אניס מנאנסי מאת ניבה יוסף

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מורה צעירה ללטינית, יוונית וצרפתית עתיקה, בשם אניס, הגדלה במקום קטן בשם נאנסי בחבל הלורן בצרפת, מחפשת משמעות. היא עוזבת את משפחתה, ואת עבודתה, ומגיעה לישראל, בעקבות הצעתו של ידידה פול לשהות בחדרו המושכר ביפו בזמן שהוא נוסע ליוון, היא מוצאת בכך הזדמנות להתאוורר, לראות עולם ולפגוש אנשים אחרים.

הספר יצא ב-2015, ומן הסתם נכתב לפני הפיגועים האחרונים בצרפת ולפני גל המהגרים, השנוי במחלוקת, הזורם לאירופה. אך הסופרת שמה בפיו של בעל בית הקפה ביפו, המשוחח עם אניס, את הנושא הנפיץ: "גם לכם יש שם הרבה קונפליקטים עם כל המהגרים המוסלמים שהתיישבו בצרפת... בעיר יש פצצה מתקתקת, רק שהצרפתים שאננים ולא מבחינים בה." ואניס עונה לו בפסקנות וברוח הצרפתית הדמוקרטית: "אני חושבת שטוב שבצרפת יש אזרחים מעמים שונים. אני מכבדת מאוד את התרבות שלהם. זאת מסורת לפתוח את הדלת למהגרים,"...

יש בה משהו עדין ותמים באניס. פתוח להקשיב, לראות, להרגיש. היא מתוודעת לתל-אביב, המוצגת בפניה קודם כל במלים של פול המתאר את הבנייה והתמורות המהירות בעיר: "כל מבנה הרוס הופך לבית קפה. כל בניין קטן – לגורד שחקים", ובכל השיחות שלה עם האנשים השונים שהיא פוגשת, חוזרת ההשוואה הבלתי נמנעת בין צרפת לישראל. בין החום שהיא מרגישה פה מהאנשים, והפתיחות הלעתים חודרנית של האנשים, לעומת הניכור שחשה שם. לעומת זאת, היא שבה ונתקלת בדימוי של פריס הרומנטית בעיני האנשים, כמו אורן, הצעיר שהם פוגשים בבית הקפה "הנסיך הקטן", המספר להם על רצונו להגיע לפריז לחצי שנה, לצייר, לחשוב על הציירים שציירו שם, וליהנות מהאווירה שם, מהבגט, מהגבינות, מהשקט ומהנוף.

כשהיא פוגשת את איתי החייל ליד עין כרם, בביקורה בירושלים, הם מדברים על החיים והיא מצטטת מהורציוס: "עליך לתפוס את היום, לקטוף אותו כמו פרח, לא לחשוב על העתיד, כיוון שאין לך מושג מה יקרה מחר. העתיד מעורפל ואינו ודאי לאיש מאיתנו". וזה מה שהיא עושה בעיקר. חיה את הרגע.

החוחית מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

על הספר 'החוחית' שכתבה דונה טארט, כותב הסופר סטיבן קינג בניו-יורק טיימס: זהו "אחד מאותם ספרים נדירים שניתן לספור על כף יד אחת".
הספר עב הכרס, על 838 עמודיו, זיכה את המחברת, דנה טארט, בפרס פוליצר 2014. הוא נכתב כיומן מכתבים שלא-באמת-נשלחים במהלך חיים שלמים, חייו של תיאו דקר.
תיאו היה קשור בילדותו לאימו. אביו האלכוהוליסט, החליט לעזוב, כשהוא משאיר אחריו חובות, אישה וילד קטן.
בהיותו בן 13, כשהוא ואימו בדרכם לפגישה עם מנהל בית הספר, הם נקלעים לסופת גשמים, ומוצאים מקלט זמני במוזיאון. האם המתמחה באמנות, מעשירה את ידיעותיו של תיאו ביצירות שהם רואים, ומתעכבת על ציור קטנטן של חוחית הקשורה בשרשרת. זהו ציור אמיתי משנת 1654 של קרל פבריציוס, אחד מגדולי הציירים הפלמיים במאה ה-17, שנהרג בגיל 34 בפיצוץ בדלפט.
כשהנער מביט בציור החוחית, ושומע את התלהבותה של אימו,  מזכירה לו הציפור את האם: "כל אלה הזכירו לי תמונות של אמא מילדותה: חוחית כהת ראש עם מבט יציב".
רגע לפני שהם מחליטים לצאת מהמוזיאון, עוזבת אותו האם, כדי לראות עוד פעם אחת תמונה של רמברנדט. ברגע זה מתהפכים חייו של תיאו. פיצוץ עז מחריד את המקום. עשרות הרוגים, ביניהם אימו.

