'כשיירגעו הרוחות' מאת שירה סטופל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עלילת 'כשיירגעו הרוחות' מתרחשת בירושלים. היא מתקדמת לאט. לאט מאד, שכן גיבורת הספר, ליאת, בחורה מבית דתי – ששינתה את שמה מ"לאה" – רדופת רוחות עבר והווה, שמפריעות לה להניח לעבר ולהתקדם. יחד איתה אנחנו נתקעים במוחה העמוס קולות וצללים, ובעיקר רוחות. פרקי הספר נקראים כיומן שבועי. כל שבוע והרוח שלו: שבוע ראשון - רוח שטות, שבוע שני - מורת רוח, שבוע שלישי - רוח חרישית, וכולי. השיחות המתקיימות במציאות מתערבבות באסוציאציות ובזיכרונות שעולים בה, ממי שיתברר כרועי, חבר ילדות, שלה ושל אחיה צבי. חבר, שהפך עם בגרותם לבן זוגה, ושרק בסוף הרומן נלמד מדוע הקשר הזה לא קיים עוד. היעדר הקשר הזה, עירבל את חושיה וטרף את קלפיה. היא חולה לעיתים קרובות, עייפה רוב הזמן, חסרת כוח להיאבק. אפטית. 

ליאת נענית למודעה בעיתון "דרושה בחורה אמינה לעבודה אנושית קצרה. תשלום הוגן.", ולאחר שיחת טלפון למעבידה, ששואלת אותה שאלות מוזרות, היא מקבלת הוראות – מסתוריות לא פחות מהכותבת: "שלושה ימים בשבוע. בשבוע הראשון תבואי לכאן בכל אחד משלושת הימים. פתק ימתין לך על המראה. בשבעת השבועות שיישארו תדעי כבר מה לעשות בכל יום. התשלום, כפי שסיכמנו, בסוף. היום, יום ראשון, היום של לוסי. רח' רבקה 13, קומה שנייה, דירה שמונה. את צריכה להיות אצלה שעתיים בדיוק. היא כבר מחכה לך. את לא צריכה להתקשר אלי. לא יהיו לך שאלות.") 

אבל כמי שכפאה שד, או יותר נכון רוח, היא ממלאת אחר ההוראות, ומתוודעת ללוסי, ניצולת שואה ערירית ומבוגרת, ששמחה בבואה. לאט לאט, היא תחשוף בפני ליאת את כאבי ליבה. את הבור שנפער בה, כשכל בני משפחתה ניספו בכבשנים. והמילה "נשרפו" שהיא חוזרת ואומרת, שורפת גם את ליבה של ליאת. ובין לב פצוע ללב פצוע נוצרת איזו החלמה קטנה, ושותפות, המלווה בשתייה משותפת ומנחמת של תה מתוק.

ואז באה המשימה השנייה. להאכיל חתולי רחוב. היא מנסה להתמרד. "אבל למה, למה שאני אאכיל חתולים? זה מביך אותי. לפזר אוכל ליד פחי אשפה כמו... כמו הנשים המוזרות שמדברות אל יונים ומאמצות חתולי רחוב מוזנחים. זה לא נעים לי. אני לא רוצה. למה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות?..." ואז היא נזכרת באחת משיחות החינוך הקשות שלה עם אביה. "אני בשירות לאומי, עם מלאי רצונות ומלאי עקשנות. אבא, לפעמים סבלן לפעמים קצר רוח והרבה מצטער. "תראי, את מאוד לא אוהבת לעשות דברים שהם לא מתוך בחירה. אבל זה לא הולך ככה. לא תוכלי תמיד לעשות רק מה שתרצי. ומה תעשי אז, תשברי את הכלים?" אז היא מרפה "בסדר. אז כרגע אני ממשיכה. אבל עם אצבע יציבה מאוד על הדופק. ואם תהיה סטייה קלה, פעימה מיותר, קצב חריג, באותו רגע ממש אני אומרת: "פוס משחק."

המשימה השלישית שהיא צריכה לבצע בכל שבוע, היא להגיע לכותל. שום הסבר. שום פתק שרוצים שתטמין בין כתליו. פשוט להגיע לכותל. 

בנוסף למשימות השבועיות, לומדת ליאת תקשורת בחוג קטן שכולל מספר משתתפים בלבד. אחת המשתתפות בחוג, תילי-תהילה, היא גם שותפתה לדירה ששכרו הרחק ממשפחותיהן. אבל למרות הקירבה שנוצרת בין השתיים, ליאת מסוגרת, ואינה מגלה לתילי, מה עובר ומה עבר עליה. גם את עבודתה המסתורית היא לא חושפת, עד שתילי, לא משאירה לה הרבה ברירות.

ליאת עטופה במשפחה אוהבת, שאליה היא מגיעה בסופי שבוע, ומשתתפת כמו כולם במטלות הכנת הבית לקראת השבת. 

המשימה של לוסי, תלמד אותה לראות שגם אם יש צרות גדולות, וקשות מנשוא, צריך להשלים עם המציאות, וללכת הלאה. המשימה של החתולים, תלמד אותה להעניק. לא לחתולה אחת, ביתית, אלא לחתולים מכל סוג שהוא, ברחוב מסויים, שבאים ומתקבצים לקבל את האוכל שהיא מחלקת להם, אפילו בלא הבעת תודה. להעניק גם כשהצד השני כפוי טובה, ואין עתיד של יחסי חברות וקירבה, ולדעת שלה יש בית חם ועוטף לשוב אליו. מה שאין להם, כי הם חתולי רחוב, ושלה יש בית ומשפחה שבהם יש המשכיות וחיים חדשים, הבאים לידי ביטוי גם בתינוק שנולד לאחיה, צבי. המשימה השלישית – ההליכה אל הכותל, תגרום לה להאמין. להאמין בעצמה, בעתיד, באל. לקבל את העוצמה שבמקום הקדוש הזה. להתפלל. להשלים עם המצב. ולהרגיע את הרוחות.

וכל המשימות יחד, ילמדו אותה אחריות, בגרות, אמונה בעתיד, ויאפשרו לה לפתוח דף חדש בחייה, כשהיא בוגרת יותר ומוכנה לחיים.

'איך נולד התנ"ך : מפגשי שיחה עם שמואל שיר' מאת ישראל קנוהל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

פרופ' ישראל קנוהל מופקד על הקתדרה למקרא על-שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית. הוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומרצה אורח באוניברסיטאות הארוורד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. בין לבין נענה פרופ' קנוהל להצעתו של שמואל שיר לשוחח איתו על התפתחות המקרא. שיחות שיהפכו לספר. קנוהל נענה לאתגר, והשיחות המרתקות שניהלו, מועלות כאן בספר זה.

