יום רביעי, 24 באפריל 2019

'הכלה מטבריה' מאת מורן קבסו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'הכלה מטבריה' הוא ספר חדש ומעניין של סופרת צעירה ומרעננת. מורן קבסו, זוכת פרס "סמיט" ל-2015 ופרס "עינת" ל-2017 על סיפוריה הקצרים שפורסמו באנתולוגיות. קבסו היא סופרת מבטיחה ומעניינת, שכותבת טוב, זורם, עמוק ומפתיע.
סער, גיבור ספרה, נולד זמן קצר לאחר שבני משפחתו, ההורים והילדים עינב ורועי, חזרו מטיול באמזונס, ביערות הגשם. המשפחה עברה שם חוויה מטלטלת שמשנה את חייהם. כשסער מנסה לחקור מה בדיוק קרה שם, שגרם למשפחה מאושרת, להפוך למשפחה לא־מאושרת, הוא שומע שאחותו עינב ננכשה על ידי נחש, והנסיוב שקיבלה לא היה נכון. בגלל זיהוי לא נכון של הנחש, היא נכנסת לתרדמת של כמה ימים, ואז מתאוששת.
המשפחה חוזרת לארץ. עוזבת דירה טובה בירושלים, עוברת לדירה צפופה וקטנה בטבריה וההורים חוזרים בתשובה, ולא מפסיקים לריב. רועי גדל באווירה לא נעימה, שבה הוא מרגיש דחוי "אני חושב שהם האשימו אותי שנולדתי", הוא חושב. אימו קרה אליו, גוערת בו כל הזמן, לא מחמיאה לשום דבר שהוא עושה, ואפילו אומרת לו במפורש, שהיה להם יותר טוב, לפני שהוא נולד. אביו מתפלל כל היום, צועק עליו ועל עינב, מרביץ או פשוט אדיש אליו.

חורה לסער, שעינב אחותו, שהוא אוהב אותה מאד, והאח הגדול רועי, עימו הוא חלק חדר, עובדים יחד במשרד מוזנח, במקום נטוש, כשהם משאירים את חלומותיהם מאחור: "כשהם היו קטנים, רועי רצה להיות נהג מרוצים. עינב חלמה להציל את העולם. ואני רציתי לכבוש את המסלול ולהיות אלוף ברכיבה על אופנועים."
בגיל שש עשרה, בורח סער מהבית, ובכסף שהרוויח מהעבודה במוסך של רמזי מטבריה, הוא מגיע לברצלונה, ומנסה לעבוד במוסכים, כשהחלום שלו, להתחרות על אופנועים. אבל, כל מה שסער עושה, לא מצליח, כי הסיפור של משפחתו רודף אחריו. כל משפחה שהוא רואה, כל דבר שהוא עושה, מושווים למשפחתו כיום, חלומים את משפחתו של פעם, לפני שנולד. כשהוא שומע מוסיקה של ארבע גיטרות, הוא חושב עליהם: "אם ארבע גיטרות יכולות להסתדר כל כך טוב ביחד, אז למה שחמישה אנשים לא יוכלו?"

ביום הראשון בברצלונה, מכייסים לו את הארנק, והוא נשאר בלי כלום. בלי יכולת לקנות לעצמו משהו לאכול, או למצוא מקום לינה. לאחר שהתייאש מלמצוא עבודה, ניגש אליו זקן ממוצא איטלקי, ומציע לו לינה ואוכל עד שיסתדר. הימים שבהם הוא חי עם הזקן, ויקטור, ועם אחיינו כריסטיאנו, מלאים בחוויות טובות, ואסירוּת תודה לַשניים. כריסטיאנו מעסיק אותו במוסך האופנועים שלו, ודוחף אותו להתאמן לקראת התחרויות.
אבל התקופה הזו תיגמר במפח נפש גדול. תמימות שמתפקחת. סער, יסער גם בהמשך, יחפש אהבה, משפחה, ואת מקומו בעולם, לא לפני שיגלה מה קרה באמת.