תיאו מוצא עצמו בתוך כאוס מוחלט, שקט נוראי, גופות מרוטשים והריסות. היחיד שנותר חי לידו הוא איש זקן, אותו ראה קודם לכן מלווה בנערה ג'ינג'ית כבת גילו. ברגעיו האחרונים של הזקן, עוזר לו תיאו, והזקן נותן לו טבעת.  בגחמה רגעית, נוטל תיאו גם את ציור הציפור מתוך המסגרת ההרוסה, מחביא אותו בין בגדיו ובורח מהמקום. הוא נותר לבדו.
משפחתו של אנדי בארבר, חברו מבית הספר, קולטת אותו לביתה. הבית אריסטוקרטי, קר וענייני, ותיאו, שעבר טראומה כה קשה, של פיצוץ, ושל אובדן האם – אינו  זוכה לחום ולהבנה, שלהם הוא זקוק. עם זאת, זהו בית, שדואג לצרכיו החומריים, ללימודיו, ולחינוכו.
בואו של אביו וחברתו ההמונית, משבש גם את אורח החיים הזה. האב וחברתו לוקחים אותו ללאס וגאס, כשהאב עסוק בהימורים והם מתעלמים מצרכיו לגמרי. מילד אהוב, הוא הופך להיות נער נטוש ומוזנח, שאיש לא דואג לו. בהיעדר מבוגר אחראי, הוא מתחבר לבוריס, נער נטוש ומוזנח כמוהו.
במהלך השנים הבאות יחיה תיאו בפחד תמידי, שמישהו ימצא את הציור, שהוא מחביא, יאשים אותו בגניבה, והוא ייכנס לכלא. בין לבין הוא מכור ליופיו של הציור, ולחוחית, המסמלת את היופי שבאמנות, ואת אימו ואהבתה.
דמות חיובית ותומכת היא דמותו של הובארט ('הובי'), בעל חנות העתיקות, המתמחה בתיקון ושיחזור רהיטים. האם יוכל לתקן גם את נשמתם המיוסרת של פיפה, הנערה הג'ינג'ית ושל תיאו?

למצוא ולאבד מאת ברוק דיוויס

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכז הרומן "למצוא ולאבד" מככבת ילדה בת שבע בשם מילי בירד. הילדה הקטנה הזו, חווה מוות מוקדם של אביה, והיעלמות מסתורית של אימה, המשאירה אותה מתחת לקולבי הלבשה תחתונה של כל-בו גדול. האם לא חוזרת. אבל, הילדה, מילי אינה מבזבזת את זמנה על דמעות, ורחמים עצמיים. כבר כילדה קטנה היא יודעת, שכולם ימותו.
במשך שלושה ימים ולילות נותרת מילי במחבואה. בלילות – החנות שלה. היא משחקת בצעצועי החנות, מנסה בגדים חדשים ובעיקר, מנסה לחשוב כיצד לפעול כדי שאימה, שהלכה לאיבוד לפי הבנתה, תמצא אותה שוב. במהלך כל הרומן היא כותבת בכל הדרכים שברשותה "אמא, אני כאן", ומנסה ללמוד כישורי חיים ממה וממי שנקרים בדרכה, תוך כדי שאלות תמימות של ילדה, המעוררות אמפתיה בקורא.

שלושה מבוגרים עוזרים למילי לחפש את אימה בדרכים. כל אחד מהם איבד מישהו. קרל הקלדן, איבד את אשתו האהובה שנפטרה, וגם הוא, כמו מילי, צועק אל מול ארונה של אשתו "אני כאן, איווי, אני תמיד אהיה כאן". סטלה, נהגת האוטובוס, איבדה את אחיה הקטן, ולכן כשהיא מבינה שמילי הקטנה בצרה, היא נחלצת לעזור לה, ואגתה פאנתה, שכנתה של מילי, שאיבדה את בעלה ובעצם איבדה את טעם החיים, מבינה שמילי הקטנה היא הפתח שלה לחיות מחדש.
למרות גילם המתקדם, דומים אגתה וקרל למילי, הבוגרת לגילה. יחסם אל האובדן: מילי "וזה כואב, עמוק בבטן. כל המבוגרים שהיא מכירה לוקחים איתם כל הזמן חתיכות מהבטן שלה ולא מחזירים לה כלום"; קרל "הוא לא הרגיש את הכאב, כי כבר היה כאב בכל מקום". אגתה: "איך מזדקנים בלי לתת לעצב להפוך להכול?..."

