יום שני, 26 בדצמבר 2016

מאחורי ההר מאת מאיה ערד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'מאחורי ההר' הוא שם ספרה החדש של מאיה ערד. שם מעורר סקרנות. שהרי  ברור, שמאחורי ההר יש משהו. משהו שלא רואים מלפני ההר. סוד?... תעלומה?... האם ההר הוא מטפורי? השם מתאים לתוכו של הספר. שנושאו הכפול הוא ספרות בלשית.
מדוע כפול? שכן הדמות הראשית בספר, היא דמותו של זוהר בר, ישראלי, מרצה לספרות אנגלית בקולג' בקליפורניה. הוא מתמחה בספרות בלשית, אך חי בצילה של אשתו, זואי, הפרופסורית המוכשרת, הגורמת לו להיות חסר ביטחון. להפתעתו דווקא הוא, ולא היא, מוזמן להעביר סידרה של ארבע הרצאות בנושא ספרות בלשית, במהלך חופשת חג ההודיה, לקבוצה של ישראלים המבלים יחד. הבילוי מתרחש במקום מבודד בין ההרים, כשהם מבלים את היום בסקי או במנוחה, ובערב, מתקבצים ומקשיבים להרצאותיו.
הוא מציף אותם בפסיכולוגיה של כותבי הז'אנר הזה של הספרות, השיטות לסיפוק המתח, הדרכים לבלבל את הקוראים "נקודת מבט, בשילוב עם סטריאוטיפים ודעות קדומות שיש לכולנו, מנוצלים על ידי הסופר כדי ליצור אשליה. מישהי מוצגת כפאם פאטאל שגונבת בעלים, ואנחנו מסיקים שהיא אשה רעה ולכן גם תרצח. אשה מוצגת כקשישה חסרת ישע, ואנחנו לא מעלים בדעתנו שהיא יכולה להיות פושעת ממולחת." (ע' 246 – 247). וכמובן, הוא מביא דוגמאות מהבלשים מהמפורסמים ביותר: שרלוק הולמס, אגתה כריסטי ופוארו.

כל אותם ימים מתרחשים גם סביבו אירועים מוזרים, ומטרידים שאפילו מפחידים אותו. הוא מוצא בחדרו מדי יום דבר חדש: תמונה של אשה זקנה, ספר של משלי לה פונטין, נחש מת במיטתו, והיעלמותה של התמונה. אבל, כפי שהוא עצמו מספר לקהל מאזיניו, נגרמת לו סטייה מבדיקת ההתרחשויות האלה, בשל אירועים אחרים מן העבר המועלים על ידי הקבוצה, וגורמים לו להתמקד בהם. "אתם זוכרים על מה דיברנו אתמול, שסיפור בלשי הוא כמו טריק של אחיזת עיניים?צריך לגרום לקוראים להסתכל הצידה בזמן שאתה שולף ממחטה מהשרוול." (ע' 243), וזה בדיוק מה שקורה לו. הוא נשבה בניסיון לפענח את חידת מארחיו, יובי ויולי, ופחות מתאמץ לפענח את הקורה איתו. לכן ציינתי, שמדובר בנושא כפול. גם נושא הרצאותיו והתמחותו, וגם התעלומה המסקרנת אותו בחיי מארחיו. ועוד, התעלומה של החפצים המוזרים וההתנהגות המוזרה כלפיו.

מלבד השיחות שהוא מנהל עם כל יתר האורחים במקום המבודד הזה, ועם שני מארחיו, כל אחד לחוד, הוא מקפיד בכל יום להתקשר לשאול לשלום ילדיו האהובים, הגרים עם אשתו, ואף שאין הוא מוכן להודות בזה בפני עצמו, הוא עדיין קשור אליה מאד, ובהיותה מומחית אף היא בספרות בלשית, הוא משתף אותה באירועים המתרחשים סביבו.
בסופו של דבר, יתברר לו מה יש מאחורי ההר, מדוע הוזמן להרצות, וממה ניצל.



יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

הידיד הקטן מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בספר עב הכרס 'הידיד הקטן' של דונה טארט, אפשר למצוא מכנה משותף לִסְפָרֶיהָ הקודמים של דונה טארט 'החוחית' ו'ההיסטוריה הסודית' גיבוריה הצעירים חוטאים, ועושים טעויות גורליות, שעליהם הם מתחרטים. הם אנושיים מאד, והרקע שלהם דומה: כולם גדלים בבית הרוס, שלא ידע להעניק אהבה ועזרה. ללא משפחה אוהבת. ללא מחנכים מבינים. ללא תמיכה סביבתית נפשית וללא תמיכה כספית.