יום רביעי, 17 באפריל 2019

'מחר ניסע ללונה פארק' מאת אילנה ברנשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן 


"ובדרך הביתה אמר הקטן שהוא רוצה סוכרייה על מקל. הגדולה אמרה שאין לאמא כסף. כבר מזמן תפסה את מקומי. שתוציא מהקיר, אמר. הגדולה לעגה לו, אני דווקא חשבתי שזה מצחיק. אמרתי לו שהאיש הרע סתם את החור בקיר, ושאי אפשר להוציא עוד כסף. הגדולה אמרה שזה לא נכון. בת שש בקושי, וכבר היא יודעת מה נכון ומה לא נכון. "
כך מתחיל הספר 'מחר ניסע ללונה פארק'. ספר שפוגע בלב, עוצמתי וחודר, על בחורה צעירה, עם יכולת ביטוי, ולימודים אקדמיים שהוחמצו, שמוצאת עצמה לא מוכנה עם שני ילדים קטנים "הגיעו להם חיים טובים ממה שיכולתי לתת להם. אבל הם היו נידונים. כלואים בסיפור שלי. נגזרנו להיטלטל יחד."

אין שמות לילד ולילדה. הם סטטוס. ילד קטן (בן 5) וילדה גדולה (בת 6), שלומדת גם לתפקד במקום האם, כשצריך. האם חושבת: "מה שהילדה הזאת הבינה בגיל שש יש אנשים שלא מבינים בגיל שישים. ידעתי שהיא נועדה לגדולות, שיום יבוא והיא תראה לכולם מה אפשר לעשות עם תבונה ורגישות. אבל בינתיים היא הלכה והתכסתה בכאב של החיים. לפעמים נדמה לי שצער העולם כולו על כתפיה. לילדה היתה חטוטרת של יגון... אולי בגלל זה היא נטשה את העולם שלנו ועקרה לכוכבית..."
והכוכבית הזו, היא כוכב-תחנה מנייר שהכינה האם לגדולה, על פי בקשתה. זה היה מקום המפלט הדימיוני. שם הכסף גדל על העצים, וכל מה שנדרש היה לקטוף אותו.
אין בבית משחקים. הטלוויזיה מקולקלת. המקרר ריק. הם מדמיינים ארוחות. אנחנו עדים למה שהיא אומרת לאחרים, ובעיקר לילדים, אבל גם את מה שאף אחד לא רואה: את מחשבותיה, מצוקותיה והזיותיה. עם קצת תקווה, יותר – יאוש והכול מתוך  בדידות גדולה, ומצב, שמשתלט ומקבל ממשות.  
יש בעל בית, שמשלח בה את מי שצריך לגבות את שכר הדירה, אבל יש גם עובדת סוציאלית שמכירה בכישרונותיה, ומציעה לה סדנת כתיבה בספרייה השכונתית. יש פסיכיאטר שנותן לה כדורי שינה שעוזרים לה לברוח לשינה גם באמצע היום, אפילו כשהילדים לידה. ויש שכנה מתערבת, שלמזלה גם עוזרת לפעמים, כמו להוציא את הילד מהגן, כשהיא יוצאת מאיפוס.

"בבית הספר היסודי לימדו אותנו שההפך מאהבה הוא שנאה". היא כותבת בספר שתרצה להוציא לאור "אבל אני ידעתי מאז ומעולם שההפך מאהבה הוא היעדר אהבה, שזה הרבה יותר גרוע משנאה, וקר היה לי בעולם הזה של ההיעדר, וחושך. העולם הזה יצק אותי בתבניתו, ומתוך הקושי נולדתי מחדש קשה, ומתוך הקושי נבטה בי אכזריות, ומתוך האכזריות ייללו הרחמים העצמיים. עוד לא הייתי אישה, אבל כבר לא ילדה ולא ידעתי לאן אני שייכת. והיו הילדים."