כולם מתעסקים עם המוות, עד שהם לומדים להתעסק עם החיים. מילי  מנהלת מחברת של דברים מתים. אגתה אינה יוצאת מביתה, והיא מעבירה את יומה בישיבה על כסאות של רגשות:  כסא התדהמה, כיסא ההתבוננות, כיסא התיעוב וכולי.
קרל אוסף מקפים ממקלדות. הסבר אפשרי מועבר אלינו ממחשבתה של מילי המסתכלת בבית העלמין על תאריכי ההתחלה והסיום של המתים, וחושבת שהדבר הכי חשוב הוא המקף הקטן, כי הוא מסמל את כל הזמן והמעשים של האדם מהרגע שנולד ועד שהוא מת.
על כריכת הספר 'למצוא ולאבד', מופיעה תוספת לכותרת, המבהירה שזהו רומן על "חוכמת ילדות ועל הקסם שמתחולל כשאיש אינו מסתכל". ואכן גיבורי הספר הנטושים, לומדים לבד וביחד, את עובדות החיים, ואיך לחיות מחדש. כל אחד מהם איבד מישהו, אבל מוצא אחד את השני, ואת התקווה, ואת החיים החדשים הנובעים מרעות, מידידות, ומנתינה ללא תנאי. כמו-גם –  את החופש לנהוג קצת כמו ילדים, ולחוות שוב אושר, כשכבר נראה היה שהוא לא יגיע יותר לעולם.

גלבי מאת איריס אליה כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

פירוש המלה "גַּלֽבִּי" הוא "לִבִּי" בתימנית, והלב, אכן משחק תפקיד בספר שלפנינו, ובעיקר לב שבור, שמנסה לשרוד.

שני אירועים דרמטיים משתלבים זה בזה בזיכרונם, בליבם ובמעשיהם של גיבורי ספרה של איריס אליה כהן.

אירוע אחד הוא השואה. מן ההיבט האישי, מייצגים אותה בני משפחותיהם של יגאל ואדיבה. שר'קה, אִמה של אדיבה, מלאת סודות כואבים ואובססיבית: "... המשיכה ללטף את כיכר הלחם שהביאה מהמטבח, ושלושתם ידעו שעד שתסיים לפרוס אותו, לאט ובזהירות, שחלילה לא ינשור פירור זהב אחד אל הרצפה, ועד שתניח את הפרוסות על הצלחת האליפטית, ועד שתגיש אותן לשולחן, ועד שתשאל כל אחד מהם אם הוא מעוניין ברבע או במחצית הפרוסה או אפילו בפרוסה אחת שלמה, ועד שתעניק לכל אחד מהם את מה שביקש, תחלוף רבע שעה לפחות. רבע שעה לוהטת כמו התנור שבו נאפה הלחם הזה."

והילדים, שבספר, תמימים ומלאי סקרנות, שואלים שאלות, אבל מקבלים מעט מאד תשובות, אם בכלל.

בילדותה נתקלה אדיבה בגזיר עיתון מהשואה עם שני יהודים כמעט עירומים ושחופים היושבים על דרגש עץ. אין לה מושג מה זה שואה, ומי האנשים. "שני האנשים האלה, מהרהרת אדיבה, הם בטח "אכלנים גרועים" ביותר... גם להתלבש לא נאה להם? ... ומה זה הפרצוף הזה. מה קרה? למה הם לא מחייכים? מה כל כך קשה לחייך?..." ואז אביה תופס אותה על חם עם גזיר העיתון. ידיו רועדות והוא אומר "זה לא לגילך הדברים האלה, אדיבה.". והיא חושבת "אם לשפוט על פי מבע פניו, העניינים האלה גם לא לגילו."

אדיבה בבגרותה, וכבר אם לילדים, מייצגת את הדור השני לשואה, מה שמתבטא בניקיון כפייתי.