נראה שהמסר שלה הוא, שאם אין לילד את מה שצריך מהבית, כדי לבנות את נפשו ואת ערכי המוסר שלו, הרי שהוא מוּעָד לעשות מעשים קרימינליים כבר בעודו ילד. ואפילו אם הוא מבין שהוא טועה, אין מי שיעזור לו לפתור את הבעיה. והמסר החבוי בִּסְפָרֶיהָ למבוגרים שקוראים: אל תשכחו להיות המבוגרים האחראיים. תקשיבו לילדים, לנוער, תאהבו, תעניקו, כי הם זקוקים לכם.
גיבורת ספר זה היא הרייט. ילדה בת שתים-עשרה וחצי. האב חי בנפרד ולא מתעניין, ולמרות שיש סביבה אם, אחות, סבתא ודודות, לאמיתו של דבר, היא – לבד. אין לה עם מי לדבר על מצוקותיה, מחשבותיה, טעויותיה הגורליות והפחדים הבאים בעקבותיהם. אחד הדברים המשמעותיים בחייה, קשור לאחיה רובין, שכאשר הוא היה בן תשע והיא תינוקת, הוא נמצא תלוי בחצר הבית. גם היא וגם אחותה, שהיתה אז בת ארבע, נכחו בחוץ. אבל הן אינן זוכרות דבר. כל בנות המשפחה, מזכירות את חייו, אך לא את נסיבות מותו המסתוריות, שמעולם לא פוענחו.

בצל מותו הטראגי, מסתובבת האם סהרורית, ואינה מתפקדת כמבוגר אחראי כלפי שתי בנותיה, אליסון והרייט, שגם ביניהן אין ממש קשר. הסבתא והדודות נמצאות כל אחת בביתה, והבנות פוקדות אותן לעיתים. אבל אף אחת מהדודות לא באמת מנסה לחדור לנבכי נשמתן.
כל החסרים שלה, מתגלמים ברצונה לקבל בחזרה את אחיה: "זו היתה האובססיה הגדולה ביותר של הרייט, וממנה נבעו כל האחרות. משום שהדבר שהיא רצתה... היה לקבל את אחיה בחזרה. והדבר הנוסף שהיא רצתה היה לגלות מי רצח אותו" (ע' 62).

הרייט חושבת שהיא יודעת מי רצח את אחיה רובין, ומחליטה, בעזרת ילד מכיתתה, לנקום את נקמת האח, שמעולם לא הכירה. "רוצח" זה אשם לתחושותיה בפירוק המשפחה. באמצעות הפגיעה בו, היא אולי רוצה להוריד את האשמה מעצמה "...אף שלהרייט היה אסור להתוודות על צערה שלה, הפך צערה של אמה לסוג של תוכחה בלתי פוסקת, והרייט חשה במעורפל שזו אשמתה. לפעמים – בעיקר בלילות – היתה תחושת אשמה זו מוחשית כמו ערפל, מפעפעת בכל הבית... " (ע' 493).
מי שעוזר לה ומלמד אותה כיצד לשרוד הם הודיני וקפטן סקוט, גיבורי הספרים שקראה.


יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

הסוד של פרעה מאת קלייב קאסלר וגראהם בראון


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הקונוטציה היהודית לשם 'פרעה' מעלה מיד בזיכרוננו את מלך מצרים, שהסתבך עם משה, ונאלץ לשלח את עמנו לחופשי. אבל הפעם שם המשחק הוא מה שקורה גם כיום: 'טרור בינלאומי'.
שני דברים שונים ומשונים קורים בעולם המסופר בהווה. באחד – נשלחים אותות מצוקה מהאי הדרומי ביותר של איטליה, הנקרא למפדוזה. אי זה שייך לנפת סיציליה, אבל הוא קרוב יותר ללוב. מי ששולחת את אותות המצוקה היא רופאה בבית החולים המקומי, בשם ד"ר רנטה אמברוסיני. היא מדווחת שערפל שחור אפף את העיר וכל 5000 התושבים איבדו את ההכרה. הרופאה עצמה, הספיקה למלט עצמה, עם עוד כמה אנשים, אל חדר אטום, ומשם היא יוצרת קשר עם העולם ומזעיקה עזרה.

