבודו, מספר הרמן על מה שאירע אז.

אותו לילה גורלי, ישבו בפונדק בעיר אנדרנאך שבגרמניה, שני חברים, כירורגים צעירים בצבא צרפת, פרוספר ופרדריק, שלקחו את החדר האחרון. בעודם מסבים בפונדק לארוחת הערב, מצטרף אליהם סוחר גרמני בשם ואנהלפר. הם מתיידדים ובטוב ליבם ביין, פותחים את הלבבות. כשפרוספר מציע בנדיבות לסוחר את מיטתו, כי לא נותרו מיטות, הוא אינו יודע במה הוא מסתבך. ואנהלפר בתמימותו, מודה לו, ומציין כמעט בדרך אגב, שהוא ירגיש כך בטוח, כי במזוודה שלו יש הון של כסף. כולם הולכים לישון, אבל פרוספר אינו מצליח להירדם. בדמיונו, הוא כבר בעליו של הכסף הרב של ואנהלפר. הוא קונה, סוחר, מסדר לעצמו את חייו ואת חיי אימו, ומגיע בדמיונו אפילו להיות ראש העיר של בווה, מקום הולדתו. ואז מגיע השלב המעשי יותר. 

בעוד חברו פרדריק והסוחר ישנים, מתחיל פרוספר לחשוב כיצד ייטול את חייו של הסוחר, כדי להשיג את כספו. הוא מכין את איזמל המנתחים שלו, פותח את החלון בזהירות, ולפני שהוא מגיע ממש לשלב הביצוע, הוא מחליט ליטול פסק זמן כדי לנשום אוויר צח. הוא יוצא החוצה, מתחיל להצטער על מחשבותיו, וחוזר בו מהתוכנית הזדונית. הוא נכנס. נושם לרווחה, ונרדם.

כשהוא קם בבוקר, לקול זעקות שבר, הוא מגלה שהוא מכוסה בדם, וראשו של ואנהלפר רחוק מגופו המת. חברו פרדריק נעלם. מי באמת רצח? האם למרות שלא הוא רצח, הוא צריך להרגיש יסורי מצפון? שהרי התכוון לרצוח, והאם הצעיר הדובר, ששומע מהרמן את הסיפור, וחושד בפרדריק, יכול לשאת לאישה את ויקטורין, בתו של חשוד ברצח? שאלות מוסריות ופילוסופיות נשאלות באומץ. בהחלט חומר למחשבה.

'שתיים בגוף אחד: מטוס מתרסק. יש ניצולה אחת. מי היא?' מאת מישל בוסי מצרפתית: עדינה קפלן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

את הספר שסיימתי הרגע, קראתי בנשימה עצורה. עד הרגע האחרון, לא ידעתי, למעט חשדות כלשהם, כיצד תסתיים הדרמה של שתי המשפחות הצרפתיות, שנלכדו לכדי גורל אחד. משפחת ויטראל הענייה ומשפחת דה קרוויל העשירה. שתיהן איבדו ברגע אחד גורלי ב-23 בדצמבר 1980 את ילדיהם ובני זוגם באסון מחריד של מטוס האיירבוס 5403 שעשה דרכו מאיסטנבול לפריז וצלל למטה, מתרסק אל צלע הר טריבל, ומביא למותם של כל הנוסעים.

כשכוחות ההצלה מגיעים לאזור המטוס הבוער, הם מגלים בקירבת המטוס, במקום מוגן, תינוקת קטנה כבת שלושה חודשים. עיתוני היום יוצאים בכותרות גדולות על הנס של התינוקת, שניצלה מהאסון הכבד, והיתה לניצולה היחידה. היא מופקדת זמנית במחלקת התינוקות של מרכז רפואי במקום, מתוך רצון לשחררה, כשיתברר מי היא.

בבדיקה של רשימת הנוסעים מבינים החוקרים, שבמטוס שהו במהלך הטיסה שתי תינוקות קטנות באותו הגיל. ליאונס ומתילד, הסב והסבתא לבית דה קרוויל עוד לא הספיקו להכיר את נכדתם שנולדה בזמן החופשה של הוריה בטורקיה, והיא היתה אמורה להגיע אליהם לראשונה. מי שיכלה לזהות את התינוקת היתה מלווינה קרוויל, האחות הגדולה, שהיתה בת שש בזמן האסון, ולא היתה איתם בטיסה. היא ראתה את התינוקת הניצולה ואישרה שזו אחותה ליז-רוז. 

