ניצבת מאת א.ב. יהושע

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בכל פעם שאני לוקחת ספר חדש של א.ב. יהושע אני מתמוגגת לא רק מהנושאים המעניינים שהוא בוחר להציג, ולא רק מהמחקר שהוא עושה בכל עניין ועניין שהוא מטפל בו, אלא אף ובעיקר, מהרבדים הנסתרים של הרומן. אני יודעת שכל מילה, אף אם היא נראית תמימה למראה, עלולה להיות רמז, או אפילו פתרון למשהו שרוחש מתחת לפני השטח.
קריאה בספרו החדש "ניצבת" של א.ב. יהושע, אף היא כזאת. חלק גדול מהרומן, מקדישה נוגה, הגיבורה, שאנו מודעים למחשבותיה, לעבודה ארעית כניצבת בסרטים ובאופרה. נגה היא נגנית נבל ישראלית, שעברה להתגורר בהולנד, כדי לנגן שם עם תזמורת. אבל היא נקראת חזרה לארץ להשתתף בניסיון של אמה, להחליט אם להישאר בביתה שבירושלים, בסביבה מתחרדת, או לעבור לתל אביב לדיור מוגן, ליד אחיה של נוגה.

כדי שהאם תוכל להחליט היכן להעביר את המשך חייה והיכן לסיימם, היא עוברת לשלושה חודשים לדיור מוגן. הדירה המושכרת שלה בירושלים, חייבת להיות מאוכלסת, כדי שבעל הבית לא יטען לסיום החוזה, אבל אסור לאם להשכירה למישהו אחר. לכן נקראת נוגה לשמור על הדירה בתקופת הניסיון, וכדי שלא ישעמם לה, מוצא לה אחיה עבודה כניצבת בהפקות.

נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" בתפקידים שונים בכל פעם: כמעפילה שיורים בה, כאחת מ-12 מושבעים המקבלת את התפקיד של הכרזת החלטת המושבעים בפני בית דין מדומה, כנכה בכסא גלגלים, וככפרייה עם עגלה רתומה לחמור ובה שני ילדים באופרה של כרמן לרגלי המצדה.
לכאורה נסוב הרומן על ניסיונה של האם להחליט בין ירושלים לתל-אביב, אבל לאמיתו של דבר נוגה היא ה"ניצבת" בפני שאלת חייה. סיפור הילדים, שהיא טוענת שאינה רוצה בהם ואף הפילה בעבר, ובעקבותיו, גירושיה מאוריה, שלמרות אהבתם זה לזו, נפרדו בשל כך. הנושא עולה גם על-ידי האח חוני והאם, ובעקיפין, אנו שומעים גם את דעתו של האב שנפטר, ורואים כיצד היא מתנסה עם ילדי השכנים.

כיוון שכך, הופך עניין הניצבות, לבעל משמעות גדולה, ולכן גם שם הספר. התפקידים שאותם גילמה כניצבת, מתקשרים בעצם לעניין הילדים. נוגה מוצאת עצמה "ניצבת" שוב ושוב בין ההחלטות שהיו, להחלטות חדשות, ומי שעומד בניסיון זו היא. ה"מעפילה", שאותה היא מגלמת, מרמזת ל"מפילה" את ולדה, ה"אשמה" שהיא מכריזה כניצבת בחבר המושבעים, היא "אשמתה" שלה, ה"נכה" שהיא מגלמת, מרמזת על "נכותה" הנפשית ללא ילדים, ובאופרה "כרמן" היא מובילה ילדים בעגלה עם חמור, מה שמרמז, שאולי עדיין לא מאוחר.

לאחר שהאם מחליטה היכן תגור, חוזרת נוגה להולנד, ונוסעת עם התזמורת ההולנדית ליפן. אך נושא הילדים חוזר ועולה בעקיפין אצל כריסטין הנבלנית השנייה, הנאלצת לוותר על הנסיעה ליפן בשל הריונה, ועולה עם הנינוחות שעוטפת אותה, בנוכחות הסבתא, הנגנית ההולנדית, ובדרך הטבע -  אצל נוגה עצמה. ספר נהדר. קיראו!