מי שנחלצים לעזרת האי הם קורט אוסטין וג'ו זוואלה, מהסוכנות האמריקנית לחקר מסתרי הימים והאוקיינוסים הנקראת 'נומה'. הם מגיעים לאי עם חליפות צלילה, אך בזמן שהם מתמרנים כיצד לעזור ל-20 האנשים שנותרו בחיים בחדר אטום, הם נתקלים להפתעתם באדם כהה עור שיוצא מהמעלית ומתמוטט אל הקיר "תחילה היו עיניו של האיש מצועפות, אבל כשקורט התקרב אליו הן נפקחו והביטו ישירות בעיניו. לא היה בהן כל טירוף או פחד. רק רשעות קטלנית שקיבלה גיבוי מאקדח קצוץ קנה שהאיש שלף וירה בו."

האירוע השני הוא אירוע מתמשך המתרחש, בו-זמנית, במקומות שונים ברחבי אפריקה: לוב, טוניסיה, אלג'יריה. כל מקורות המים, הולכים ומתייבשים. אנשים מתחילים להיות ממורמרים, למרוד בשלטונות, ליצור מהומות ואנרכיה.

למראית עין, נראה שאין קשר בין שני האירועים, אבל מי שעומד מאחורי שניהם, הוא רשע תורן בשם טארק שאקיר, העומד בראש ארגון טרור, שמתכוון להשתלט על אירופה בעזרת תכסיס נכלולי. הוא גילה שבתקופת הפרעונים, הצליחו כוהני אוסיריס (אל המוות והתחייה על פי המצרים הקדומים), ליצור חומר רעיל ביותר המכונה 'ערפל שחור'. מי שבא במגע עם חומר זה נכנס לתרדמת, בלא שמוחו נפגע. בד בבד, קיימת גם תרופת-נגד הנקראת: 'נשימת מלאך'. המצליחה לשחרר את הנפגע ולהחזירו לחיים. מה שחשוב לשאקיר, זה לשמור את הסם-הנגדי בסוד. כל עוד רק הוא יודע על כך, השליטה בידיו. הוא מקים חברת חשמל בשם 'אוסיריס'. החברה מתגאה שהיא מקימה תשעה-עשר מתקנים לאורך הנהר, שיספקו את תצרוכת החשמל העתידית של מצרים, אבל קורט, ג'ו ורנטה מבינים שמשהו חשוד מתרחש, ולא רק בגלל שמנסים להרוג אותם, אלא שהתחנה אינה פועלת כפי שתחנת כוח אמורה לפעול.

עוד מככבים בספר: ספינה טרופה בשם סופי ס., שהיתה חלק מהצי הים-תיכוני של נפוליאון, ציורים ולוחות חרס עתיקים, מסמכים מתקופת נפוליאון, זוג אריסטוקטי צרפתי, פול הגיאולוג ואשתו גמאי, ד"ר לביולוגיה ימית, והרבה חומר נפץ.



יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

היעלמויות מאת ג'ודי פיקו מאנגלית: הילית בר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בפרולוג של דיליה הופקינס, יש משמעות שתלך ותתברר עם הזמן: "הייתי בת שש בפעם הראשונה שנעלמתי. אבא שלי הכין מופע קסמים... והעוזרת שלו... חלתה בשפעת... הייתי נכונה כולי להתחנן בפני אבי שייתן לי להשתתף במופע, אבל הוא ביקש ממני... למדתי הרבה באותו לילה... שאנשים לא נעלמים לשום מקום. שכאשר איננו מוצאים מישהו, זה מפני שהיפנו אותנו לכיוון הלא-נכון." (ע' 11- 12).

אנדרו הופקינס מגדל את דיליה לבד, כשהוא מספר לה שהיא איבדה את אִמָּה בתאונה, כשהייתה בת ארבע. בהמשך תלמד דיליה יותר על ההיעלמויות שבחייה, ובחיי האנשים הקרובים אליה, וכנראה  בשל כך בחרה בבחרותה, לפנות למקצוע שקשור לכך. היא מסתובבת עם הכלבה גרטה בניסיון למצוא בני אדם שהלכו לאיבוד. שכן, כפי שהיא מסבירה, "איש אינו יכול להתקיים בעולם בלי להשאיר אחריו משהו מעצמו... ישנם עקבות ממשיים... יש רמזים מיקרוסקופיים, כמו טביעות אצבעות, שנשארים בלתי נראים אלא אם כן יודעים כיצד לחפש אחריהם. אבל גם בהיעדר כל אלה, ישנו ריח... בכל רגע אנחנו משירים תאי עור – 40,000 לדקה..." (ע' 15).