אחת השאלות הראשונות ששואל שיר את קנוהל נוגעת לשאלה, האם המידע שאנו מקבלים מכלי חרס, פפירוסים, תעודות וכולי, יכולים להיחשב כמקור היסטורי מהימן לתנ"ך. קנוהל משיב לו, שתלוי באיזה ספר מדובר. בספרים שופטים, שמואל ומלכים, הכתיבה היא היסטוריוגרפית, בעוד שספרי התורה וספר יהושע, לא נכתבו בראייה היסטורית, שכן זו לא היתה מטרתם. הם יותר מצע סיפורי לאירוע המכונן של מתן התורה על הר סיני. כל סיפורי ספר בראשית, הם על יחיד, שמייצג את הקולקטיב. 

דוגמא אחרת לשאלה ההיסטורית, מביא קנוהל  כשהוא מתייחס לפרעה תחומתס השלישי ששלט בכנען בתקופה שבני ישראל הגיעו לארץ כבר, אבל אין זכר למצרים בכלל בספרי התורה ובספר יהושע. מוזכרים עמים אחרים שהיו כאן, פלישתים, יבוסים, אמורים, חווים ועוד. כך שמשהו חסר מבחינה היסטורית, ולכן אי אפשר להתייחס לספרים אלה כמקור היסטורי, כמו הכתובת של תחותמס השלישי, ומלכתחילה כנראה שלא נועדו לשמש כסיפורים היסטוריים. אם כי לעיתים דווקא כן משתקפים אירועים היסטוריים במקרא, כגון כיבוש חצור. נאמר ב'יהושע' שהיא ראש הממלכות, כלומר עיר ממלכה חשובה מאד בכנען, ושיהושע שרף אותה (יהושע יא: י-יא), ואכן העובדות ההיסטוריות תואמות את המסופר בספר יהושע. יש גם סתירות לגבי הזמנים הארכיאולוגים שמתגלים בכתובות במצרים לבין יציאת מצרים המוזכרת במקרא. לא ברור אם אכן היו בזמן רעמסס השני. 

קנוהל מתייחס לנושא האלוהות בעמים השונים, תוך שהוא מתייחס לחוקרי מקרא אחרים. הוא מסכים עם קויפמן באבחנה הבסיסית, שהמיתולוגיה של כל העמים האחרים בתקופה הקדומה, עיקרה סיפור משפחת האלים. לאלים במיתולוגיות יש בנות זוג והם יולדים צאצאים.  לעומת זאת, "בא התנ"ך, והייתי אומר, באבחת חרב הכרית את התרבות הזאת כולה, במובן זה שבעולם האלוהי אין משפחת אלים, אין מלחמות אלים, לא זיווג ולא הולדה... האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד והוא לא מת." גם במובן זה הוא מסכים עם קויפמן, שהעיקרון הזה שולט במקרא כולו. בעצם ההבדלה של דתך מהדתות שבסביבה. העולם נברא על ידי אלוהים, שלא סופר על מוצאו והתהוותו. בהיעדר בת הזוג של האל, תולה קנוהל את הסיבה והמקור למנהג הפרדת הנשים בבית הכנסת. מכיוון שבסיפורי המקרא אין אלוהות נקבית, אין בנות אלוהים, מלאכיות, כרוביות וכוהנות, כשהחליפו בתי הכנסת את בית המקדש שחרב, מצאו הנשים את עצמן מאחורי מחיצה.

לעומת זאת חולק קנוהל על דעת קויפמן באשר למשה רבנו. לדעת קויפמן, מתחילה הדת המקראית עם משה, שמבשר את האמונה הזאת באל יהו־ה, לבני ישראל. קנוהל לעומת זאת, מסתמך על כתובות מצריות, מאה שנה לפני משה, כשהאל יהו היה כבר מוכר בארץ מדיין ושעיר ועבדו אותו הקיינים־המדיינים בארץ השסו יהו. כפי שמפרש גויטיין, משמעות השם "יהו־ה" היא אל קנא, "קנא שמו", ומאמיניו מאמינים בו בלבד, ומנתצים כל פסל וצלם שבסביבתם.

מהו הזמן שבו התהוו סיפורי התנך? ואיך התפתח הכתב בתקופה ההיא? לדעתו של קנוהל צריך לחפש עקבות התהוות ישראל ולידת התנ"ך בתחילת תקופת הברונזה המאוחרת. במקביל לכתב החרטומים במצרים, התפתח במסופוטמיה, בתקופה השומרית, כתב היתדות, באלף הרביעי לפני הספירה. היתדות נחרטו על גבי לוחות של חימר לח שמייבשים ושורפים אחר כך. ואילו כתב החרטומים המצרי נכתב בקנה ודיו על גבי פפירוס.

הכתבים נועדו בתחילה רק לאליטות של המלך והחצר. לסופרים של המלך ולמקדשים. כשצריכים לכתוב את חוקי המקום והמסורות הדתיות, ואחר כך להתכתבות בין ערים וארצות. 

בחפירות תל אלעמרנה  שבמצרים, מספר קנוהל, נחשפו תולדותיו של מלך מצרי בשם אחנאתון, שהיה רפורמטור דתי והיה הראשון שסגד רק לאל אחד, אתון, אל השמש. בנו תות אנח אמון עלה לשלטון בגיל 8 או 10, ולכן מי שקבע היו שריו, שגרמו לביטול כל הרפורמה הדתית של אביו, אחנאתון, ולהכחדת כל זכר אפשרי לשמו ולמעשיו, ושל יורשו. העיר של אחנאתון ננטשה וכוסתה, והתגלתה רק לפני 150 שנה על ידי הארכיאולוגים בחפירות הנ"ל. בארכיון שנוצר ממסמכים אלו, מתגלה כל התכתובת של אחנאתון ובנו עם מלכי הסביבה ואלו שהיו כפופים להם בכנען. שבה השפה הרשמית היתה האכדית.

הכתב העברי העתיק שונה מאד מהכתב שלנו היום, שהוא הכתב הארמי, וחז"ל קראו לו כתב אשורי, כי היה בשיאו בתקופת כיבושי אשור בימי חזקיהו. במאה השמינית לפני הספירה, אנשים עדיין לא ידעו לקרוא ולכתוב בכתב יתדות לא בארם ולא בישראל ולא בעבר הירדן, כלומר באזורים שבשליטת האשורים. לכן קיבלו החלטה מעשית להתנהל בשתי שפות במקביל, וכך הפכה הארמית לשפה הדומיננטית וגם הכתב שלה בארץ ישראל. כתוצאה מכך נדחק לצד הכתב העברי העתיק שבו השתמשו לפני שאומץ הכתב הארמי, ובו אנו משתמשים עד היום. נקודת המפנה בהתפשטות הידיעה של קרוא וכתוב היתה במאה השמינית לפנהס.

חלק מדברי הנביאים רק סופרו לנו, ואין עדויות בכתב. או כי הנביא לא ידע לכתוב, או שלא היה לו סופר שיכתוב את דבריו. וכמובן שזה היה תלוי גם בקהל. לא היה טעם לכתוב נבואה, אם העם אליו היא מופנית, לא יודע לקרוא.