גם פייר וניקול ויטראל, ששלחו לחופשה בה זכו בהגרלה, את בנם וכלתם עם התינוקת בת החודשיים, נשארו בצרפת עם הנכד הגדול מארק, בן שנתיים בזמן האסון, אך נסעו לראות את התינוקת במרכז הרפואי, ואף הם אישרו שהתינוקת בת החודשיים היא נכדתם, אמילי, למרות שראו אותה רק פעמים ספורות מאז שנולדה.

כך קרה, שבית המשפט, הוא שצריך להכריע לכאן או לכאן. האם התינוקת היא אמילי ויטראל, או שהיא ליז-רוז דה קרוויל.

בשנת 1980, עדיין לא היתה נפוצה בדיקת DNA, שהיתה יכולה לתת תשובה נאותה לזהותה של הקטנה. לכן צריך להסתמך על פרטים אחרים. צבע עיניים בהשוואה לשתי המשפחות, הבגדים שהיא לבשה, סוג הדם וחפצים אישיים. אך מסתבר שלא נשארו חפצים. הבגדים שלבשה היו מתוצרת תורכיה. וסוג הדם היה זהה לאמילי ולליז רוז, לפי התעודות הרפואיות שנמצאו בביתן.

השוטרים שעסקו בחקירה שילבו בין אמילי וליז-רוז, והתחילו לקרוא לה לילי, מה שהפך גם לשמה בפי שתי המשפחות. העיתונות ניסתה אף היא להיות ניטרלית, ובתור שכזו, היא לא יכלה לקרוא לתינוקת באחד מהשמות, ולכן, החרו אחרי העיתונאית של ל'אסט רפובליקן" שהחלה לקרוא לה בדיווחיה "שפירית", על פי השיר 'כמו מטוס בלי כנפיים' שהתנגן באותם הימים ברדיו, והתאים למצב "אה, שפירית / לך כנפיים שבריריות / ולי גוף מעוך של מטוס...".

השבועות חולפים, ובית המשפט מתקשה לקבל החלטה, בהיעדר הוכחות חותכות. ליאונס קרוויל העשיר אינו בוחל בשום אמצעים כדי לשכנע שהתינוקת היא נכדתו, ליז-רוז קרוויל, הזוג ויטראל אינו משופע באמצעים בלשון המעטה, וליאונס, שיודע על מצבם הכלכלי, מציע להם לוותר על התינוקת, תמורת סכום כסף גדול מאד שייקל על חייהם וייאפשר להם לגדל את מארק בתנאים נוחים. הזוג ויטראל זורק את ליאונס מביתם ומערב את העיתונות, שעושה מטעמים מהסיפור, ונוטה למשפחת ויטראל.

בסופו של דבר מחליט בית המשפט שהיא אמילי ויטראל, אבל עדיין ברור לשתי המשפחות שעד שתגדל לילי, ויתברר למי מהמשפחות היא דומה, הם לא ידעו לבטח את האמת, אולי לעולם לא.

שמונה עשרה שנים עוברות על לילי, שגדלה בבית הקטן עם סבתה ואחיה מארק. היא מצטיינת בכל מה שהיא עושה, ומוקפת באהבה. אבל סודות רבים מדי, מסתתרים מתחת לפני השטח, כולל אנשים שנרצחים.

קרדול גרנד-דוק, החוקר שמינתה מתילד דה קרוויל להתחקות אחר לילי עד גיל 18, תיעד את כל השנים במחברת, שהוא מעביר ללילי, ביום הולדתה ה-18, רגע לפני שהוא כותב במחברתו, שהוא עומד להתאבד, הוא מציץ באותו קטע עיתון של "ל'אסט רפובליקן", עם כותרת ראשית על הניצולה הקטנה, ובאותו הרגע, כשהעיתון לפניו, הוא מגלה את אותו חלק בפאזל שהיה חסר לו במשך 18 שנה. מכאן האירועים מתגלגלים לכל הכיוונים. 

מה הוא גילה? מי היא באמת לילי? ספר מרתק ומותח. קיראו.