תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר רב המכר ועטור הפרסים,'תחנה אחת-עשרה', הוא סוג של 'אחרית הימים'. כתוצאה ממגיפה, עולם ישן נגמר, ומתחיל עולם חדש.
אבל, כמו המוטו "הישרדות לא תספיק" (מתוך 'מסע בין כוכבים') – המודבק על הקרוואן של השחקנים-מוסיקאים, הנודדים ממקום אחד למשנהו – לא מספיק להיות גוף מוצל. חשוב  להציל גם את הנפש בעולם של תוהו ובוהו. לכן הם מציגים בדרכם, ממחזותיו של שקספיר, ומנגנים מוסיקה קלאסית.

רמזים מטרימים למה שעומד להתרחש אנו מוצאים כבר בהתחלה. ארתור ליאנדר, שחקן קולנוע ותיאטרון מפורסם, חוטף התקפת לב באמצע מערכה של "המלך ליר". מאמצי ההחייאה אינם מועילים והוא נפטר על הבמה. לאחר שהקהל עוזב, מרימים הנותרים מאחורי הקלעים, כוס לכבודו של ארתור, כשהם מביטים בשלג הכבד שיורד בחוץ "... הם ראו את הלובן מבעד לדלתות הזכוכית שבקצה המבואה. אבל מכאן, ליד הבר, השלג נראה כמעט מופשט, כמו סרט על מזג אוויר גרוע ברחוב שומם." (ע' 25). רמז לאוויר המלא בנגיף המסוכן כל כך, שיהפוך את הרחובות כולם לשוממים, ומכוסי שלג לבן, כמו דף לבן, של התחלה חדשה.

"מכל הנוכחים בבר באותו ערב, המוזג הוא ששרד הכי הרבה זמן. הוא מת כעבור שלושה שבועות, בדרכו אל מחוץ לעיר."  כך מספר לנו המספר הכל-יודע (שם), ואנו מתפקחים כבר בסוף הפרק השני.
כשקירסטן, בת השבע, מביטה במישקולת נייר של כיפת זכוכית שבתוכה מרחפים פתיתים לבנים זה "נראה לה הדבר הכי יפה ומקסים ומוזר... גוש זכוכית שענן סערה לכוד בתוכו." (שם). שוב, רמז מטרים לעולם, שאינו מאפשר לצאת מתקרת הזכוכית שלו. שבו כולם כלואים בעין הסערה-המגיפה, ואין לאן לברוח.

השחקן, הידוען, שעדת צלמי פפראצי, נמצאה תמיד בעקבותיו, עשה את הבחירות שהיטיבו עימו, ופחות – עם סביבתו. בימיו האחרונים, הוא מכה על חטא, מצטער על שלוש גרושותיו, שהחליף מהר מדי, על שנתן לבנו להתרחק עם גרושתו עד לישראל, על שלא ידע להעניק לאחרים, להרגיש אחרים, ולכאוב, כמו אז, בגיל שבע, כשליבו נכמר על ציפור, שליבה פירפר, אז, בכף ידו, פירפר ונפסק.  ולכן, בתוך האנדרלמוסיה שנוצרת עם השחקן הגוסס על הבמה, שוכחים פועלי הבמה לכבות את השלג המלאכותי, שממשיך ויורד על הבמה, וארתור, כמו קירסטן, חושב ששלג יורד מכל עבר, ונוצץ באורות, ושזהו "הדבר היפה ביותר שראה אי-פעם". (ע' 350).
ארתור מסמל אולי את דור ה"מבול", של העולם הישן, שמכה על חטא מאוחר מדי. ואז המגיפה "המבול" מחסלת הכל, ומטביעה את החושך תחת מעטה השלג. עכשיו אפשר לחלום, כמו קלארק, חברו של ארתור, ואוצֵר מוזיאון הציוויליזציה, על ספינות, כמו של נוח, שתגלנה עולם  חדש או תחנת חלל, כמו בקומיקס שציירה מירנדה.