הרובד הכוהני, שנמצא בחלק השני של ספר שמות, מספר קנוהל, נכתב במקדש בירושלים, בין המאה העשירית לבין ימי חזקיהו, כלומר לפני ההתפשטות של ידיעת קרוא וכתב. בעוד שרובד הקדושה נמצא בחלק הראשון של ספר ויקרא מפרק יז ועד סופו, והוא מתארך אותו לימי ישעיהו. ולכן, לשיטתו, רובד הכהונה קדום יותר. לתקופה שבין הקמת מקדש שלמה, באמצע המאה העשירית לפני הספירה, לבין אמצע המאה השמינית לפני הספירה, כלומר תקופת ישעיהו ואחז. הכותבים של שני הרבדים הם שונים, עם אידיאולוגיה שונה ותיאולוגיה שונה.

הרובד הכוהני לא נכתב למען העם. זו ספרות של מומחים בדיני קורבנות, טומאה וטהרה, ויועדה לכוהנים עצמם. אלה מצידם הדריכו את העם בענייני הפולחן. 

כל שהוזכר כאן, הוא רק טיפה בים הידע העצום שבאמתחתו של פרופסור ישראל קנוהל. ספרים נוספים שלו הם: 'השם', 'מאין באנו', 'אמונות המקרא', 'בעקבות המשיח' ו'מקדש הדממה', שזיכה את מחברו בפרס שקופ לחקר המקרא.

על העטיפה האחורית של ספר זה מצוטט הרב ד"ר בני לאו, ב'ידיעות אחרונות' כשהוא מתייחס לספר 'מאין באנו': "[קנוהל] מקצוען. אני חושב שהוא איש אמיץ. זהו ספר שיושב על תשתית מאד עמוקה של קריאה ושל עיון".

ספר העיון 'איך נולד התנ"ך' מרתק, מעורר מחשבה ומעשיר. קיראו.

'אוון הנסן היקר' מאת: ואל אמיק עם: סטיבן לווינסון, בנג' פאסק וג'סטין פול מאנגלית: ארז אשרוב

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוון הנסן הוא נער בגיל תיכון. חרדתי. קשה לא לתקשר חברתית, שכן הוא חושש להידחות, להיות ללעג. כל משימה שכרוכה ביציאה מהבית, הופכת עבורו למטלה בלתי נסבלת.

הוריו של אוון פרודים. אביו עבר לקולורדו, מטפח את משפחתו החדשה, והנער מרגיש שהוא לא מעניין את אביו. כשהוא כבר מדבר איתו, ומסוגל לספר לו משהו, האב מיד מזכיר משהו שקשור למשפחה החדשה שלו.

אוון מתגורר עם אימו, שעובדת לפרנסתם כאחות, ובמקביל גם לומדת משפטים. היא כמעט ולא מצליחה למצוא זמן אליו, למרות שהיא מאד רוצה. וכשהיא מצליחה, היא צריכה להתאמץ כדי להגיע אליו, כי הוא לא נפתח. בלית ברירה, הופכות ההודעות שהיא משאירה לו, לערוץ תקשורת עיקרי ולא מוצלח במיוחד.

כדי לפתור את בעייתו החברתית, מגיע אוון לפגישה שבועית אצל ד"ר שרמן. גם שם נראה שהוא לא מצליח לשתף פעולה, אבל מתאמץ למלא את המטלות שמטיל עליו הד"ר. המטלה קבועה: כתיבת מכתב לעצמו, שמתחיל תמיד באותו האופן: "אוון הנסן היקר. היום הולך להיות יום מופלא". את ההמשך הוא צריך להמציא בכל פעם מחדש, ולחשוב איך באמת יכול יומו להיות חיובי. "אני פותח את המחשב וקורא מה שכתבתי עד כה. אוון הנסן היקר... לפעמים המכתבים האלה עושים את ההפך ממה שה אמורים לעשות. הם אמורים לדאוג שהכוס שלי תהיה חצי מלאה, אבל הם גם מזכירים לי שאני לא כמו כולם. לאף אחד אחר בבית הספר שלי אין משימות מהמטפל. סביר להניח שלאף אחד אחר אין מטפל. הם לא מנשנשים אטיבן. הם לא זזים בחוסר מנוחה כשאנשים מתקרבים אליהם מדי, או מדברים אליהם, או אפילו מסתכלים עליהם. והם בטח לא גורמים לעיניים של האימהות שלהם להתמלא דמעות כשהם סתם יושבים בלי לעשות כלום. אני לא זקוק לתזכורת. אני יודע שאני לא בסדר. תאמינו לי שאני יודע. היום הולך להיות יום מופלא. אולי – אם אני רק אשאר פה בחדר שלי, זה זה באמת עשוי להתממש."

אבל הוא לא נשאר בבית, אלא הולך לבית הספר. זהו היום הראשון של שנת הלימודים. והוא בטוח שהוא הבודד היחיד, ושכולם מסתדרים עם כולם, חוץ ממנו. מכיוון שידו מגובסת מנפילה מעץ, מציעה לו אימו, שבתור תרגיל חברתי, ינסה לבקש מאחרים לחתום לו על הגבס. הוא רוצה שיחתמו לו, אבל לא יודע איך לבקש.

נערה נמרצת בשם אלנה בק, שואלת אותו איך עבר עליו הקיץ, אבל יותר מספרת, ממקשיבה, ונעלמת לפני שהוא מצליח לבקש שתחתום. הוא מצליח להחליף מספר מילים עם ג'רד קליינמן, נער שהכיר בילדותו, שכן הורי שניהם היו נפגשים מפעם לפעם בעבר. ג'רד מלגלג עליו, ודוחה את הצעתו לחתום על הגבס. השניים יעמדו שוב יחד כשמתקרב קונור מרפי למקום. קונור נחשב בעיני כולם לבריון מפחיד, וג'רד מתלוצץ בשקט על אורך שיערו של קונור. קונור שומע ונעמד קרוב. השניים צוחקים בעצבנות, וג'רד מצליח להיעלם מהמקום, מותיר את אוון מול קונור.

כשאינו מקבל תשובה מספקת, חובט קונור באוון באגרופו ומפילו לריצפה. "לפני שהוא יוצא בסערה, הוא נראה נסער כמו שאני מרגיש"... אני מתיישב ומרים את הידיים מהרצפה. אבק של המוני נעליים נדבק לכפות ידיי הלחות. אנשים חולפים, הולכים סביבי, כמה מהם פולטים הערות לא מועילות, אבל זה לא משנה...אני לא רוצה לזוז. ולמה לי? כמו כשנפלתי מהעץ ההוא בפארק אליסון." הוא קולט שאיש לא מגיש עזרה, כפי שאיש לא הגיש לו עזרה כשנפל מהעץ בפארק ושבר את ידו.