האירוע השני הזוכה להתייחסות מעניינת ואמיצה הוא נושא חטיפת ילדי תימן. את ההיבט האישי של נושא זה, מייצגים בני משפחתה של זוהרה, שאיבדו את תאומתה של זוהרה, בתיה, וגם רומיה צברי התימנייה המקוננת בפני ילדיה, ובפני האורחים, יגאל החוקר וזוהרה, על חטיפתו של בנה, יצחק. כשמנסה יגאל לברר לאן לקחו האחות והרופא את התינוק שלה, יצחק, מקוננת רומיה: "אם הייתי יודעת... שוב פורצת האם בבכי ופונה אל בנה, "אח יא גלבי, מה אני יעשה? כלום לא הבנתי מה שהם רוסים ממני". ובזמן שזוהרה שומעת את סיפור היעלמותו של יצחק, היא "...מהרהרת באביה, שלא סלח לאמה על שמסרה את בתיה לאותם רופא ואחות בני בלייעל... זוהרה זוכרת את בכייה הנאנק של אמה, הרצוץ, הנאשם, הנחנק מצער... "

ובין אלה לאלה, נוצר רומן של אהבה, ובין אלה לאלה, נמתח גם חוט משותף המקשר בין שני האירועים, שלכאורה, אבל רק לכאורה, אין ביניהם כל קשר. מומלץ.

מרדף מלכותי מאת דב גונן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר "מרדף מלכותי" הוא רומן מסע הרפתקני בשבדיה של זוג ישראלים, אור ויעל. אור ניחן בכוחות על-טבעיים, למרות שאין שום סימן חיצוני לכך, הוא עצמו אינו מרגיש מיוחד, וגם אין הוא יכול לזַמֵּן את התחושות העל-טבעיות. אבל מסתבר לו, שבחלומותיו יש מן הראייה לעתיד, ולעיתים, במקום מסוים, הוא נתקף בתחושות לא מוסברות, שהוא חוֺוֶה אירועים שקרו בעבר הרחוק.
אור מגיע עם יעל לשטוקהולם, בה הוא אמור להשתתף בוועידה לשמירת איכות הסביבה. אבל כשהם מתמקמים במלון, כמה ימים לפני הכנס, מתחיל אור לחלום חלום מוזר, שבו הוא מרחף כנשר מעל עיר גדולה, ובמצולות האגם הוא רואה ספינה גדולה. דמות של גבר לבוש סחבות מגיחה מבין צללי הספינה "הדמות פתחה את פיה כאילו ניסתה לומר לי דבר מה, אך קולה לא נשמע. לפתע שלחה יד גרומה אל מעל פני המים. היד אחזה בכתר מלוכה עשוי זהב, והניפה אותו לעברי... הושטתי את ידי מתוך כוונה לקחתו, אך כוח חזק ונסתר בלם את תנועתי ומנע ממני לגעת בכתר... חשתי כיצד אני מאבד שליטה ונשאב לתוך האפלה... הקצתי משנתי בבהלה" (ע' 15).
כשהם יוצאים לטייל בסביבת המלון, הם נכנסים למוזיאון "ואסה", שם הם לומדים שארבע מאות שנה קודם לכן, טבעה בסביבה ספינת הקרב "ואסה", שנבנתה על-ידי המלך גוסטאבוס אדולפוס לזכרו של המלך הקודם גוסטאב ואסה. כדי להאדיר את שמו, מכריח המלך אדולפוס את מהנדסי הספינה לבנות מערך תותחים כפול, שלא היה עומד בשום תקן בטיחותי. לאחר מטח הכבוד, עם השקת הספינה, הוכרעה הספינה לצד אחד וטבעה תוך דקות ספורות, לנוכח מבטם ההמום של האורחים הרבים ששהו על החוף. הספינה הכילה את האוצר המלכותי, אך הכתר נמשה בזמנו על-ידי קפטן הספינה, האנסן, שמצא מפלט בכנסייה, מחשש שהמלך יאשים אותו בטביעת הספינה. לאחר מותם של האנסן, וראש המסדר לוסיוס ה-12,  שהעניק לו מקלט, התברר שהכתר הוחבא במקום לא ידוע.
אור מבין, שאולי יש קשר בין החלום שלו לבין הכתר של הספינה "ואסה". הם חוברים לראש המסדר הנוכחי, לוסיוס, וליהודי מומר בשם יאקוב, וביחד, בעזרת מחקר שהם עורכים, ובסיוע כוחותיו המיוחדים של אור הם מחפשים את הכתר.
לא מעט סכנות עומדות בדרכם, ובעיקר ארגוני טרור. אך כוחותיו המיסטיים של אור, ועזרתה של הזאבה הלבנה, מצילים אותם, וגם את הקהל הרב שמסביבם מסכנות רבות. במסע הזה יבין אור גם את ייעודו.
במהלך הרומן, אנו מתוודעים לשבדיה. להיסטוריה ולגיאוגרפיה שלה, לדברים שבהם היא מיוחדת, כמו טקס הענקת פרסי הנובל המתקיים מדי שנה בשטוקהולם, המלך הנוכחי קארל גוסטב ה-16, והספינה "ואסה", שאכן טבעה ביום השקתה בשנת 1628.