שלום לקנאים: שלוש מחשבות מאת עמוס עוז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפני מספר ימים מצאתי הפתעה בתיבת הדואר שלי, ספרון. זהו ספר חדש שיצא לאור בימים אלו מאת הסופר עמוס עוז, שלא שוכח אותי, למרות שכבר שנים רבות, איני משמשת כארכיונאית שלו באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועדיין הוא טורח לשלוח לי כל בייבי חדש שנולד לו. אז תודה, איש יקר על המתת. הנה אני אוחזת בספרך החדש, מברכת על הנולד, וקוראת.
החוט המקשר בין שלושת המאמרים השונים שבספר, הוא המבט האישי של עוז על עניינים "השנויים אצלנו במחלוקת חריפה, ואשר אחדים מהם נראים לי כעניינים של חיים ומוות."כדבריו.
 אין הוא מתיימר לתאר את כל הצדדים של כל מחלוקת, לא למצות, ולא להגיד את המילה האחרונה, אלא, מבקש עוז, את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותיו.

ובעצם, במאמרו 'שלום לקנאים', הוא מבקש מהקוראים, לא להיות קנאים לדעותיהם שלהם, ולהיות מסוגלים, להקשיב לדעה אחרת, לחשוב עליה, ואולי להסכים, עם חלקה לפחות.
במאמרו, סוקר עוז את סוגי הקנאים, שאינם מסתכמים רק באסלאם הקיצוני, אלא בכל אחד, שמתבצר בדעתו, ונלחם בחירוף נפש, כדי להציל את שאר העולם שאינו חושב כמוהו. הוא מבדיל בין קנאים פנאטים גלויים שמתלהמים, ביניהם "בריוני גבעות", לבין קנאים בחברות נורמטיביות שמתנגדים לעישון, לאכילת בשר וכדומה.

הבחנה מעניינת עושה עוז בסוקרו את ההיסטוריה של הקנאות בארץ. הוא מזכיר את קנאותם הלאומנית, החרדית, והמהפכנית של דור החלוצים והמייסדים, שהגיעו מאירופה, והתעקשו "ללוש מחדש את כל עם ישראל ואף למחוק את שלל המורשות השונות של יוצאי כל הגלויות, כדי להצמיח כאן בזרוע נטויה "אדם חדש"." (ע' 18) לעומת זאת, היהודים שהגיעו מארצות המזרח, הביאו עימם מורשת דורות של מתינות, וסובלנות דתית יחסית, של מי שהורגל לחיות בשכנות טובה, גם עם מי שלא דומה לו.
ואכן, אחד הפתרונות שמציע עוז לבלימת התחזקות האסלאם הקיצוני הוא דווקא האסלאם המתון. אסור לשכוח, הוא מזכיר, שהרוב המכריע של המאמינים הדתיים בעולם, הם דתיים מתונים הנרתעים מפני אלימות ורצח.
נפלא הוא הקטע שבו מביא עוז את דבריה של סבתו, שלומית, על בואו של המשיח, ובעצם, מסביר את ההבדל המהותי שבתפישה היהודית אל מול התפישה הנוצרית (ע' 44). בבסיס דבריה, טמון אחד הסודות לחיים בשלום.

המאמר השני בספר נקרא 'אורות ולא אור', ובו מתמקד עוז במחשבות על יהדות כתרבות, ולא רק כדת או לאום, ומשוחח על הזהות היהודית, הצורך במסורת לצד הצורך בחידוש. מה לשמר, ומה לגנוז.
המאמר השלישי, שכותרתו: 'חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם', דן בנושא, שהוא שאלה של חיים ומוות למדינתנו. שאלת שתי המדינות, וההכרה, שאפשר לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לנסות.