היילו מאת זיזו קורדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זיזו קורדר הוא שם העט הלא-סודי-כל-כך של לואיזה יאנג ובתה, איזבל אדומאקו יאנג. התקופה בה מתרחש הרומן המעניין הזה, היא העת העתיקה ביוון הקלאסית. עדר קנטאורים (חצי סוסים חצי בני-אדם מהמיתולוגיה היוונית) מוצא תינוקת בת-אנוש על שפת הים. לגופה כרוך חיתול, והיא נתונה בתוך שיריון ריק של צב גדול. לצווארה תכשיט ינשוף-זהב, ועל מצחה קעקוע מסתורי.

עדר הקנטאורים טובי הלב מתכנס לישיבה. הם מחליטים לאמץ אותה ולקרוא  לה היילוסידנה ובקיצור – היילו. היא נמסרת לבני הזוג הקנטאורים: כריקלו וקיילרוס, שמגדלים אותה ביחד עם בנם הקנטאור, ארקו,  שהופך לא רק לאח, אלא גם לחבר יקר.
השניים מרבים לשחק יחד ולהשתולל, ויום אחד, בהיותה בת שבע, כשהיא רצה ונופלת, במהלך תחרות ריצה עם ארקו, היא מרימה את זרועה להגנה, והיד מתכופפת באופן לא טבעי. כיירון, הרופא הקנטאור, מראה לה כיצד הוא מושך את זרועה בשני כיוונים מנוגדים, ומחזיר את העצמות למקומן. את התובנה שלה מהסיטואציה היא מסבירה לארקו: "בסדר, לעולם לא אהיה מהירה כמותך... אבל אני אהיה קשתית טובה יותר, וטובה יותר בלרפא אנשים." "היית רוצה," הוא עונה לה. "חכה ותראה," היא מחזירה לו. במהלך השנים יבין ארקו, ויבינו כל הסובבים אותה,  שכאשר היילו רוצה במשהו, ומחליטה החלטות, אין מי שיכול לעמוד בדרכה.

האידיליה של נעוריה מגיעה לסיומה ביום בהיר אחד. בעודה משתעשעת עם ארקו במימי הטורקיז היפים של אחת המערות שבסביבתם, מגיעים למקום בני אדם, ולראשונה בחייה, נחשפת היילו לבני-אנוש. השניים צוללים בניסיונם להתחמק, ומאבדים זה את זו. היילו נשבית על-ידי בני האדם, המביאים אותה לעירם, כשהיא דומעת וזועמת.

"היא עמדה בדממה, בראש מורם ובשיניים חשוקות. היא היתה בהלם. היא היתה אמורה להיות עכשיו בדרכה חזרה הביתה, עמוסת תאנים ודבש. היתה אמורה לרחוץ במעיין ולסוך עצמה בשמן לקראת המסיבה שלה. היתה אמורה לצחוק עם פרל ולוסי ולהודות לכריקלו על חולצת הכיטון החדשה והיפהפייה, שידעה שמכינים בשבילה והעמידה פנים שלא ידעה. היא לא היתה אמורה להיות כאן."

בתושייה היא מצליחה לברוח מסוחרי עבדים, ובמהלך מסעה, היא מבינה שבתור אשה יוונייה, ייגזר גורלה להינשא בגיל צעיר ולא לצאת מהבית. לא אחת כהיילו, תסכים לכך. היא קוצצת את שערה, ומתלבשת בבגדי בחור. בתחפושת זו היא לומדת לא רק על אופיים של אנשים, אלא אף על תכונותיה וכישוריה שלה. בספרטה היא מתחילה להיות מוערכת כקשתית מעולה וכרופאה בשדה הקרב. באתונה היא מוצאת את ארקו, הנמצא בסכנה תמידית בהיותו קנטאור בחברה של בני אדם, ובמלחמה שבין ספרטה לאתונה היא מוצאת עצמה מגנה על אתונה, כשהיא ניצלת ומצילה ספרטני מיוחד, וגם מגלה את סוד מוצאה. מומלץ.