מי שבכל זאת מגיעה ועוזרת היא זואי מרפי, שהוא מאוהב בה בסתר, והיא אחותו של קונור. "אתה בסדר?" אני מרים מבט. הלם. הלם כפול. הלם ראשון כי זאת הבת השנייה שמדברת איתי היום. הלם כפול כי זאת זואי מרפי. כן, האחת והיחידה.

יום הלימודים נמשך. מאוחר יותר הוא נכנס למעבדת המחשבים כדי לסיים את המכתב השבועי לד"ר שרמן. בדידות נוראית מציפה אותו. הפעם הוא מחליט בייאושו, שהמכתב יהיה אמיתי, ולא מפוברק, כפי שהוא רגיל לכתוב. הוא כותב את בדידותו "אוון הנסן היקר... מתברר שאחרי הכול, זה לא היה יום מופלא... ואני תולה את כל התקוות שלי בזואי. שאני אפילו לא מכיר, ושלא מכירה אותי. אבל אולי אם כן אכיר אותה, אולי אם רק אצליח לדבר איתה, ממש לדבר איתה, אז אולי – אולי כלום לא יהיה שונה בכלל. הלוואי שהכול היה אחרת. הלוואי שהייתי חלק ממשהו. הלוואי שמשהו שהייתי אומר היה חשוב, למישהו. זאת אומרת. בואו נודה בזה: מישהו בכלל ישים לב אם איעלם מחר? שלך, חברך הטוב והיקר ביותר, אני."

כשהוא מסיים את המכתב, הוא הולך לקחת את המכתב מהמדפסת, ואפילו מתכוון לקרוע אותו, כדי לא להגיד את האמת שלו לד"ר שרמן, אבל אז הוא רואה את קונור בחדר המחשבים. ודווקא הנער הזה, אימת כולם, מנהל איתו שיחה ארוכה, ואפילו חותם לו בגדול על הגבס שלו מבלי שהתבקש. ודווקא ברגע, ששניהם נינוחים, נוטל קונור את הדף של אוון מהמדפסת, וקורא. השם של אחותו, מעורר את זעמו מחדש. הוא לא פוגע באוון, אבל מקלל אותו ויוצא, כשמכתבו של אוון בידיו.

כאשר קונור וזואי לא מופיעים בבית הספר במשך מספר ימים, חושש אוון  שזה קשור למכתבו. אז הוא מגלה לתדהמתו, שקונור התאבד, והמכתב של אוון, שנמצא עליו, גורם להוריו של קונור לחשוב, שקונור הוא שכתב את המכתב לאוון, ושהייתה ביניהם חברות נפלאה. מכאן נסחף אוון בשקרים על שקרים, מתוך רצון טוב להיטיב עם משפחתו של קונור, שאיבדה בן, כשהוא לא סולח לעצמו, שאינו מספר להם את האמת.

מיגור הבדידות וערך החברות יהפכו לפרוייקט חברתי שיובילו אלנה בק ואוון, לכאורה לזיכרו של קונור. בדאגתו לזולת, מצליח אוון לתקשר עם אחרים, להאמין בעצמו, ולהפוך לדמות ציבורית, בתוך בועת השקר של סיפור חברותו, לכאורה, עם קונור. בועה שתתנפץ לבסוף.

ומעל כל אלה מרחפת רוחו של קונור, שמביט, משתאה, ותוהה על בדידות, חברות ומשפחה.

 

'ההבטחה' מאת דיימון גלגוט ; מאנגלית: מיכל אלפון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

משפחת סווארט הלבנה, היא מהאפריקאנרים (לבנים ממוצא הולנדי), שגרים בפרטוריה שבדרום אפריקה, ויצרו את האפרטהייד, האפלייה על רקע גזעי. יש לה חווה מתפוררת, ויחסים גרועים בין בני המשפחה, שהולכים ונעשים גרועים יותר, עם מותם של ההורים, ועם מותם הלא צפוי, ויש שיגידו צפוי, של האחרים. משפחה זו בהתפוררותה, היא משל לאפרטהייד, שמתחיל להרקיב,  ושתחתיו צומחות מחשבות חדשות, דמוקרטיות יותר, כמו הבטחה לעתיד טוב יותר. אך כנראה שהחברה צריכה לעבור כמה עשורים כדי להשתחרר לגמרי מההפרדה הגזענית הזו. ורק עיקשות והתמסרות לרעיון ההבטחה הגלומה בקידמה, יכולה להניב פרי.

כך מגלמת אמוֹר, צעירת המשפחה, את שמירת הלפיד של ההבטחה, את הרצון להיאבק בניסיונות ההדחקה, וההתעלמות של בני משפחתה. היא הדור הצעיר, שכבר לא גזען, אלא מביט אל השחורים, כאל בני־אדם. שמוכן לשינוי. אולי לכן, רק היא, תוכל לשוב ולקיים את ההבטחה שניתנה.

מהי ההבטחה במקרה של משפחת סווארט? כשהיתה אמה של אמור על ערש דווי, נלחמת על חייה, היתה זו סלומה, האומנת השחורה, בת גילה של האם, שטיפלה בה במסירות, וניקתה והחליפה כל מה שצריך לנקות ולהחליף אצל חולָה, שאינה זזה עוד ממיטתה. ועתה, אחרי שהחזירו את אמור מהפנימייה בה שהתה, בשל מחלת האם, מסרבת הנערה לקלוט שאמה נפטרה. היא בורחת לתל, שעליו נפגעה מברק, כשהיתה צעירה יותר, ובחלון חדרה של האם, היא רואה את סלומה מעניקה טיפול אחרון לאם שנפטרה.

"קשה להצמיד לה גיל מדויק. לא הרבה ניכר בפניה, היא עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. אבל יש דברים שאת בכל זאת יודעת, כי ראית אותם בעצמך. באותן פנים חתומות שסלומה מטאטאת ומנקה בהן את הבית ומכבסת בהן את בגדי דייריו, היא סעדה את אמא במחלתה האחרונה...כל הדברים שבני משפחתה לא רצו לעשות, דברים מלוכלכים מדי או אינטימיים מדי. שסלומה תעשה את זה, בשביל זה משלמים לה, לא? היא הייתה עם אמא במותה, שם ליד המיטה, אם כי נראה שאף אחד לא רואה אותה, מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה. אמרו לה, תנקי כאן, תכבסי את הסדינים, והיא מצייתת, היא מנקה, היא מכבסת את הסדינים. אבל אמור רואה אותה דרך החלון, אז היא בכל זאת לא בלתי נראית..."