'שביר' מאת תמרה ובר. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'שביר' הוא ספר יפה, שהפך לרב מכר בינלאומי. על גב הספר נכתב על הסופרת, תמרה ובר, שהיא סופרת אמריקנית צעירה, המעידה על עצמה כעל רומנטיקנית חסרת תקנה שאוהבת רומנים עם סוף טוב, וכפי שמצוטט מפיה "כי ישנם מספיק סופים עצובים בחיים האמיתיים".
במרכז העלילה עומד נער בן שלוש-עשרה בשם לנדון, שעובר חוויה קשה מאד בביתו. התוצאה מאותה החוויה היא שהוא מוצא עצמו בבית חולים, ומגלה שאיבד את אימו. הוא גר במקום קטן, שבו כולם יודעים הכל. ולכן המורים מתירים לו בעצם לעשות הכל, כי הם מבינים שהוא "שביר". אביו לא התאושש מאובדן אשתו, וקשה לו לתקשר עם לנדון. האב מאשים את עצמו שלא היה בבית בעת האירוע, והילד מאשים את עצמו, שלא הצליח לעזור לאימו ולהצילה. בהיעדר שיחה פתוחה ביניהם, חושב הילד, שאביו מאשימו במות האם, כי לפני האירוע, רגע לפני שיצא, אמר האב ללנדון שבהיעדרו – הוא הגבר בבית, ושישמור על האם."

לנדון מרגיש שמעל באמון אביו, והוא כועס על עצמו. כתוצאה מכך, הוא ממלא את גופו בפירסינג מצד אחד, ובקעקועים מצד שני, כמנסה להכאיב ולהעניש את עצמו. הקעקועים, שהתחילו בניסיון להסתיר את הצלקות שבשורשי כפות ידיו, הופכים לביטוי אישי של אנדרטה לאם, שאליה היה קשור מאד. הוא גם מבקש שיקראו לו מעתה לוקאס כשם משפחתה הקודם של אמו. עם זאת, הוא לא חושף את הקעקועים כמפגן ראווה. על קעקועי שורש כפות הידיים הוא שם צמידים, שנועדו להסתירם, קעקועי השיר של אימו מוסתרים מתחת לשרוולים, והוורד שנועד להנציח את שם אימו "רוז" חרוט על לוח ליבו.

ימי התיכון עוברים עליו בנידוי חברתי, ביחד עם חברו בויס. יחד הם נחשבים לילדים הרעים של התיכון. אחרי תקופה של פריצת גבולות, הוא מקבל הצעה ממי שהפך לעוגן של חייו, צ'רלס הלר.
סינדי וצ'רלס הלר הם זוג החברים של הורי לנדון. אחרי הטרגדיה, הם מאמצים ומקרבים עוד יותר את לנדון ואביו. האב מתרחק ומסתגר בעולמו, אבל ללנדון חשוב החום המשפחתי. הגבולות שמציב הלר ללנדון-לוקאס מכוון אותו לסיים את התיכון בציונים גבוהים והוא מתקבל לאוניברסיטה.
כסטודנט, הוא עובר לגור ביחידת דיור מעל המוסך של ההלרים, עובד במספר עבודות, שאחת מהן, וחשובה מבחינתו, היא הקניית הגנה עצמית לסטודנטיות. להנאתו הוא יוצר רישומים יפיפיים.
באוניברסיטה הוא מכיר את ג'קלין ומתאהב בה עד כלות "היֹה הייתה נקודה בזמן שהפרידה בין לפני לאחרֵי... האחרי שלי היה מציאות חשופה, ולא היה לי מה לעשות בנידון מלבד לשרוד. ואז הגיעה ג'קלין. האהבה הזאת. הריפוי הזה... כל רגע היה עכשיו רגע שיש לחיות אותו – ואני אתענג על כולם."