מסע של מאה צעדים מאת ריצ'רד ק' מוראייס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

קודם ראיתי את הסרט, ונהניתי מאד. אחר-כך באה הקריאה של הספר, ועליה התענגתי על כל מלה. הוושינגטון פוסט בוק וורלד כותב על כך: "חובבי בישול רציניים יתעלפו מרוב עונג. מוראייס מתמסר כולו לכתיבה תיאורית שהופכת את הקריאה לאירוע גסטרונומי".
כבר ציינתי בעבר, שאני מאד אוהבת סרטים הקשורים לאוכל ולמטבח. אבל יש עוד משהו, שמרתק בסרט ובספר. המסע, שעושה נער הודי, שמקבל הזדמנות להגיע למשהו גדול. יש לו חוש טעם פנומנלי. היכולת שלו להבחין בשלל הטעמים והתבלינים בביס אחד, הם מעבר ליכולות של אדם רגיל. יוצא הגורל והוא נולד להורים שעוסקים בבישול ובהסעדה.

לאחר מותה של האם לוקח האב את כל ילדיו ויוצא איתם למסע קולינרי ברחבי אירופה. מיטלטלים ממקום למקום, הם טועמים משלל הקולינריה המקומית, ועוברים הלאה. הילדים כבר מתחילים להתלונן ורוצים מקום של קבע, אבל האב אינו מוותר וממשיך לנהוג ברחבי היבשת האירופית עד... שבפאתי מקום קטן בצרפת בשם "לומייר", "מודיע" לו המנוע של האוטו שלא עוד. האב והדוד יוצאים לבדוק מה התקלה. יתר בני המשפחה מחלצים עצמות ומרוצים מההפוגה. ולפתע הם מבינים שנפל דבר. הם עומדים ליד אחוזה מפוארת עם אורווה וקיסוס, שצמח על חומת האבן. "כתוב שזה למכירה", אמרתי. גורל הוא דבר רב עוצמה. אי-אפשר לברוח ממנו, בסופו של דבר... לומייר היתה חלקת אלוהים הקטנה שבה נעצנו את עקבינו".

ומול חלקת אלוהים הקטנה שלהם, נמצא "לה סול פלורה", פונדק דרכים, שזכה לכתרים רבים בתחום הקולינרי הצרפתי, ואף זכה לשני כוכבי מישלן. את המקום מנהלת מאדאם גרטרוד מאלורי, שפית בת 65, שניהלה בקשיחות את מטבחה, כשאוסף נדיר של ספרי בישול מציף את חדריה, ומשמש כבסיס לתבשילי המקום.
השכנים החדשים לא מובנים לה. ברעש שהם מקימים, בהמולה ובהתרוצצות שלהם, הם מפירים את האיזון העדין של קיומה. למולה, קמה מסעדה ססגונית ומלאה במוסיקה זרה ורעשנית. "הכתובת, באותיות זהב ענקיות על רקע ירוק איסלמי, מילאה את הלוח כולו... "מיזון מומביי", והתחרות בין שתי המסעדות מתחילה. הן מתחרות על המוצרים הטריים של השווקים, על הלקוחות, על קיומן.

במטבח ההודי, מבינים שהסבתא הזקנה כבר לא כל כך יכולה לבשל. הדודה אינה יודעת לבשל דבר. וזו ההזדמנות של חסן, הנער, בן ה-18, להיכנס למטבח להתחיל לבשל. הוא  מתאמן על בישולים, ובחושיו המיוחדים הוא מצליח להוציא מנות טובות ולמלא את המסעדה.
מאלורי מתחילה להכיר בכשרונו של חסן ומבינה, שהיא עצמה כבר לא תקבל את הכוכב השלישי של מישלן, אבל בידע העצום שלה, היא יכולה ללמד את הכישרון הצעיר הצומח למולה במסעדה המתחרה. האם יסכים האב? קיראו! ספר מקסים!

אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוגאסטוס (גאס) ווטרס והייזל גרייס הם זוג צעירים יפים, חריפי שכל ואינטלקטואלים. הם מתאהבים, ואפשר היה לחשוב שהכל יהיה מעתה דבש. אבל הכוכבים לא פינקו אותם. הריאות של הייזל, בת ה-16, מלאות בגרורות סרטניות, והיא מסתובבת עם בלון חמצן בעגלה, ואילו אוגאסטוס, רק בן 17, כבר איבד רגל אחת לטובת הסרטן. הם הכירו בקבוצת תמיכה, ויחד עם חברם, אייזק, שמתעוור עם הזמן, הם הופכים לשלישיית חברים טובים.

הספר "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין, הוא ספר מרתק וחכם, מרטיט את הלב ואפילו מצחיק, למרות הנושא הקשה. השלושה מתמודדים עם המצב על-ידי הומור, על-ידי הכנת הספדים זה לזה, בימוי טקס ההלוויה, הכנת חליפת הלוויות, ועל-ידי דיבור חופשי ופתוח, על המוות, ומה שמעבר לו.
הוא פוחד משכחה ארצית. היא – לא. כשהייזל תוהה, כמה אנשים כבר מתו עד כה, לאוגאסטוס יש תשובה מוכנה "במקרה אני יודע את התשובה לשאלה הזאת," הוא אמר. יש שבעה מיליארד אנשים חיים, ובערך תשעים ושמונה מיליארד אנשים מתים... יש בערך ארבעה-עשר אנשים מתים על כל אדם אחד חי".

ההורים של כל הצעירים האלו מצטיירים כרגישים, תומכים, עוטפים באהבה, נעזרים זה בזה כדי להחזיק מעמד, ומנסים לשמור עליהם מפאת גילם הצעיר, באופן שמעורר חיוך. כשהייזל מגיעה לראשונה לבקר את אוגאסטוס, הוא רוצה להזמין אותה לראות איתו סרט במרתף. האב מסקל את הניסיון. "אתם יכולים לצפות בזה בטלוויזיה בסלון, " אבא שלו אמר... "נראה לי שנרד לראות את זה במרתף." אבא שלו צחק. "ניסיון יפה. סלון." או כשהשניים טסים לאמסטרדם עם אמה של הייזל, במסגרת קרן המשאלות של ילדים חולי סרטן, נושקת הייזל על לחיו של הנער המתלהב מההמראה הראשונה בחייו. התגובה של האם לא מאחרת לבוא: "רק לידיעתך, אני ממש כאן... "זה בידידות," הזכרתי לה, והסתובבתי לתת גם לה נשיקה על הלחי."

הזוג הצעיר גם עוזר לאייזק להתגבר על אהבתו הנכזבת למוניקה בדרכים שונות, ויש קטעים מרגשים של השניים, כמו במסעדה על גדות התעלה באמסטרדם, כשהם מתענגים על כל ביס, ושותים שמפניה של "כוכבים", או כשהייזל מבינה, שהרצון שלה לנשק את אוגאסטוס לראשונה, דווקא בבית אנה פרנק, הוא הרצון של אנה, שצעירים כמוה יחיו ויתאהבו כמו שצעירים צריכים להתאהב, כמו צוואה רוחנית. הם מתנשקים ומוצאים עצמם לפתע מוקפים בקהל רב שמוחא להם כפיים בהתלהבות.

הניו יורק טיימס כתב: "גרין מראה לנו מהי אהבת אמת – שני צעירים המקבלים זה את זה ועוזרים זה לזה בכל המצבים הגופניים והרגשיים הקשים ביותר – וזה רומנטי יותר מכל שקיעה על החוף."
הספר תורגם לעשרות שפות, ואף זכה לגירסה קולנועית ב-2014. מומלץ.