ואמור הבוגרת, המתאבלת על מות האם האהובה, מבינה רק עכשיו, קטע שיחה ששמעה בין הוריה, שלא שמו לב, שהיא בפינת החדר "הייתי בשבילם כאישה שחורה". בשיחה סוחטת האם מהאב, הבטחה, שבית לומברד שבו מתגוררת סלומה, בתוך מרחבי החווה, יהפוך להיות שלה. שהרי היא ראוייה לו, לדעת האם, עם הטיפול המסור שהיא מעניקה לה. האב מבטיח, אם כי בגרון חנוק.

אבל לאחר מותה של האם, הוא שוכח את הבטחתו, וכשאמור, קול המצפון המשפחתי, מזכירה לו – הוא מתכחש וטוען שאין אפשרות להעביר קניין לאשה שחורה. אמור תחזור ותזכיר את ההבטחה הזו, לכל אחד מבני המשפחה, שהם בגזעניותם, ואנוכיותם, לא מוכנים לקבל ולקיים. עד שהיא תבין, שרק היא יכולה לעשות זאת.

האם קיום ההבטחה, הוא בהכרח, יוביל לחיים טובים ולאושר? לא מיד, אבל זה יקרה, כמו שביטול ההפרדה הגזענית, יהפוך בסופו של דבר לעובדה מוגמרת, שלא כל הצדדים יאהבו, אבל ילמדו להשלים איתה.

הכתיבה של דיימון גלגוט, לא רק רהוטה, אלא מיוחדת, כשהמספר חולף בין הדמויות, מביט עליהן מהצד, נכנס לתוכן ומדבר מכמה זוויות ראייה, לעיתים, כמעט בו־זמנית. מקדיש רגע מיוחד לחסר בית, שרואה ישויות רעות או טובות על גבן של הבריות, והרבה רגעים לאמור, שיש לה קול מיוחד, שפוי, אנושי, בתקופה לא אנושית. שנחשבת לפגועה מאותו הברק, אבל בעצם רואה, אף היא, מה שאחרים מסרבים לראות. אמיתית, וחסרת דעות קדומות.

עוד הלוויה מתרחשת. אמור, בוגרת יותר, מגיעה שוב לבית ילדותה: "אמור חומקת מהסלון, מתרחקת מהציבור... מוטב לסגת למטבח, בחיפוש אחרי מי שבאמת התגעגעת אליה. סלומה / אמור. הן מתחבקות בקלות, בלי מאמץ, ידיים חמות. אחיזה איתנה.  ערסול עדין, שחרור... (את תעזרי לי?) זה לא נאמר בקול רם, ובכל זאת אמור שומעת. שאלת בית לומברד ומשאלתה האחרונה של אימה והבטחתו של אביה, בעצם אלה כמה שאלות אם כי נדמה שזאת רק שאלה אחת, עקבה אחריה ברחבי עולם, הטרידה אותה ברגעים נבחרים כמו זרה שנטפלה אליה ברחוב, משכה בשרוולה, צעקה טפלי בי! והיא יודעת שהיא חייבת, יום יבוא ויהיה עליה לענות... עוד נדבר, היא אומרת לסלומה..." ומוסיפה בכך את הבטחתה לזו של אביה.

ובין לבין מכניס הסופר גלגוט גם את לגלוגו, כשהוא מתאר בכנסייה את משפחת סווארט, שאינה שונה מהמשפחות הלבנות האחרות. שלכולן יש "מבטא רמוס שכל העיצורים נערפים בו והתנועות נבלעות. משהו חלוד ועכור מגשם ומעוקם בנשמה..." ואז הלגלוג עם ההומור "אבל אל תגידו שאנחנו לא משתנים! כי נחשו מי עוד יושבת בשורה הראשונה, היום היא שארת בשר של כבוד. ראו כמה התקדמנו בארץ הזאת. הנה האומנת השחורה יושבת עם המשפחה!" ורק לכאורה היא מוקפת בתאורת כבוד ויקר, "אם כי בתודעתה העיטורים הם לא יותר מכתם מוזהב מטפטף בגלל הקטרקט הכפול המערפל את עיניה..." האומנת השחורה, שכבר הזקינה לעת הזו, אינה מגיבה – כפי שהלבנים אולי היו מצפים שתגיב – לכבוד המפוקפק הזה. ולכן הם "לא יותר מכתם... מוזהב, כלומר, מצופה, ועוד מטפטף..."

ופסגת ההומור בעיניי, מתגלה, כשהמספר מזכיר את הפוליטיקאי, שכבר שמענו עליו מהווידוי של אסטריד, אחותה של אמור: "והיא לא השחורה היחידה בכנסייה! אם תעיפו מבט לצד ההוא, רק אל תסתכלו עכשיו, תראו את הפוליטיקאי החתיך הזה, לא ברור איך מבטאים את שם המשפחה שלו, נקישות הלשון האלה קשות מדי, אבל הוא ממש על הגל כרגע. יש לו קשר עסקי עם בעלה של אסטריד, כמובן, ובכל זאת, יפה מצידו שבא, מחווה נדיבה מצד בחור עסוק כזה..." כשבעצם ידועה כבר לקוראים הסיבה, שמניעה את אותו הפוליטיקאי להגיע ללוויה זו, והם הופכים שותפים לסוד, ללגלוג ולרכילות המוסווית, המועברת לקוראים בפנייה ישירה "רק אל תסתכלו עכשיו", כאילו הם באמת נמצאים בכנסייה, במעמד הזה, והמספר לוחש להם באוזניהם.

על ספר זה, זכה הסופר דיימון גלגוט, בפרס  הבּוּקר 2021. השופטים בפרס זה ציינו ש"דרכו הסיפורית המיוחדת במינה היא עדות לפריחת הרומן במאה ה־21... זוהי הוכחה מזהירה ליכולתו של הרומן לגרום לנו לראות ולחשוב אחרת."

'הספרייה האחרונה' מאת פריה סמפסון ; מאנגלית: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מה לעשות, שכל ספר שהנושא שלו הוא ספרים וספריות מושך אותי? אז הנה עוד אחד. מאד רלוונטי לתקופה שלנו, שבה הספריות צריכות להוכיח לעולם, שהן כאן כדי להישאר. שאף מתכונת אחרת – חוץ מבניין ספרייה, שמכיל צוות ספרנים חם ורוצה לעזור, שמכיל ים של ספרים בכל התחומים ואוצר בתוכו ידע, ודמיון ותרבות ואהבה וחום אנושי – לא יכולה לתפוס את המקום הזה.

הספריות בארץ, מקבלות תמיכה כספית יפה מהמדינה, דרך המחלקה לספריות במשרד התרבות והספורט, וחלקן – גם  מהרשויות, שאף משלמות את שכר הצוות ואמורות לתחזק את מבנה הספריות. הספריות, שכבר מזמן הפכו לא רק לשומרות הסף של הידע והחכמה ואוצרות הרוח, אלא גם למרכזי תרבות והעשרה, נחוצים ביותר, לכל הגילאים.