'אל תיגע בזמיר' מאת הרפר לי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ביד אמן מצליחה נל הרפר לי לשרטט תקופה גזענית מעין כמוה בדרום ארצות הברית, דרך עיניה הילדותיות, אך החכמות והנאורות, של ג'יין לואיז פינץ'. מזווית הראייה של מי שגְדֵּלָה בסביבה המפרידה בין לבנים ושחורים, אך היא עצמה מחונכת לראות את כולם כבני-אדם.
'אל תיגע בזמיר' הוא ספר ישן, משנת 1960, שהפך לקלאסיקה, תורגם לשפות רבות, קיבל פרס פוליצר, הפך לרב מכר, והוסרט. קראתי אותו בתור נערה, וכעת, בשל מועדון הקריאה, אני שבה לקוראו, ומתרשמת, כמו אז, ואפילו יותר, מיכולת הכתיבה של הרפר לי, מהנגיעה העדינה והאנושית כל כך, ומדמותו המרשימה של אטיקוס פינץ', אביהם של ג'ם וג'יין לואיז.
אטיקוס פינץ' מגדל את הילדים בעזרת קאלפורניה, אישה כהת-עור, שיודעת קרוא וכתוב, עובדת כטבחית, וגם עוזרת בחינוך הילדים. הוא עורך דין מוערך, שמשתף את ילדיו בחכמת המשפט, ובחכמת החיים, ומגדל אותם לשאול שאלות. אין הוא מהסס להשיב, גם על הקשות שבשאלותיהם.
במרכזו של הספר עומד משפט, שבו משמש אטיקוס כסנגור לאיש כהה-עור, נשוי ואב לשלושה, בשם תום רובינסון. תום מואשם באונס של נערה לבנה. התפקיד, להגן על הנאשם, הוטל על אטיקוס, והוא מתכוון להגן עליו בחירוף נפש, למרות שהוא חושש, שהחברה הגזענית לא תְזַכֶּה את תום רובינסון, גם אם תוכח לה חפותו.

בין שני הילדים, שהגדול בן 11 והקטנה בת 8, יש קשר יפה מאד. קשר של כבוד ואהבה, ורואים גם כאן את החינוך המעולה שהעניק להם אביהם. בחלק מהזמן, מצטרף אליהם, דיל, אחיין של אחת השכנות, שמגיע לעיתים קרובות לדודתו, אבל מבלה את עיקר זמנו איתם.
הם מעורים במשפט המתרחש, ותומכים באביהם, אולם הם גם שומעים, מודעים ומרגישים את היחס הגזעני של רוב תושבי המקום, שרואים באביהם בוגד, בעצם העובדה שהוא מגן על כהה-עור.
את יחסם ההומאני של השניים אנו רואים במהלך הספר כולו, והדבר בא לידי ביטוי גם בשיחות שלהם בינם לבין עצמם וכן עם דודתם אלכסנדרה, אחות אטיקוס.
כשהדודה אינה מרשה לג'יין לואיז לארח את וולטר קאנינגהם, ילד מכיתתה, כי משפחתו לא מספיק טובה, לדעת הדודה, מתמרמרת הילדה בפני אחיה: "... אני, ג'ם, חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." (ע' 226).

הזמיר, משמש משל בספר. אטיקוס מציין באזני אחיו, ג'ק, שאם הוא חייב לצוד ציפורים, שיפגע בעורבים אבל שלא יגע בזמיר, ומיס מודי, השכנה, מסבירה לילדים כי הזמיר לא פוגע באף אחד, אלא רק שר למעננו (ע' 91-92). במקום אחר, שר הזמיר כמזהיר אותם מפני סכנה (ע' 253), ובסוף מבינה הילדה, שאילו היו פוגעים באדם חף מפשע, היה זה כאילו פגעו בזמיר (ע' 274).