טירת הזכוכית מאת ג'אנט וולז

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ג'אנט וולז מספרת בספרת "טירת הזכוכית" את סיפור חייה. ונראה שהמציאות עולה על כל דמיון. מה מיוחד בסיפור חייה? שכשאתה קורא אותו, אתה לא מאמין שכך נוהגים הורים, ושלא תטעו. מדובר בהורים שמאד אוהבים את ילדיהם, אבל איך נאמר זאת, הם עצמם עוד לא ממש התבגרו, והם מצטיירים כזוג תמהונים, המנסים לחיות עם משפחתם כמה שיותר בטבע. משהו ממה שהנחה את ילדי הפרחים של שנות הששים.

 אלמלא פתחה הסופרת את ספרה בקטע מההווה שלה, שנשמע מצויין, מבחינתה, היינו משערים במהלך הספר, שמהילדים האלה – לא ייצא כלום. אבל שמחים לגלות, ששלושה מתוך ארבעת הילדים הפכו למבוגרים "נורמליים".

על גב הספר נכתבה סקירה של העיתון "פאבלישרס ויקלי": "...כאשר האב לא היה שיכור, [הוא] כבש את דמיונם של ילדיו. הוא לימד אותם פיזיקה, גיאולוגיה, ומעל לכול – כיצד לחבוק את החיים ללא פחד. האם היתה מכורה לריגושים, והעדיפה לצייר או לכתוב במקום לבשל ארוחות למשפחתה.

כאשר הכסף אזל, והרומנטיקה שבחיי הנוודות דעכה, עברה המשפחה לעיירת כורים קודרת במערב וירג'יניה. האב שתה, גנב את הכסף שנועד לקניית מצרכים במכולת ומדי פעם היה נעלם לימים רבים. נבגדים על-ידי ההורים, נאלצו הילדים לדאוג לעצמם ולתמוך זה בזה, עד שלבסוף מצאו בתוכם את הרצון ואת הכוחות לעזוב את הבית."

כדי להמחיש לכם את צורת חייהם, מביאה ג'אנט את הזיכרון הראשון שלה, "... הייתי בת שלוש... עמדתי על כיסא מול התנור, לבושה בשמלה ורודה שסבתא שלי קנתה לי... לבשתי את השמלה כדי לבשל נקניקיות. הסתכלתי כיצד הן מתנפחות ומקפצות להן במים הרותחים...מן החדר השני הגיע לאוזני קולה של אמא. היא שרה בעת שעבדה על אחד הציורים שלה. הכלבלב השחור שלנו, ג'וג'ו, הסתכל עלי. נעצתי מזלג באחת הנקניקיות, התכופפתי והושטתי לו אותה... כשנעמדתי... הרגשתי גל חום בצד הימני של גופי. הסתובבתי... וגיליתי שהשמלה שלי עולה באש... צרחתי... אמא נכנסה במרוצה לחדר..." הילדה ניצלה, אבל מבלה חמישה שבועות בבית החולים לטיפול בכוויותיה. בבית החולים היא נהנית מאד, כי מטפלים בה, ומביאים שלוש ארוחות ביום. אבל זה נגמר בסגנון המיוחד של אביה. הוא חוטף אותה מבית החולים, והם ממשיכים בנדודיהם ממקום למקום.
יש זמנים שהמקרר ריק לגמרי, ולהורים לא איכפת. הילדים מחטטים בפחי הזבל, כדי למצוא משהו לאכול. לקרוא ולא להאמין.

אבל, מה שהספר גם מראה לנו הוא, שכדי להשיג את החלומות, יש צורך דווקא לרדת לקרקע המציאות, לעבוד קשה, ובאחריות, מה שההורים לא עושים, ואז אולי היו יכולים להגשים את חלומותיהם: היא – ליצור אמנות, והוא – לבנות את טירת הזכוכית למשפחתו. מי שמגשים חלומות, הם דווקא הילדים. כתוב מצויין.