יום חמישי, 11 באפריל 2019

'עד שיצא עשן לבן' מאת רוברט האריס מאנגלית: גיל שמר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


עוד רומן מותח להפליא של רוברט האריס, שעליו כבר כתבתי בעבר. האריס יודע ליטול אירוע היסטורי, וּלְהַחֲיוֹת אותו באמצעות שפע של פרטים היסטוריים, דמויות מלאות ומעניינות ועלילה מרתקת. כך גם בספר שלפנינו.
קרדינל לומלי, בן ה-75, המכהן כנשיא מועצת הקרדינלים, מוזעק לוותיקן בשל מצבו של האפיפיור. אך הוא לא מספיק לראותו לפני מותו. מכאן יתחיל להתבצע הטקס המוקפד של הקונקלווה, שמשמעו בלטינית "במפתח". ועד לבחירתו של אפיפיור חדש, יהיו הקרדינלים הבוחרים, שמגיעים מכל קצוות תבל, סגורים ומסוגרים באולם הקפלה הסיסטינית שבוותיקן, כשהדלת נסגרת אחריהם מבחוץ.

ההצבעה הראשונה נמשכה יותר משעה. "בתחילתה נשמעו כמה שיחות נלחשות. אבל אחרי שהמפקחים עצמם הטילו את פתקיהם, והמצביע האחרון – ביל רדגארד, הקרדינל-דיאקון הזוטר – שב למקומו, נראה שהדממה נעשתה אינסופית ומוחלטת, כמו חלל היקום. אלוהים נכנס לחדר, חשב לומלי. אנחנו נצורים מאחורי מנעול ובריח בנקודה שהזמן והנצח נפגשים בה."
רק בעשרות השנים האחרונות, שונה המנהג בן מאות השנים, להיות כלואים באותו הבניין עד לבחירה הסופית. כיום לאחר מספר הצבעות ביום, במידה ועדיין אין הכרעה של שני שלישים מהקולות לאדם מסויים, מבקשים הבוחרים לפתוח את הדלת מבחוץ, והם מוסעים לקאזה סנטה מריה, בעל 128 חדרי השינה וכמובן חדר אוכל גדול. משם הם מוסעים בחזרה למקום ההצבעה.

לומלי נקלע להליך הקשה והמסובך הזה בעל כורחו. בשל היותו נשיא המועצה, הוא אחראי על קבלה נאותה של כל 117 האורחים (חוץ ממנו) שמגיעים מכל העולם. חלקם מכירים זה את זה, הרוב, מתוודעים במהלך ימי ההצבעות. הנהלים קיימים זה מכבר, אבל כשמדובר במי שאמורים להיות טהורים במעשיהם וללא רבב – ובכל זאת הם אנושיים, על כלל הקשת הרחבה של התכונות, והמתחים המלווים את ההצבעות – מתחילים העניינים להסתבך.
שמועות צצות על המובילים בהצבעות. לומלי מנסה לברר את אמיתותן, מתוך תחושת האחריות שלו, שמי שייבחר, חייב להיות טהור, כדי למלא את התפקיד המכובד ביותר של הכנסייה הקתולית בלא שחיתות ובאובייקטיביות. הדרמות שמגיעות תחילה לפיתחו בלבד, מוצאות את דרכן, גם לאוזניהם של כל היתר. חלקן הגדול, בחשיפה שהוא עצמו חושף בפניהם באומץ, מה שמטה את ההצבעות הבאות כמו מטוטלת.

עוד הצבעה, ועוד הצבעה. הקרדינלים מותשים. לומלי, מבקש את עזרת האל להחזיק מעמד. קנוניות, הסתרות, חשדות וספקות משמשים בערבוביה, ותוצאות ההצבעות משתנות ללא הרף. בסיומה של כל הצבעה, נשרפים הפתקים והרשימות שרושמים לעצמם הבוחרים, ועשן שחור מיתמר מארובת הקפלה הסיסטינית. אז יודעים מיליוני הצופים במתח בעולם, שעוד הצבעה חלפה ללא בחירת היורש. עד שלבסוף יוצא עשן לבן, שמסמל את בחירתו של המנצח, וכמה שהתוצאה מפתיעה, ואפילו מעלה חיוך!!! קיראו.