הבתולה בכחול מאת טרייסי שבלייה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

למרות שסיימתי את הספר 'הבתולה בכחול', המשכתי לאחוז בו, מדפדפת הלוך חזור, כאילו למצוא עוד מלים שאולי עוד לא קראתי. נגמר לי מהר מדי, אני אומרת לעצמי. נגמר לי מהר. אולי אתחיל שוב...
עוד זמן מה הוספתי לשחזר בראשי את מעשי כל הנשים שבספר, המשתרגות זו בזו, וחוזרות זו על מעשיה של זו. מנסה לרדת למשמעות שבין איזבל, סוזן ומארי מהמאה ה-16 לבין אֵלָה, סוזן ואליזבת של המאה ה-20, כשחוט השני העובר בין המאה ההיא למאה הזו, הוא השתייכותן למשפחת טורנייה, שיערן האדום של הנשים, הצבע הכחול המקיף אותן, החיים הנרקמים בתוכן, החלומות, ומאבקיהן לחיות כרצונן. לבנות המאה ה-16 לא היה קל לשרוד, והן מעבירות בדרך מטאפיזית את קיומן לבנות המאה ה-20, קרובותיהן, החשות אותן, מבלי דעת, בחלומותיהן החוזרים ונשנים, ובפרטים המתגלים אט אט, המאפשרים להן, לא רק לסגור מעגלים לא סגורים, ולאפשר מנוחה נכונה לבנות משפחתן, אלא אף לסגור מעגלים בחייהן הן, ולהתחיל מחדש בדרך טובה יותר.
כמו ברשת של חוטים (כחולים, אדומים וצהובים) טוותה טרייסי שבלייה את דמויותיהם של גיבורי ספרה זה, הראשון, המדהים. היא עוד תמשיך ותטווה חלומות מצויירים וצבועים בצבעי הזמן גם בספרים יפיפיים נוספים שלה, ששניים מהם כבר קראתי ואהבתי מאד 'נערה עם עגיל פנינה' ו'הגבירה והחד-קרן'.
הספר נכתב בגוף ראשון דרך תודעתה של אֵלָה טרנר, הנשואה זה שנתיים לריק, אדריכל במקצועו. הם מגיעים מאמריקה לצרפת, בעקבות עבודתו של ריק. אֵלָה, בעלת השיער האדום והמבטא האמריקני, אינה מצליחה להשתלב בין הצרפתים, בעיירה שבה הם מתגוררים. למרות הצרפתית שלה וניסיונותיה להיות נחמדה אליהם – היא מרגישה מוחרמת. הרצון שלה להתחבר למקום ולאנשים, מביא אותה להתחיל לחקור את המוצא הצרפתי של משפחתה. 'טרנר', היא מבינה, הוא סירוס שם המשפחה 'טורנייה'. החלום החוזר שלה, יוביל אותה לאיזבל דה מולן, שנישאה, בעל-כורחה, לאטיין טורנייה, כיוון שהרתה לו – אבל מוחרמת בשל שיערה האדום, ולכן נקראת בלעג "לָה רוּס", כצבע שיערה של הבתולה, שהייתה מוקצית על-ידי הקלוויניסטים. הם השמידו את פסלי הבתולה, וראו באיזבל שטן.
הקשרים בין המאות: הספרן שעוזר לאֵלָה בהווה לחקור בעניין משפחתה נקרא ז'אן-פול. הרועה שמלווה מרחוק את חייה של איזבל, מהעבר הרחוק, נקרא פול. אליזבת מולינייה מזכירה בשמה את איזבל דה-מולן. טעם המתכת שבפיה של אֵלָה בהווה, מזכיר את המלים המתכתיות של מארי, בתה של איזבל. כמו איזבל, גם אֵלָה נקראת "לָה רוּס" על-ידי מסיה ז'ורדן. המעידה של אליזבת מזכירה את המעידה של מארי. אֵלָה וסוזן חולמות אותו חלום – על כחול ומחנק. איזבל חולמת על אישה, והציטוטים מהתנ"ך חוזרים במדוייק, ומביאים לכדי שיא את האיחוד שביניהן.