הציור האחרון של שרה דה ווס מאת דומיניק סמית. מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר הנפלא הזה פותח לפנינו צוהר לעולמן של נשים ציירות, בתור הזהב ההולנדי של האמנות, במאה השבע עשרה. בגילדה סנט לוק בהולנד, שבין שורותיה נמנים: רמברנדט, ורמיר, פרנס הלס, חברות לפחות עשרים וחמש נשים, שרוב יצירותיהן לא שרדו. בין הציירות היתה שרה ואן באלברחן, שזכתה להיכנס ראשונה לגילדת הארלם של סנט לוק, ב-1631. אך אף יצירה שלה לא שרדה.

דומיניק סמית מצליח ליצור עלילה שלמה סביב אמנית בדויה, בשם שרה דה ווס, שהפרטים הביוגרפים שלה, שוזרים בתוכם אמיתות ביוגרפיות של חלק מאותן נשים ציירות מאותה התקופה, ובכך מתאפשר לנו לחוות את עולמן.
שרה דה ווס, מציירת בעיקר נוף דומם. ציירים ציירו תמונות נוף, ואילו ציירות נשארו בבית וציירו נוף דומם. שרה נשואה לצייר נוף בשם ברנט, ובחלק מזמנה היא עוזרת לו, בכך שהיא מערבבת לו את הפיגמנטים לציורי הנוף שלו.

אחרי שהם מאבדים את בתם קתרין בת השבע, מפסיקה שרה לצייר. כל החורף נח מכחולה, עד שהיא רואה ילדה מתהלכת בשלג. משהו באור, בילדה היוצאת לבדה מהיער, מעורר אותה להנציח את הרגע, וכמו להחיות את זכר בתה שאבדה.
היא מציירת, כמעט בהסתר, ציור שנקרא "בקצה היער", אך בעיקר היא עסוקה בציורי טוליפים (צבעונים), שהפכו לטרנד גדול ומבוקש מאד בהולנד באותה התקופה. ברנט בעלה, מנסה באמצעות מכירת תמונות הטוליפים שלה, שיוצאות ללא חתימה וללא תאריכים, להתאושש כלכלית. אבל חובותיהם הולכים ומתגבהים.

הציור שלה "בקצה היער", אותו סיימה לצייר ב-1636, יגיע כעבור למעלה ממאתיים שנה לידיו של מרטי דה גרוט, עורך דין מצליח, אמריקאי ממוצא הולנדי, הנשוי לרייצ'ל. הציור תלוי בתוך מסגרת מעל מיטתם, ופעמים רבות הוא מוצא עצמו מביט בנערה הנשענת על עץ התרזה ומביטה במחליקים על הקרח. אבל יום אחד הוא מביט בה, כהרגלו "אותו רגע של השתהות חורפית לעולם אינו חדל לדומם את מחשבותיו. ואז הוא מבחין במשהו מוזר בשוליים החיצוניים של המסגרת. כבר שנים הוא רואה את מסמרי הברזל העתיקים מוריקים בתוך בשר העץ, חושש שמא יגרמו לחלודה... אבל עכשיו הוא אינו רואה את המסמרים..." (ע' 67). מרטי מבין, שהתמונה שלפניו היא זיוף של התמונה המקורית, שהייתה תלויה במשך דורות בבית משפחתו ובביתו.

חקירותיו של מרטי מובילות אותו אל אלי שיפלי, סטודנטית לאמנית, החוקרת בדוקטורט שלה את הנשים האמניות של תור הזהב בהולנד. למחייתה, היא משחזרת ציורים.
העלילה המותחת מקפצת בין המאות ובין המקומות, הלוך וחזור, מגבירה את המתח, ומקשרת בין שרה של המאה השבע עשרה, לאלי, מהמאה העשרים, שתי נשים שהציור הוא כל עולמן. מרתק וכתוב נפלא.