ברומן שלפנינו אנו נחשפים לסיטואציה אחרת לגמרי, לא בארץ, של מועצה שאינה משקיעה בספריות האזוריות, ומבקשת לבטלן כדי לחסוך בכסף, ולהשתמש בו למטרות אחרות, נדל"ן וכדומה. ספריית צ'לקוט, שוכנת בכפר קטן, במבנה מהמאה התשע־עשרה שהיה בעבר בית הספר של הכפר. "גג  הרעפים שדלף כשירד גשם עז, לוחות הרצפה החורקים ומשפחת העכברים שכרסמה בעקשנות את ארגזי הארכיון שאוחסנו בעליית הגג". אמנם "המועצה המקומית שיפצה את הספרייה אי שם בשנות התשעים והוסיפה נורות פלורסנט ושטיחים ירוקים דקים מקיר לקיר." אך נראה בהמשך, שאין לה שום עניין בהמשך קיומה של ספרייה קטנה זו. וכך, בשל היעדר תיקצוב מתאים, ומחסור במשאבים, המנויים מתלוננים באופן קבוע על התאורה חלשה, ההסקה מקרטעת והאקוסטיקה נוראית.

ג'ון ג'ונס, היא עוזרת הספרנית בספריית צ'לקוט, הספרייה היא כל עולמה. אמה, שהיתה הספרנית האגדתית של אותה ספרייה, נפטרה, לאחר שנים של מאבק במחלה קשה, וג'ון מתגעגעת אליה מאד. בצל זיכרון אמה, הפעלתנית והחברתית – שהיתה שם דבר בכפר בכלל, ובספרייה בפרט – היא מאבדת את כל בטחונה העצמי, ואינה מנסה לשנות שום דבר בחייה, ולהתנסות בשום דבר חדש, שמא לא תצליח, והיא אינה מנסה להביע את חיבתה לאלכס, פן תידָחה.

אבל אז נפוצה השמועה בכפר, שהמועצה רוצה לסגור את הספרייה, ביחד עם ספריות נוספות במחוז, שהן אינן כלכליות מבחינתה. המחשבה הזו מטלטלת לא רק את ג'ון, אלא אף את כל אוהבי ונאמני הספרייה, כמו סטנלי בן השמונים ושתיים, גברת ב., ורה, ג'קסון הילד, ליילה המהגרת ואחרים, שגם עבורם, משמשת הספרייה כאבן יסוד בחייהם. הם מחליטים לנסות לבטל את רוע הגזירה, וכמובן שצריכים לעמוד מול שורה של מכשולים.

"ג'ון ניסתה לשמור על אופטימיות ואמרה לכולם ששום החלטה סופית עדיין לא התקבלה, אבל בתוך תוכה היא הרגישה שהיא נשברת. מה היא תעשה אם הספרייה תיסגר? היא תצטרך למצוא עבודה חדשה ואולי גם למכור את הבית של אמה, לעזוב את צ'לקוט ו..." . וכהרגלה, היא פונה אל הספרים בכל מצב שבו היא נמצאת באי שקט או חרדה.  "ג'ון תחבה את ידה לתוך התיק שלה והוציאה ספר בניסיון נואש להסיח את דעתה מהמחשבות האלה." אבל אין בכך משום פתרון, כמובן, למצב.

היא נמצאת במצוקה. הספרייה מאד חשובה לה, והיא היתה רוצה להשתתף במאבק, אך מרג'ורי, מנהלת הספרייה, מתרה בה, שהשתתפותה, תיחשב כבגידה ביד שמשלמת את משכורתה, ושאסור לה לעשות דבר כנגד המועצה.

התפנית מתרחשת כשסטנלי, בן השמונים ושתיים, מודיע לג'ון שהוא מתכוון להתבצר בספרייה ולא לעזוב, עד אשר המועצה תשנה את עמדתה, ותבטל את איום הסגירה. כשג'ון מנסה לשכנעו שלא לעשות זאת ואומרת: "אבל אני לא יכולה להרשות לך להישאר פה מחוץ לשעות הפעילות. מרג'ורי תהרוג אותי."  הוא שולף את הנימוק שישכנע אותה: "זה לא משנה... לפעמים אנחנו חייבים להפר את החוקים למען מטרה חשובה, ג'ון. וספריית צ'לקוט חשובה לי מאד..." במודע, או שלא במודע, משתמש סטנלי במשפט מפתח מתוך הספר "אריה הספרייה" של מישל קנודסן.

בספר הילדים הנפלא "אריה הספרייה" שוברת  גברת דפני את היד במשרדה, ומוטלת על הרצפה, מבין האריה שהוא צריך לעשות מעשה. הוא הולך למר נקדי להזעיק עזרה. אך אפילו אריה אינטליגנטי כפי שהוא, אין הוא יכול להסביר למר נקדי את המצב במילים,  ולכן הוא "פער פה גדול מאוד, והוא שאג את השאגה הכי אדירה ששאג בכל ימי חייו. מר נקדי התנשף. "אתה לא שומר על השקט!" הוא אמר לאריה. "אתה לא שומר על הכללים" ואז הוא רץ אל המנהלת: "גברת דפני! האריה לא שמר על הכללים! האריה לא שמר על הכללים!"  ואז אומרת מנהלת הספרייה כשהיא עדיין על הרצפה: לפעמים... יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים. אפילו בספריה. עכשיו תזמין לי רופא בבקשה... "

זו השפה שהיא מבינה, שפת הספרים. ולכן ג'ון מבינה שזו גם המטרה החשובה שלה. היא תתגבר על פחדיה, ביישנותה, וחוסר ביטחונה ותפרוץ את מעגל הזכוכית של חייה.

ערים של נייר' מאת ג'ון גרין ; מאנגלית: רוני בק

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מרגו וקוונטין גרים בשכנות זה לזו באורלנדו שבארה"ב. את ילדותם הם מבלים במשחק וברכיבה על אופניים. קוונטין, המכונה קיו, מעריץ את מרגו ומרגיש שאירע לו נס, כשהפכו להיות שכנים. "תמיד נלחצתי כששמעתי שמרגו אמורה להגיע, כי היא היתה האדם המדהים והנפלא ביותר שאלוהים יצר אי פעם. באותו בוקר היא לבשה מכנסיים לבנים קצרים וחולצת טריקו ורודה שעליה ציור של דרקון ירוק נושף אש נצנצים כתומה ובוהקת..."

אבל אז, באותו הבוקר – כששני הילדים, אז בני תשע, נכנסים רכובים על אופנים לג'ייסון פארק – משתנים חייהם. הם מגלים איש תלוי ומת. הטראומה הזו תלווה אותם כל חייהם. באותו הלילה, מרגו, תטפס על העץ שליד ביתו, תנקוש על החלון והוא יכניס אותה. שם בחושך היא תגיד לו, ששמעה משכנה שהמת התגרש ואז התאבד "אולי כל החוטים שבתוכו נקרעו..." היא תגיד.