איקטוס מאת אלי אבידר / ד"ר רותי קלמן

לא מאמינה שזהו הרומן הראשון של אלי אבידר. הוא פובליציסט, פרשן מדיני, איש מערכת המודיעין ושירות החוץ בעבר והמגזר העסקי בהווה, והאיש כותב טוב! והנושא, ייחודי כל כך בזווית הראייה שלו. בשתי זוויות הראייה שלו, לאמיתו של דבר.

במרכז הספר עומדת דמותו של רומאי בשם יארניס אאמיליוס לפידוס קורנלאנוס החי בתקופת האימפריה הרומית, ולצידו, בכוונה בצל, אבל משפיעה ביותר, עומדת דמותו של העבד היהודי, יואיר, (ודאי "יאיר" בהגייה רומית) שאפילו את שם משפחתו איננו יודעים.

המפגש הראשון שלנו עם יארניס נגמר בכי רע. צעיר ונמהר הוא ממהר לנצל את העובדה שאמו התחתנה עם סוחר חיטה עשיר. הוא נכנס בביטחון עצמי מופרז לאולם הגדול שבו חגגו אותה עת שני אחיו החורגים, אותם לא הכיר אישית, עם מאות אורחים. הוא בטוח שאחיו החורגים יקבלו את אחיהם החדש בזרועות פתוחות, אבל השניים, טיפשים ומנופחים מחשיבות עצמית, ככל שאנשים יכולים להיות בטיפשותם, מצווים לסלקו מהאולם. יארניס מוכה ונגרר לבושתו על-פני רצפת האולם, אל מול מאות האורחים, ומושלך פצוע ופגוע נפשית לרחוב.

מי שאוסף את חלקיו ומבריא את גופו ואת נשמתו של יארניס, הוא יואיר. עבד יהודי, העובד בעיקר כשומר בלילות ליד המדורה. הכלל הראשון שמלמד יואיר את יארניס הוא, שאם הוא רוצה לראות ראייה כוללת יותר, ופחות להיראות, הוא צריך לצאת מגבולותיה של אש המדורה. רק מהצד, בחושך, אתה נמצא בעמדה טובה יותר לצפות, ולא להתגלות. בחכמתו הרבה, החכמה היהודית, מלמד יואיר את יארניס, את תורתו ומשנתו, והחשיבות של כיבוד הזולת, ואפילו יהא זה אויבך.
יארניס החכם, קולט, נוקט בצעדים הנכונים, מתחבב על אביו החורג, סוחר החיטה העשיר ובעל ההשפעה, ופונה לצבא, לא לפני שהסוחר, שמתחיל להעריך את יארניס, שולח אותו להתמחות אצל פילוסוף חכם. יארניס מגיע לצבא, לא בתרועות וצלצולים, אלא בשקט ובחכמה, כשהוא מתחיל לפלס לו דרך בסולם הדרגות. דרך, שהיא תוצאה של הקשבה, של חשיבה, ובעיקר של הקניית ערכי כבוד ומוסר כלפי האחר. כאן המקום להזכיר את שם הספר "איקטוס".

כדי לשמור על כבוד האדם, ואפילו הוא האויב שלך, מלמד יארניס את קציניו שיטת לוחמה אישית, שעיקרה 'איקטוס'. "דקירה אחת, שבה חיילי הלגיון הורגים את יריביהם ללא פציעות מקדימות וללא בזבוז זמן. דקירה אחת ויחידה, שלא רק מחסלת בזריזות את היריב, אלא גם, ובעיקר, שומרת על כבודו." (ע' 262). פרק זמן משמעותי נוסף באימונים של חייליו הוקדש למבנה הקרבי של 'השושנה'. במקום לסגת, נעמדים החיילים כשגבם למעגל שנוצר. במבנה זה, מוצאים את עצמם חיילי האויב, מוקפים, מותקפים ומנוצחים.
ספר מרתק המלמד אנושיות וידידות מהן, ומהי מחוייבות אמיתית של לוחם.