יום רביעי, 3 באפריל 2019

'יהלום מן הישימון' מאת סמי מיכאל

כתבה: ד"ר רותי קלמן



עוד ספר יפה ומעניין של סמי מיכאל, המביא לנו מהווייתה של בגדד היהודית של שנות השלושים של המאה הקודמת, דרך חייה של משפחה אחת, משפחת איראני, ובעיקר מתוך ליבם של שני צעירים: כמאל איראני, הבן היחיד של רג'ינה ומשה, שמתבגר אל מול עינינו במהלך הרומן, ושמחה, נערה מבית עני מרוד, שאמה הגוססת, מוסרת אותה לידי בני משפחת איראני, כדי שזו תהיה להם משרתת בבית, תמורת מקום לישון, אוכל, מחסה ומפלט מבן משפחה עריץ וחמדן.
רג'ינה איראני, היא אישה חומלת. היא מבינה את מצוקת האישה הגוססת ובתה, והיא מקבלת את הנערה כמשרתת, ואפילו בדרכה שלה, מנסה להעניק לה קצת מעבר, כשהיא מרגישה את החיסרון של ילד נוסף בבית. כשהיא רואה מבעד למעטה הסחבות והלכלוך של הנערה את יופיה, היא מחליטה לקרוא לה אלמאסה, שפירושו "יהלום", שכן שמה האמיתי, שמחה, קיים בקרב בני משפחת איראני, ולכן היא חייבת להעניק לה שם חדש.

כמאל לומד במשך הזמן, ודרך עיניה של אלמאסה, כמה דברים חדשים על הוריו. אימו האהובה והמפנקת, קשורה לחוקי המוסר וההתנהגות בחברה היהודית העיראקית. למרות חוכמתה וליבה הטוב, אין היא יודעת לקרוא, כמו כל הנשים והילדות בסביבה, שלא הותר להן ללכת לבית ספר וללמוד, ואין היא יכולה לפעול כנגד המוסכמות החברתיות של הסביבה. היא לעולם לא תמרה את פיו של בעלה, ולא תנסה לצאת כנגד פעולותיו. רק דרך התנהגותם של שני הצעירים בבית, היא גם מבינה, מה הפסידה ביחסי האישות שלה עם בעלה.

לגבי אביו מבין כמאל, שעם כל אהבתו לבנו היחיד, הוא מסוגל לשלוח אותו למלמד אכזרי, ואף להענישו בדרך קשה, מבלי לבדוק קודם את העובדות, ולברר אותם עם כמאל עצמו. כל אלה יובילו את כמאל להחלטות הרות גורל.
אלמאסה גדלה בבית משפחת איראני. למרות הפינוק, שלו היא זוכה, בהשוואה לתת התנאים שבהן גדלה בראס אל-צ'ול, שכונת העוני והפשע, היא יודעת בדיוק את מקומה (רחוק ממשה איראני שלא מתייחס אליה בכלל, כאילו אינה קיימת), ישנה למרגלות מיטתו של כמאל, ובידיעה מפוקחת, שהיא לא תוכל להיות שם לנצח, וביום מן הימים תיאלץ לעזוב את הבית ואת כמאל, אותו היא אוהבת מאד.

אלמאסה היא נערה חכמה, שחכמתה מגיעה לא רק מהרחוב, אלא אף מאינטליגנציה טבעית. כשכמאל מסביר לה שכדי להיות וטרינר, צריך להשיג קודם כל תעודת בגרות, ועוד כמה שנים באוניברסיטה כדי לקבל תעודה ורישיון לעסוק במקצוע. אלמאסה פוערת את פיה: "הוא לומד כל כך הרבה שעות, כל כך הרבה ימים, כל כך הרבה שנים, בשביל מה? בשביל לטפל בסוס ובפרה?" ספר נפלא על נעורים ואהבה בצל המגבלות החברתיות.