תשע שנים עוברות. שניהם חווים חוויות ילדות ובגרות נפרדות, כשהוא ממשיך להעריץ אותה מרחוק, כאלילה בלתי מושגת.

ושוב מופיעה מרגו בחלונו של קוונטין. הפעם היא קוראת לו לעזור לה במסע נקמות. הוא לוקח אותה במכונית של אימו, והם יוצאים ללילה הזוי, על פי תיכנונה המדוייק להפליא. בסופו של הלילה, כשהם בתוך אחד החדרים העליונים של בנין סן-טראסט הגבוה, והעיר, על פנסיה, פרושה לפניהם בתוך החושך המואר, היא תקרא לה עיר של נייר. "כאילו, תסתכל עליה, קיו: תראה את כל הרחובות הקטנים ללא מוצא שסוגרים על עצמם, כל הבתים שנבנו כך שיתפרקו בסופו של דבר. כל אנשי הנייר שחיים בבתי הנייר שלהם, שורפים את העתיד כדי להתחמם... כולם מטורפים מרוב תשוקה לצבור דברים, וכל הדברים דקים כמו נייר ועדינים כמו נייר. וגם כל האנשים... וכל חיי לא נתקלתי אפילו פעם אחת במישהו שאכפת לו ממשהו חשוב."

והתחושה הזו, שהכל נייר – שטוח ולא אמיתי – מצטרפת למוטיב החוטים ולאיש המת. ולא סתם בוחרת מרגו היטב את המילים אותן היא אומרת לו: "... אני לא נורא עצבנית על ג'ייסון, או על בקה. ואפילו לא על לייסי, למרות שממש חיבבתי אותה. אבל זה היה החוט האחרון. חוט עלוב, ברור, אבל הוא היה האחרון שנשאר לי, וכל ילדת נייר צריכה לפחות חוט אחד להיתלות עליו, לא?"

קוונטין חכם, ואחרי שהות קלה, הוא מחבר בין הדברים ומתחיל לחשוש לה: "את אמרת... כשהאיש ההוא מת, אמרת שאולי כל החוטים בתוכו נקרעו, וקודם אמרת על עצמך שהחוט האחרון נקרע." "היא השמיעה מין חצי צחוק. 'אתה דואג יותר מדי. אני לא רוצה שילדים ימצאו אותי שוכבת בתוך נחיל זבובים בשבת בבוקר בג'פרסון פארק... אני גאוותנית מדי לגורל כזה.' "

 היא לא אמרה שהוא טועה בפרשנות. היא רק תיקנה אותו, בדרך שבה זה יקרה. אבל, את זה הוא יקלוט מאוחר יותר.

כשהם מבצעים את המשימה האחרונה של מרגו, בדיסני וורלד באותו הלילה, כשהם יושבים על ספסל ליד בריכת כלבי הים, ושומעים מוזיקה של השיר "כוכבים נופלים על אלבמה", הוא מרגיש קו ישיר שנמתח בינו לבינה. "מעריסות התינוק שלנו אל האיש המת, אל הידידות שלנו, אל הרגע הזה. ורציתי לומר לה שההנאה שלי לא נובעת מהתכנון או מהעשייה או מהעזיבה. ההנאה שלי היתה לראות את החוטים שלנו מצטלבים ונפרדים ואז נפגשים שוב – אבל זה נשמע נדוש מדי, וחוץ מזה, היא כבר קמה."

אחרי אותו הלילה, מרגו תיעלם. הוריה – שמעולם לא הסתגלו לילדה ולנערה יוצאת הדופן שלהם, וכנראה שאף לא הקדישו לה את תשומת הלב הראויה – מודיעים למשטרה על היעלמה, משתפים פעולה, אבל בעצם מרימים ידיים, בחלוף הימים להיעלמה.

מי שלא מוותר עליה ומחפש את משמעות הרמזים שהותירה אחריה, הוא קוונטין. ומי שלא מוותרים עליו, כחברים טובים, הם בן, רדאר וחברתה, לייסי. החבורה תצא בעקבות הרמזים. הם יתבגרו בדרך, והוא יבין עוד כמה דברים על מרגו, ועל שניהם.

זהו ספר מרתק, שנוגע בנעורים, בהתבגרות, ובחברות, כפי שג'ון גרין כבר הראה לנו בספריו הקודמים "אשמת הכוכבים", ו"מחפשים את אלסקה".

'אל תספר לאחיך' מאת מאיר שלו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

איתמר- רווק יפה וקצר רואי, בן שישים וחמש, שחי כבר שנים רבות בארה"ב, ובועז, אחיו בן השישים ושלוש – שחי בארץ, נשוי למאיה ואב לבן ולבת – נפגשים אחת לשנה בארץ, בבית מלון ל"ליל אחים".

רק לאחר כמה כוסות של בוכא, משקה תאנים מיוחד, נפתחים השניים, וחרצובות לשונם משתחררות. לכאורה, רק בגלל היין. מאחורי הפגישות האלה, והלבבות שנפתחים זה אל זה, ברֵעוּת של אחים, מסתתר צבא שלם של נשים חזקות ושולטות, שמותירות את השניים, כנועים או בורחים, בחיק הסיפורים, שרק הם מאפשרים להם שליטה על חייהם, ובנייה של האגו שלהם – כל אחד לעצמו, ואחד של השני.

איתמר (איטה) מתאר בפני בועז אחיו, סיפור שהוא כותב, על פגישה מוזרה ומורכבת שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. מהרגע שבעלת הבר שבו ישב מזמנת את חברתה, שרון, לפגוש אותו, בשל היותו גבר יפה במידה בלתי רגילה. מכאן הדברים מתגלגלים בלא שתהיה לו שום שליטה עליהם: ההגעה של שרון, ההובלה שלה את איתמר בשבילים אפלים אל מקום מבודד, עמדת הכוח שהיא קונה עליו, כשהיא מבינה את גודל קוצר הראייה שלו "אז אתה ממש עיוור" היא אמרה. "זה מתחיל להיות מעניין ומלא אפשרויות", ואז היא לוקחת את משקפיו, והופכת אותו לכמעט עיוור, נתון לחסדיה. עד שהיא מגלה לו את מניעיה ותרמיתה, מחזירה לו את משקפיו ומשחררת אותו. בועז מכנה אותה "מטורפת" ומתאר כך את אחיו: "אתה היית בסך הכל אביזר במה בהפקה שלה".