דיליה יודעת שמאחורי כל ההצלחות של מציאת האבודים – יש איזה חוסר שהיא לא מצליחה למלא כי "ביסודו של דבר אני זו שאבודה". וכשהיא אומרת זאת, נדמה לקורא, שזוהי אמירה מטאפורית. שמשהו חסר לה בחייה, ולכן היא מרגישה אבודה. אבל לאמיתו של דבר, היא מגלה יום אחד שאביה האהוב, שדאג תמיד למחסורה, ועטף אותה באהבה רבה – הסתיר מפניה אמת גדולה.
החיפוש אחר האמת, מתחיל בגילוי של שקר גדול. ביום אחד מתייצבת המשטרה בביתם, ולנגד עיניהן הנדהמות, שלה ושל בתה הקטנה סופי, מאשימים השוטרים את אביה בחטיפה של בתאני מתיוז. דיליה מעולם לא שמעה שם זה, והמחשבה שאביה מואשם בחטיפה של מישהי, נראית לה בלתי-הגיונית-בעליל. כשהיא שואלת אותו מי זו בתאני מתיוז, הוא מסתכל בעיניה ואומר: "את".
כל מגדל הקלפים של חייה מתמוטט באותו הרגע. מה באמת קרה לאימה? מה באמת קרה עד שדיליה הייתה בת ארבע? מדוע אין היא זוכרת כמעט דבר? האם המעשה שעשה אנדרו הופקינס היה נכון? חבר מושבעים והשופטים חופרים בעניין זה, כשכל עדות חדשה, חושפת בפני דיליה-בתאני ובפני הקורא, אמת נוספת. לעזרתה באים חבריה הטובים: אריק, בן זוגה, שמייצג את אנדרו בבית המשפט, פיץ, חברה הטוב, ואישה רוחנית וצבעונית בשם 'רותאן', בין כולם מסתובבת בתמימות ובאופטימיות מאושרת, סופי, בתם של דיליה ואריק, כאנטיתזה לדמות בתאני הקטנה, המצטיירת על רקע האירועים. הפרקים בנויים בצורה של רשומון. כשכל פרק מסופר מפי דמות אחרת: דיליה, אריק, אנדרו ופיץ. בדרך זו אנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר על האירועים ומה שמאחוריהם.


יום שישי, 18 בנובמבר 2016

אריך קסטנר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לקחתי לידי ארבעה מספרי אריך קסטנר, וניסיתי לבדוק מהו סוד קסמו של הסופר הזה, שספריו הותירו בכל קוראיו, רושם כה חזק, שאינו נמחה גם עם חלוף השנים.
ב'פצפונת ואנטון' אהבתי את הערותיו לאחר כל פרק. בהערות אלה הוא מוודא, שהקורא הצעיר הבין את המסר אותו ניסה להעביר. העולם מכיל טוב ורע. המידות הטובות של אנטון, האם הלא-אמהית של פצפונת. הקשר החברי בין שני הילדים. המטפלת המושחתת והנסחטת המנצלת את פצפונת, בהיעדר השגחת ההורים. אנטון העני עוזר למשפחה העשירה לפתור את בעיותיהם, ובכך גם תורם לו ולאמו. קסטנר מעמיד ילדים תמימים מול אנשים רעים, וזאת כדי לחנך ולהסביר, בדרך הסיפור, סיטואציות מהחיים, וכיצד לצאת מהן בדרך הנכונה. הוא עושה זאת בגובה העיניים, תוך שהוא מעודד אותם להשתמש בדמיונם הפורה ובשכלם.

ב'אמיל והבלשים', שוב סיטואציה של נער עני החי רק עם אמו, ובוחר להיות ילד טוב, כדי להחזיר לאם העובדת קשה לפרנסתם וללימודיו. אמיל נשלח לביקור אצל סבתו ודודתו בברלין. ברכבת הוא שומר על הכסף שקיבל מאימו. אבל למרות זהירותו, הוא מכוייס בשנתו. לעזרתו מתגייסת בברלין חבורת ילדים, ויחד הם מצליחים להשיב לאמיל את כספו. שוב יש איש רע בסיפור, ואחוות ילדים ותושייה, שמצליחות לפתור את הבעייה ולהפוך את הקערה על פיה.