יום רביעי, 27 במרץ 2019

'בלדה לארוחת שישי' מאת לילך שריד וייטמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'בלדה לארוחת שישי', היא בעצם בלדה למשפחתיות וליציבות שנעלמות מחייה של תות ינאי, כשהוריה, עמירם ינאי, עיתונאי ידוע ושנוי במחלוקת, ותרצה, האם הספרנית, מודיעים לילדיהם הבוגרים שהם נפרדים. זהו הזמן היחיד שבו רוב המשפחה נוהגת להתכנס, ומכיוון שזה הזמן היחיד שבו כולם נפגשים, אז זה גם הזמן להודעות דרמטיות כמו זו האחרונה.
איילה, אחותה הגדולה של תות, מקבלת את ההודעה בבגרות, כשהיא מוקפת בבעלה ובבנה הקטן עופרי. דני, אחיה הקטן של תות נמצא בכלל בהולנד, לומד אדריכלות וחי עם בן זוגו, ותות, העומדת במרכז הרומן, שעדיין רווקה, מתקשה לקבל את המצב ומרגישה אבודה.

היא מסתמסת עם אחיה: "אני: מה יהיה עם ארוחות שישי? דני: גם ככה את לא מתה על המפגשים האלה אני: אבל כשאין ארוחות שישי זה כאילו אין לך משפחה דני: אני בלי ארוחות שישי כבר הרבה זמן ולא מתגעגע... אני: ממתי נהיית כזה מעצבן? דני: (סמיילי מלאך) למה את דואגת, תותי? אני: איך זה יתנהל? ניפגש פעם איתה ופעם אתו? דני: כנראה... אני: אתה מדמיין לשבת עם אבא לארוחה בלי אמא? דני: כן, כדאי שתביאו איתכן את האוכל... אני: מצחיק מאוד, דוביק!"
הרומן פורש בפני הקורא את התהליך שעובר על כל אחד מבני המשפחה מאז ההודעה הדרמטית בארוחת יום שישי. איך כל אחד מההורים מתנהג בדרך לעצמאות חדשה, איך כל אחד מילדיהם מקבל את המצב, ואיך נחשפים בשלב זה הסודות המשפחתיים וכיצד מתמודדים איתם.

הרומן מתרכז בחייה של תות, שכאילו איבדה את עמוד השדרה, במקביל לדברים לא גמורים ולא סגורים בחייה. הזיכרונות מהזמנים המשותפים הטובים חוזרים ועולים, ביחד עם הרע, שלגבי חלק ממנו, היא מרגישה לגמרי אשמה.
אחד הדברים שהיא מחליטה לעשות בשלב זה של חייה הוא לנסוע לאחיה באמסטרדם. לפני כן היא מנסה להתייחס לקבוצה המשפחתית: "מיד אחרי שהזמנתי את הכרטיסים, קונקשן דרך קייב במחיר של הרגע האחרון, החלטתי לכתוב הודעה חגיגית בקבוצה המשפחתית. תירוץ מספיק טוב להעיר אותה מתרדמת, אולי מישהו מהם ירצה לשלוח משהו לדני. כשפתחתי אותה קיבלו את פני שלוש הודעות: איילה עזב/ה, אבא עזב/ה ו-את/ה כעת מנהל/ת. רק אמא, דוביק ואני נשארנו. לרגע שקלתי לנטוש בעצמי, למחוק את אנדרטת הזיכרון המטופשת מהטלפון שלי, אבל לא הייתי מסוגלת ללחוץ על ה'יציאה מהקבוצה'..."

דווקא המשבר הזה בחיי המשפחה, כולל מריבה גדולה וניתוק קשר עם אחותה, מייצב אותה, והופך אותה לבוגרת יותר ולעצמאית, וגם מאפשר לה לראות את הדברים באור חדש. כולל מה באמת היא מרגישה כלפי אהבת נעוריה, תום ברגר, ומה תפקידו של ידידה ארתור בבנייה המחודשת של עולמה הבוגר.