מדוע מספר איתמר דווקא את הסיפור הזה לבועז? איתמר אומר: "אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות". ובועז מתייחס: "... ומה זה 'הייתי ממציא לך סיפור'? אולי כבר המצאת? הרי בכל ליל אחים שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים והתחלת להמציא חדשים?" ואיתמר משיב: "אולי... אבל אתה חייב להאמין לי, אין לך ברירה, כי אני זה שמספר ואתה זה ששומע" ובתוך תשובתו עונה־לא־עונה איתמר לבועז. כי מה שהוא מנסה להסתיר ממנו זה סיפור אחר, שהוא באמת על הוריהם, ויותר נכון על אימם, ועל השמיעה שלה והתרמית שלה כלפי אביו. על ערש דווי מגלה האֵם לאיתמר, בנה האהוב, המועדף, והיפה, את הסוד שהסתירה מכל המשפחה. מגלה, ומתרה בו "אל תספר לאחיך". היא יודעת שהוא יתרגז, כי יש בסיפור מן הפגיעה באביהם, שהעדיף את בועז, והיה אהוב עליו. לא סתם חוזר ואומר איתמר במהלך הסיפור "אביך" ולא "אבינו", כשהוא מזכיר את האב.

נראה שסיבה נוספת לספר את הסיפור היא דווקא להקטין את דמות עצמו כְּיָפֶה, תכונה שֶׁבְּשֶׁלָּהּ מקנא בו בועז מאז ומעולם. כמו־כן נראה שיש כאן רצון של איתמר להדגיש בכוונה את התכונות המחלישות שלו, שהן: קוצר הראייה הגדול שלו, והיותו פחות חכם מִיָּפֶה. כל אלה, כדי לתת לאחיו במתנה את חולשותיו, ולהעצים את בועז, שכביכול היה נוהג בחוכמה רבה יותר, לוּ נקלע לסיטואציה כזו.

עוד ייתכן, והסיבה לסיפור כזה, כמו רבים לפניו, היא מתנה נוספת שהוא מעניק לאחיו: היכולת להיכנס איתו לסיטואציות אירוטיות, שבועז כגבר נשוי לא מרשה לעצמו: "עכשיו גם לי יש הוראות" אומר לו בועז "שמכאן והלאה לא תשכח לתאר כל פרט. אני רוצה לשמוע הכל. את כל הרגלינו על כתפינו ואת כל האנו נושאים לפידים, ובלי האסוציאציות שמקפיצות אותך כל הזמן לצדדים. אני רוצה כמה דקות בלי מיכל ובלי מאיה ובלי אבא ואמא. רק אתה ושרון בלילה ההוא ואתה ואני הלילה."

פעם נוספת שבה נאמר "אל תספר לאחיך" מופיעה על פי בקשה של מאיה הגיסה, ששמעה את הסיפור על שרון, עשרים שנה קודם לכן, וביקשה מאיתמר שלא לספר לאחיו לפני כן. רק אחרי שמאיה מאפשרת לו לספר הוא מספר, אבל נראה, שהמניעים שלו הם שקובעים מתי לספר, כי הם משמשים לו כְּסוּת למה שהוא מתאמץ לא לגלות לבועז.

מיכל, היא האקסית המיתולוגית של איתמר. אף היא, אישה כוחנית ודעתנית, כזו שזוכה בפרסי הצטיינות על חוכמתה, בניגוד אליו, שזכה פעם אחת בפרס הצטיינות על עגלת כושר שבנה, בזמן היותו מדריך אימון גופני בצבא. האמירות שלה, כמו של נשים אחרות ברומן, הן כאלה שבדרך כלל נאמרות לנשים על ידי גברים שוביניסטים בסגנון "תהיי יפה ותשתקי".

המשקפיים שלו, שרבות מבקשות שיסיר אותם כדי לראות איך הוא יפה יותר, מסמלות, אולי, את החוכמה. ומיכל, כמו כל היתר, מעדיפה אותו בלעדיהן: "איטה עם המשקפיים שונה מאוד מאיטה בלעדיהן," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם יפים." "וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "אבל זה לא כל כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני..."  אמירות שכאלה אנו שומעים גם ממאיה גיסתו שאומרת: "רק להיות יפה וזהו, שזה כמוך, איטה". או חברים שאומרים לו: "למה אתה לא מתחתן? ... איך זה שגבר יפה כמוך לא מביא ילדים יפים לעולם?"

על הקשר שלו עם מיכל אומרת האם: "מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קֻבַּעַת של ייסורים היא תגמיא אותו." גם האב, מתייחס לכך, כשהוא מספר לאיתמר, מה מאיה הגיסה אומרת על הקשר: "אתה יודע מה מאיה של בועז אומרת עליך, איתמר? שאתה הצאצקע של מיכל... היא כמו ילד שיורד לרחוב עם האופניים החדשים המבריקים שלו, להוציא לכל הילדים האחרים את העיניים... והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה." מיכל אכן זורקת אותו, אחרי חמש שנות חברות, ושוברת את ליבו לכל החיים. אך גם אחרי שפיתחה קריירה מדעית, התחתנה, ילדה ילדים ויש לה כבר נכדים, כשהיא רוצה להעביר אליו מידע כלשהו, בשהותו הארוכה בחו"ל, היא מעבירה לו דרך אחיו, בועז, תוך ציווי: "אל תספר לאחיך", כדי שאיתמר לא יידע, שהיא זו שסיפרה.

בועז דווקא מספר תוך התמרדות: "כי אני מרגיש שליל האחים הזה שלנו הוא ליל אחים מיוחד... וחוץ מזה... מי שואל אותה? מי היא שתגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות? הגיע הזמן שגם אתה לא תשים עליה".

התנהלות כוחנית נשית אחרת היא זו של אמם של איתמר ובועז כלפי אביהם, כפי שמתלונן האב: "פולשת אל הטריטוריה שלי... אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש... זאת הדרך שלה לסמן בעלות." בתגובה מתמקם האב "בלמעלה" של הבית, בעוד היא "נאבקת בו" מ"בלמטה" של הבית. אולי יש סמליות בעובדה, שבין אוספיו של האב, עורך הדין ונוטריון, יש אוסף פליירים, שאמורים לשלוף, אבל לא יכולים לשלוף אותה מליבו.

איתמר הוא הבן המועדף שלה, ואת יופיו, היא הופכת למקדש ואומרת לנשים הרות, שרוצות לגעת בו "הילד הזה הוא נר חנוכה, לראותו בלבד. תיגעו בשני אם אתן כל כך רוצות... " וכשבועז מזכיר לו את המשפט האחרון, שאיתמר לא זכר, לגבי הבן השני שלה, הוא מוסיף: "השני, זה אני, איטה, לא היה קל להיות אח שלך... ועד היום זה לא קל... עם כל הנשים שמתחילות איתך והמראה של צעיר נצחי שיש לך... "

בתגובה מסביר איתמר לבועז מדוע לא התחתן מעולם: "בתור נקמה באמא. בשביל לחתוך לה את שלשלת הגברים היפים של המשפחה שלה". "על מה היה לך לנקום בה?" שואל בועז "הרי היית הילד שלה." "על זה בדיוק, בועז..." עונה איתמר.

 

מאבקי כוחות מגדריים רוחשים ברומן זה, ואהבה גדולה של אחים, למרות הכל ועל אף הכל. קיראו.