   

'בית על מים רבים' מאת אמונה אֵלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

השבוע אנו נזכרים בחורבן הקהילות, הלא-ייאמן והלא-נתפש עד היום, של השואה היהודית, והספר הזה, מאיר בצורה מיוחדת היבט שאיננו רגילים לראותו, של שואת יהודי הולנד.
דרך סיפור החיים הבדיוני של הדמות הראשית, סופר בשם יואל בלום, שמגלה את עברו העלום בהולנד של מלחמת העולם השנייה, מצליחה אמונה אֵלון לפתוח לו ולנו את הצוהר למה שעברו היהודים בהולנד באותה התקופה.

הדרך שבה היא עושה זאת – מיוחדת. הסיפור מסופר לנו על ידי יואל, שרוצה לכתוב את סיפור ילדותו, שרק עכשיו הוא מתוודע אליו. תוך כדי שהותו באמסטרדם, והמחקר שהוא עושה במוזיאונים לאמנות, במוזיאון היהודי, הוא מחליט שהוא יכתוב את עצמו, כפי שהצייר ואן גוך צייר את עצמו.
וכך הוא מספר על אמו, סוניה, ילידת הולנד. על אובדן התמימות, ואת חייה, שהולכים ומשחירים עד תֹהו, תחת החוקים והמגבלות המחמירות מיום ליום של השלטון הנאצי בהולנד: "כשסוניה רוכבת על אופניה, היא שומעת את סאון המים הרוחשים למטה מן הכבישים והמדרכות. שומעת איך מתחת לפני העיר גועשים המים הקדמוניים, גועשים ושוצפים ומבקשים לפרוץ ולשטוף את הכל. כמו כל ילד הולנדי היא למדה... את תולדות המים שכיסו את הולנד בעבר... לבה היה מתרחב בגאווה על היותה בת לעם ההולנדי החרוץ והנועז... אבל הנה, היא חושבת לעצמה עכשיו, הנה תש כוחו של הילד האגדי הסותם באצבעו את החור שבסכר. עוד מעט ייפער החור ויעלו המים, תהומות ישובו ויכסו, חושך ישוב ויעטוף. רק רוח אלוהים תרחף על פני המים, אם היה תהיה עדיין בעולם הזה רוח אלוהים." (ע' 183).

"איך זה יכול להיות?" חוזרות הדמויות ושואלות בספר. כולן הולנדיות ממוצא יהודי. איך דברים כאלה יכולים לקרות לעם ההולנדי הטוב והיפה בנפשו הזה. ויואל, שכותב אותם, מתלבט אף הוא כיצד להתמודד עם המציאות שהייתה, והוא מבין את ההבדל בין הכתיבות. "כתיבה ריאליסטית – כדי לתאר את הדברים בדיוק כפי שהם נראים, וכתיבה סוריאליסטית – כדי לתאר את הדברים לא כפי שהם נראים, אלא כפי שהם באמת." (ע' 212), וכך הוא כותב. כשזו שכותבת אותו, הסופרת אמונה אֵלון, מערבבת בסוריאליסטיות מלאה פיסקה מהתנהלותו, פיסקה מתוך ספרו, וכן הלאה, בערבוב שלכאורה מבלבל ,אך לאמיתו של דבר, זו הדרך, שבה נחשף וחושף יואל בלום את אמיתות חייו, ואת המציאות שרק המכונה הנאצית יכולה הייתה לחולל.

מי שמלווה אותו מרחוק, אבל תמיד קרובה מאד, היא אשתו, בת-עמי, ישראלית שורשית, שמצליחה לעגן אותו במציאות, גם בחייהם היומיומיים, וגם כעת ממרחק של מקום, כשהוא חוקר באמסטרדם, והיא ממשיכה להתנהל בישראל. יואל ילמד, לא רק מי שהיה, אלא גם מי שהוא, ומה חשוב באמת.