יום רביעי, 20 במרץ 2019

'חטיפתו של אדגרדו מורטרה' מאת דיוויד קרצר. מאנגלית: ימימה עברון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'חטיפתו של אדגרדו מורטרה' הוא סיפור אמיתי היסטורי, המתאר את השתלשלות חטיפתו ולקיחתו בשבי של ילד יהודי בן שש, בידי הוותיקן בשנת 1858, ואת המאבקים הבלתי נלאים של משפחתו, קהילתו ומדינות גדולות בעולם, לנסות להחזירו למשפחתו.

מוסד האפיפיורות שלט על נתיניו במשך מאות שנים. בשנת 1858 שלט האפיפיור פיוס התשיעי מרומא עד טוסקנה ובולוניה. בשטח זה היו אז כ-15,000 יהודים, שהיחס אליהם היה מרכזי במובן השלילי מצד הכמורה.
היהודים נסגרו בגטאות כדי להרחיקם מהנוצרים, ובתוך הגטאות הם חיו חיים מלאים, תוך שמירה על יהדותם ומסורתם. בגטו של בולוניה, היו באותה עת 200 יהודים, כשיום אחד מופיעה המשטרה בביתם של בני משפחת מורטרה, וטוענת שאדגרדו, ילדם בן השש, הוטבל לנצרות, ולכן הוא חייב לעזוב את הבית ולגדול כנוצרי.

בדיעבד התברר שאנה נינה מוריסי, המשרתת הנוצרייה של הבית, סיפרה למשרתת אחרת, שהיא חששה לחייו של הפעוט שהיה חולה, ולכן נקטה בפעולות שחשבה כהטבלה, כדי להציל את הילד ממוות, מנהג שהיה נפוץ אז באיטליה כולה. לא עזרו למשפחה כל התחינות, הבכיות וההתעלפויות. אדגרדו בן השש נלקח מהבית לזרועות הכנסייה.
על פי חוקי הנצרות של האפיפיור פיוס התשיעי, בעצם פעולת ההטבלה, מנתקים המומרים את קשרי הדם שלהם עם שארי הבשר היהודיים שלהם. מחאת האיטלקים הייתה שקטה, בשל החשש לפגיעה בהם, אך באירופה ואפילו בארה"ב קם גל של מחאה. בין המנסים לפעול למען משפחת מורטרה נמצאים בני משפחת רוטשילד, השר מונטיפיורי ואפילו נפוליאון, ומחזות נכתבים על המקרה.

החקירות מגלות שהמשרתת מוריסי היתה מושחתת ושקרנית, שאדגרדו מעולם לא היה קרוב למות, ושהחנווני, שלכאורה ייעץ והסביר למוריסי איך להטביל את אדגרדו, דובר אמת, כשהוא מתכחש לעובדה, שהייתה לו יד בכך.
עבור מתנגדי האפיפיור היה מקרה זה מתנה משמיים. המחאה הבינלאומית מתגברת. האב מנסה לאסוף ראיות המוכיחות שהכנסייה שגתה כשלקחה את בנו. האפיפיור לא מתרשם, ואף נפגע מניסיונות משלחת יהודית לומר לו מה לעשות.
בינתיים מצליח מומולו, אביו של אדגרדו, להשיג אישורי ביקור ברומא אצל בנו. הוא לעולם לא נפגש איתו לבד. האפיפיור והבישופים מחזיקים את הילד קרוב אליהם, ומספרים על עילוי, שהופך לנוצרי נאמן. הילד עובר שטיפות מוח. הוא מובא מדי חג מולד אל האפיפיור, והם מבלים שעות ביחד.

בשנים הראשונות, בפגישות עם הוריו, שב אדגרדו ומביע את רצונו לשוב אל משפחתו היהודית, כשהוא מבטיח להם שהוא ממשיך להתפלל מדי יום את התפילות היהודיות. אבל שטיפת המוח והדרך בה הוא מתחנך עושים את שלהם. הוא גדל להיות מטיף נוצרי. חלק מבני משפחתו בקשר איתו. מקרה אמיתי עצוב. הספר מרתק.