"שפחתי בחיקךָ" מאת חוה עציוני-הלוי / ד"ר רותי קלמן

ספר הספרים שלנו מלא בסיפורים אנושיים, שמוזכרים לרוב במלים ספורות בלבד, ולא אחת משאירים אותנו בלתי מסופקים. מה באמת קרה שם? מה חשבו גיבורי התנ"ך? למה נהגו כפי שנהגו? על מקצת מהתמיהות והשאלות הנוגעות למשולש שרה-אברהם-הגר ניתן לקרוא בספר "שפחתי בחיקךָ" המציג את הדמויות מהסיפור המקראי דרך עיניה של חוה עציוני-הלוי, ומתמקד דווקא בעולמה של הגר.
עציוני-הלוי חקרה את הנושא ובנתה את הרומן על-פי התנ"ך עצמו, ועל פי ספרות חז"ל והמדרש, תוך מילוי פערים שנותרו בסיפור במקורות. את הטאץ' שלה אפשר למצוא סיפור האהבה בין הגר לשלח, דמות דמיונית, שעוצבה על-ידה בהשראת דמותו של שנהאת המצרי. היצמדותה של הסופרת למקורות ניכרת במידה רבה, אף יותר מרומנים קודמים שלה. דוגמא לכך היא יחוסה של הגר. בבראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר, מועלית הטענה, שהגר הייתה בת פרעה מפילגשו. על סמך זה תיארה אותה חוה עציוני-הלוי ברומן זה.
מה שמשך אותה לכתוב על שרה והגר, הוא חוזקן. הן חיו בחברה הנשלטת על-ידי גברים, וזכויותיהן מבחינה חוקית לא היו רבות, ביחוד להגר, שהייתה שפחה. אולם, נשים אלה לקחו את גורלן לידיהן ועיצבו לעצמן את חייהן. שרה מתוארת כאשה יפיפייה, שיש בה טוב לב, ואהבה גדולה לאברהם וליצחק בנה. אבל הקנאה בהגר, שאף היא יפה, אך צעירה ממנה, מעבירה אותה על דעתה, וגורמת לאברהם לגרש את הגר וישמעאל, ללא צידה וציוד אל לב המדבר. למהלך זה, תהיינה התפתחויות מעניינות, ואפילו מפגשים חדשים ומרגשים בין שתי הנשים.
אברהם ולוט, מתוארים כדמויות עגולות, כלומר, הם דמויות של בשר ודם. הם עושים טעויות. הם חוטאים בין אדם לחברו, אך אינם חוטאים כלפי ה'. אברהם מתגלה בחולשותיו, כמו במקרים של הירידה למצרים עם שרי בתקופת הבצורת, אבימלך, מלך גרר, וגירוש הגר. לוט, אחיינו,  מתגלה כאב לא מוצלח, כאלכוהוליסט וכרודף נערות. כל הנשים: שרה, הגר ועירית (אשתו של לוט, על פי מסורת המדרש) מצטיירות כאמהות למופת, המוכנות להפוך עולם למען בניהן ובנותיהן.
יפה דרכה של הגר, המצטיירת כמוסרית מאד, בחינוך ישמעאל "כאשר גדל מעט, החלה הגר... לספר לו על ארץ מצרים מולדתה, על תפארת ארמון פרעה... על חייה, חיי שפחה בארמון... הגר סיפרה לו גם על אלי מצרים ועל פסליהם המפוארים, אך שיננה לו שוב ושוב שאין הם אלא שיקוצים חסרי ערך, וכי יש רק אל עליון אחד המושל בשמים ובארץ, וכאשר התקשה להאמין שיש אל שאין לו פסל... סיפרה לו את סיפור הנגעים שהביא האל על בית פרעה בגלל שרי..."
כתיבתה של חוה עציוני-הלוי מרתקת, קולחת, רהוטה, ומשלבת יפה בין העברית של ימינו לשפת המקרא. מומלץ.