ב'הכתה המעופפת' אנו מבינים שיחסי אם-בן בספריו, מבוססים לגמרי על יחסיהם של אריך קסטנר ואמו, המושתתים על דאגה, כבוד, והמון אהבה. בספר זה מציג  קסטנר את התיזה שלו לילדים. החיים אינם אידיליה. אין בהם רק אנשים טובים, ויש סיבה לדמעות. גם ילדים נכשלים, נפגעים, נעלבים, חוטפים מכות, אבל החשוב הוא לדעת להתמודד. שני הנתונים ההכרחיים לילדים כדי להתגבר, מסביר קסטנר בספר זה, הם: אומץ-לב ופיקחות: "עליכם להיות חזקים בפני מהלומות... עליכם ללמוד לספוג מכות ואף לעכל אותן. שאם לא כן, תהיו המומים עם הסטירה הראשונה, שיסטרו לכם החיים... ובכן אל יפול רוחכם! גדלו לכם עור עבה."

את "אורה הכפולה" קראתי פעמים רבות. אחד הדברים המרתקים בתאומים הוא לראות את התנהגותם. קסטנר מאד אוהב תאומים. אולי משום שגדל כבן יחיד והשתוקק לאח. ב'פצפונת ואנטון' מדמיינת פצפונת שיש לה תאומה. יש לו ספר הנקרא 'אמיל והתאומים', וספר זה, עוסק כולו בנושא התאומוּת, ובסיטואציה המעניינת, שהתאומות, לי ואורה, מגלות זו את זו במקרה. גם כאן באה לידי ביטוי השקפתו. הבנות מגלות אומץ לב, בהתחלפותן בבתים, ותושייה.
קסטנר מצהיר במפורש שמטרתו היא להגיע לחברה טובה יותר, שבה אין מעמדות, ויש צדק. הדרך בה הוא נוקט להשגת המטרה, היא הספרים לילדים, עם דוגמאות של ילדים שחווים קשיים, נעזרים בילדים אחרים, מגלים אומץ וחוכמה ופותרים בעיות.



יום שישי, 11 בנובמבר 2016

ההיסטוריה הסודית מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


640 עמודים מרתקים מכיל הספר הראשון של דונה טארט 'ההיסטוריה הסודית'. מבקרי העיתונים שיבחו את הספר ואת הכתיבה של טארט, ואכן כתבתי בעבר על ספרה 'החוחית' בבלוג הספרייה,שזכה בפרס הפוליצר היוקרתי. 
מה שמיוחד בספריה של טארט הוא זווית הראייה. אנו בדרך כלל קוראים ספר מצד הטובים: הקורבנות החפים מפשע, המשטרה והבלשים וכמובן שבסוף הפושעים באים על עונשם. אבל הפרופיל של ה"רוצחים" שלפנינו, שונה ממה שאנו רגילים. אנו לומדים להכיר אותם כסטודנטים טובים ומבריקים, ללא שום עבר פלילי, בהתנהלות היומיומית הרגילה שלהם, בחוויות שלהם, מה הם אוהבים לאכול, ובעיקר מה הם שותים, אלכוהול. מה שבבירור מסאב, ומוביל להתדרדרות בהתנהגותם.