יום רביעי, 13 במרץ 2019

'סודות באחוזת השושנים' מאת הילה ארוון

כתבה: ד"ר רותי קלמן 


רחל רוזילייו, מנהלת בית־ספר אלפסי בדימונה, אישה יקרה לליבי, הייתה זו שהמליצה בפניי על ספריה של הסופרת הילה ארוון. גיליתי שקיימים חמישה ספרים שלה: 'אי התפוחים', 'כחותם על ליבך', 'סודות באחוזת השושנים', 'הדרך הביתה', ו'זר של קוצים'.
לקחתי לידיי ספר עב כרס, את 'סודות אחוזת השושנים'. היבטתי על עוביו (572 עמודים), ותהיתי אם אצליח לעמוד במשימה. ומה אומַר? הילה ארוון עשתה לי חיים קלים. הספר כתוב כל כך טוב, וכל כך מותח, ומסקרן, שהיגעתי לעמוד האחרון, ואז ל'דבר המחברת', ואז ל'תודות', ו... זהו. פשוט הצטערתי שלא נשארו עוד עמודים.
אבל ברור לי, שלא יהיה זה הספר האחרון שאקרא של ארוון, ואני שמחה לבשר לכם שביום שני 18.3.19 בשעה 20:00 בערב, נפגוש בספרייה המרכזית שלנו את הסופרת הזו, את הילה ארוון, שתגיע במסגרת פרוייקט חדש של נעמ"ת הנקרא "סופרות שוות" לכבוד יום האישה הבינלאומי. זהו פרוייקט ארצי, שיקיים פעילות רוחבית ארצית באותה השעה, בדיוק, בספריות רבות בארץ, וספריית דימונה ביניהן. המפגש הוא בחינם. אנא הירשמו (טל.: 0732756165).

אז מה ריתק אותי כל־כך בספר זה? הכתיבה הזורמת, הסיטואציות הלא צפויות, המתח, כפועל יוצא מהן, חיבור עבר ועתיד, קונספירציות, טרגדיות, ואהבה, שעומדת בסכנה.
ד"ר רומי אלקיים, היא נציגת המועצה לשימור אתרים היסטוריים. היא מנסה להציל אחוזה עתיקה, מראשית ימיה של נס ציונה. האחוזה מועמדת להריסה על־ידי יואב לנדאו, בעליה של חברת 'לנדאו אחזקות בע"מ'. "הוא יעשה הון בזמן שדחפוריו ישבשו את האיזון העדין שבו חיו בעלי החיים באזור ויבריחו אותם משם, יהרוס את האחוזה העתיקה שעדיין עמדה על תילה ועוד כהנה וכהנה מפגעים שרומי כבר לא יכלה למנות על אצבעותיה... יואב לנדאו מעולם לא הראה את פניו בבית המשפט – אנשיו עמלו וטרחו עבורו, כדי להיחלץ מהתביעות שלה... אך לא הפעם... אצבעותיה טופפו על העתק מצו המניעה שהוציא השופט באותו הבוקר לפי בקשת המשטרה. הפעם, מר לנדאו, הפציע חיוך על פניה, נראה שאין לך בררה אלא להתמודד מולי באופן ישיר. הפעם הצלחתי לעצור אותך."

הפגישה הזו, שעומדת להתרחש במשרדו, תחולל מהפיכה ביחסי האיבה שבין רומי ליואב, שכללו עד לאותה העת: מכתבים, בתי משפט, צווי מניעה, התקפות שלה, והתחמקויות שלו, עוד בטרם נפגשו פנים אל פנים.
שתי משפחות עומדות במרכז הדרמות. משפחת ויינבאום, הגיעו לנס ציונה, לאזור ואדי אל-חנין ב-1883 בתקופת השלטון העותומני. אבי המשפחה קנה 150 דונמים ועליהם בנה את ביתו. מי שבסופו של דבר יקנה את המבנה ממשפחת ויינבאום, הם בני משפחת לנדאו. הטרגדיות האופפות את שתי המשפחות יתגלו במהלך העלילה על ידי רומי ויואב, וישנו את חייהם לעולם.