בעלת הבית מאת נעה ידלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר "בעלת הבית" של נעה ידלין, מתחיל בסיטואציה משפחתית שבה כל הנפשות הפועלות יושבות יחד בנחת בביתם של ההורים אלישבע ובן-עמי פוגל, במפגש שנראה אידילי, מפטפטות, ומנסות לפענח חידה.
זווית הראייה בספר היא של ד"ר אסא פוגל, בנם הבכור של בן-עמי ואלישבע. בהתכנסות המשפחתית, לרגל יום ההולדת הארבעים וארבעה של אחותו, אביטל. נוכחים גם, בעלה של אביטל, אביבה הסבתא, חריפת השכל וחדת הלשון, שהיא אמה בת התשעים ושלוש של אלישבע, ואחיו אמוץ עם אשתו ובנו התינוק.
את החידה שואלת אביטל, אבל אסא לא אוהב חידות, למרות שחייו שלו עדיין לא פתורים, וכעת יתעמת עימם. הוא איש מחקר, שנחל כישלון בלהתקבל לאוניברסיטאות נחשבות יותר ונחשבות פחות. כשהוא מלמד קורס, הוא לא מצליח לעניין את הסטודנטים, למרות הנושא המעניין שבו הוא מתמחה, העוסק בסדנאות רוחניות של העידן החדש (הניו אייג'). הוא פרוד מאשתו, רשמית, אבל לא לגמרי נפשית, והוא רואה את אלונה, בתם, רק בימי המשמורת.
כל אלה מעמידים את אסא בצל אמו, והוא מרגיש כילד לא מוצלח לידה, שכן היא הרוח החיה במשפחה. היא הגלגל שמניע את כולם, פרופ' נחשבת בתחום של היסטוריה של עם ישראל, חברה בהנהלת אגודת הידידים של בית החולים סורוקה, באספה הכללית של הנהלת התזמורת הפילהרמונית ובוועד המנהל של מוזיאון ישראל, ויד ימינו של מנכ"ל מרכז הירש לשלום בר-קיימא.
אבל איש לא מכין את אסא, או את יתר בני משפחתו לחידה שתלווה אותם בעתיד הקרוב. חקירה משטרתית נפתחת נגד מנכ"ל מרכז הירש, על זיופים בתואר, ואי-סדרים במקום. אך בסופו של דבר מופנית האצבע המאשימה אל אלישבע, אמו של אסא. המשטרה מחרימה את כל מחשבי הבית. היא יושבת במעצר, והעיתונים מתחילים להתמלא בכתבות צבע גדולות המאשימות את אלישבע שלקחה לכיסה שלושה וחצי מיליון שקל, מחטטות בחייה ללא רחמים, וחוקרות בעלוּת הבתים שברשותה, כולל הבית שבו גר אסא. השמיים נופלים על המשפחה, שאינה יודעת איך להתמודד עם המצב.
אלישבע ובן-עמי מסתגרים בביתם, לא עונים לטלפונים, גם לא לילדיהם. הילדים בינם לבין עצמם, מנסים להבין, להתמודד, לעזור, לדבר ביניהם.
לכאורה, הגרעין המשפחתי נשמר, אבל הנאמנות לאם, והאמונה בצדקתה, מתחילים להיסדק. אסא, נע ונד בתחושותיו. מצוקתה של האם הכל-יכולה, והמחשבה, שאולי היא פחות מושלמת ממה שחשב, גורמים לו מצד אחד לבלבול זהות כבנה, כמי שאמור להכירה יותר מכולם, אבל גם להעצמה, כשהוא מגלה שהיא אינה מושלמת.
במקרה, הוא נתקל בעבודת הדוקטורט שלה בספרייה. הוא קורא את עבודתה כחוקר, ולא כבנה של אמו. מסקנותיו, ביחד עם הדברים שבהם הוא נזכר, עוזרים לו לבנות את עצמו, ולהכיר צדדים חדשים באמו.