רומן לגברת מאת פיירסנדרו פלוויצ'יני. מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפנינו חבורה של חמישה איטלקים מהעיר וויג'באנו שבצפון איטליה. שני זוגות, בני שבעים פלוס, שמשום מה מצטיירים ומרגישים כבני תשעים (למרות שלדעתי גיל השבעים של היום הוא – החמישים החדש, שרק מתחילים לפרוח, ובוודאי שעדיין מרגישים צעירים ומלאי כוח ליהנות מהחיים). הם יוצאים עם חברם שהתאלמן לאחרונה, לחופשה בניס שבריביירה הצרפתית. המטרה המוצהרת היא לשמח אותו, ולשחרר אותו ממועקת הבדידות. אלא מה, אף אחד מהחבורה לא באמת טורח להפוך את הנסיעה הזו לחוויה חברתית מתקנת וחיובית, ומהרגע שהגיעו – הם רק מכניסים את עצמם לצרות.

אנו מקבלים את הסיפור דרך עיניו של צ'זרה, אחד מהחבורה. זהו ד"ר צ'זרה קוריסקו-פיקוליני. עורך ראשי לשעבר בהוצאה לאור מכובדת, חבר רוטרי בהווה, ונשוי לפרנקה ספירולצי, שאותה הוא מכנה, במקרה הטוב "אשתי האומללה". במקרה הרע הוא מתאר שוב ושוב את שפם הנזירה המזדקר שלה מעל שפתה העליונה, ואף לא מחסיר כל הזדמנות לתאר את נחירותיה המנסרות, המדירות שינה מעיניו.

צ'זרה סובל מטרשת נפוצה מתקדמת ראשונית (sm-pp = Primary progressive multiple sclerosis), שמתקדמת בהדרגה, וללא התקפים. בעקבותיה, ממליץ לו רופאו האישי להשתמש בקנביס רפואי. השימוש בקנביס, אינו חוקי באיטליה, ולכן בנו של צ'זרה משיג לו אותו בצורה לא חוקית. כל עוד הוא באיטליה, הוא יכול לעשן בביתו, אבל כאן, בריביירה הצרפתית, בניס, הוא נכנס לצרות כשהוא מעשן בשירותי מסעדה, וגרוע מזה, כשהוא מגיע לכתובת מפוקפקת ולאנשים מפוקפקים שמוכרים לו סחורה חדשה.
לטיול הזה מצטרף אליו חברו אטיליו פרסגטי, האלמן הטרי, שנורא מתלהב מהחומר שהם קונים, וכשהם הולכים לאיבוד בחזרה, ומתיישבים באיזה גן, כדי שצ'זרה יוכל להשתמש בקנביס ולהקל על כאביו, חוטף ממנו פרסגטי חתיכה מהחומר ואוכל אותו. מכאן השניים הולכים לאיבוד חושים מוחלט כשפרסגטי חוגג ומשתטה במגרש משחקים, וצ'זרה צונח לכמה תרדמות, שבסופן הוא מוצא עצמו מוקף בצוות רפואי.

לוצ'אנו בוטפאווה, חבר נוסף בחבורה, שהיה פעם נער זהב, אבל חמום מוח, קורא תיגר על כל דבר ועל כל אחד, לא נרגע גם בניס, ומשאיר את אדריאנה אשתו חסרת אונים.
העלילה אינה לב ליבו של הסיפור. כפי שהם לא ממהרים לאף מקום, כך גם העלילה. מתקדמת באיטיות, ומתרכזת לא רק במה שהם עושים (ככל העולה על רוחם, כמי שכבר אין להם מה להפסיד בחיים), אלא גם בנושאי שיחתם (המוות, המתות חסד, סודות שמתגלים, וגם הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות) וגם מצביעה על ערכים, שנעלמים עם השנים.
וכמו שזקנים נוטים לשכוח, ולהיות מרוכזים בעצמם בלבד, כך גם העלילה, שאינה מסתיימת בפיתרון כל הבעיות שצצות בדרך. היעלמות של אחד מהם, למשל, משאירה חלק מהם אדישים, ומרוכזים בעצמם. רומן למחשבה.