ששת חברי החוג האליטיסטי ללימודים קלאסיים מגלים התעלות שכלית של ממש ביוונית, שפות עתיקות וההיסטוריה העתיקה, אך שקועים במצב ניווני מתקדם מבחינה נפשית, וגם היכולת שלהם להיות פיקחים בזמן השיעורים, הולכת ומתדרדרת. מה שמוביל אותם לשני מעשים הרי-גורל. האחד, שנגרם בשגגה, והשני- רצח שכלתני, מחושב מראש.
נראה כאילו הם ניסו ליישם ביחד, ובנפרד מכל היתר, את העולם היווני תוך הזדהות עם פולחנים עתיקים ופילוסופיות יווניות "המוות הוא אבי היופי," אמר הנרי. "ומהו היופי?" "אימה."... ואם היופי הוא אימה" אמר ג'וליאן, "אז מהי התשוקה?..." "לחיות," אמרה קמילה. "לחיות לנצח" אמר באני."
המשותף לכל הקבוצה המסוגרת הזו, הוא קודם כל, הרקע המשפחתי שהם באים ממנו, או יותר נכון, היעדרו. ריצ'רד, המספר, הצטרף לקבוצה מאוחר יותר, והוא מספר שיחסית למקרי המשפחה המעניינים של האחרים, אצלו לא היה שום דבר מיוחד. אבל ה"שום דבר מיוחד" הוא בעצם התעלמות טוטאלית של הוריו בו בתקופת הקולג'. קודם לכן, היה מדובר באב צועק ואפילו מכה, אותו ואת אימו, ולאחר מכן, מוכנים הוריו לשלם את לימודיו בקולג', לא כל כך מתוך דאגה לעתידו ולהשכלתו, אלא בעיקר כדי שיעזוב את הבית. ברגע שהוא מגיע למקום לימודיו, אין לו כסף לקיום, ואין לו בית לחזור אליו.
היעדר משפחה, או יחס מרוחק מצד המשפחה הקיימת, מאפיין את כל הקבוצה, ואולי, אם לא ודאי, שיש בכך סיבה אחת משמעותית לפחות, להתנהגות חסרת האחריות, שהם מגלים.

טארט שותלת התייחסות ל'גטסבי הגדול' המתייחס להוללות, לשתייה ולמסיבות, וכן לספרו של דוסטויבסקי 'החטא ועונשו'. כי כמו ב'החטא ועונשו', גם כאן, אחרי ביצוע הרצח, מתדרדר מצבם של חברי הקבוצה. הם מסתובבים מרוטי עצבים, רבים ביניהם, ועם חרטות מצד אחד, וחששות מהמשטרה, מהאפ בי איי, ומסקרנות של סטודנטים, מצד שני. ובעיקר הם מנסים למנוע מג'וליאן, המרצה הנערץ, לדעת. אבל כדור השלג של המעשה רק הולך וגדל, והחבורה מתפרקת לגמרי, כל אחד לגורלו, עם החטא ועונשו.




יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בית הקפה של נורה אפרון מאת ורד שנבל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ניו יורק. העיר הגדולה. אנשים יכולים להיות בה לגמרי אנונימיים. או למצוא פתאום אהבה גדולה.
ליב ואיילנד, שני ישראלים מוצאים עצמם בדירות סמוכות באפר וסט סייד, שכונה ברובע מנהטן. שניהם מגיעים לשם בעקבות לב שבור. הם מגיעים, כל אחד לחוד, כדי ללכת לאיבוד. כדי להישאר אנונימיים. כך גם ניסן, שאף הוא ישראלי בודד, שברח מהשפלותיה של אמו, והוא מנהל בית קפה. בבית הקפה הזה צולמו בעבר קטעים של סרט, של הבמאית נורה אפרון, שהיא הבמאית של "כשהארי פגש את סאלי" וניסן, שדומה לתום הנקס, ששיחק על סט הצילומים בסרטה החדש, זוכה לרגע של תהילה כשהוא מצטלם איתו.

המשפט "חיים בסרט", מקבל כאן משמעות, כשליב שמנסה להפיק סרטון קצר לקבלת מלגה, מצלמת כל מה שהיא רואה, ומחפשת משמעות דרך עדשת המצלמה, לחיים שלה. היא מתאכזבת שוב ושוב, כשכל הפנטזיות הכמו-קולנועיות של חייה מתנפצות שוב ושוב. נראה שהיא חיה בכאילו, כמו כפיל בסרטים.

אביה שמגדל את ליב לבד, לאחר מות אמה, מביא בת זוג נהדרת, שמתייחסת אליה נפלא, אבל נפטרת גם היא. היא מתכננת חתונה עם מישהו אבל מתאהבת באחר שנפטר. הזקנה, שהיא מתגוררת אצלה ומתייחסת אליה כנכדה, מפונה למוסד סיעודי, ומלבד עבודת המלצרות, היא דואגת להיות מאחורי צוותי צילומים של סרטים, כשהיא מנסה לחוות את החיים של השחקנים: "יש משהו במאחורי הקלעים – הרגעים שהשחקנים מתקלפים מהדמויות ונחשפים – וזה יכול להיות גם בלי כוונה תוך כדי סצנה, ואז יש "פספוסים", שהם הקטעים הכי נצפים, הערבוב הזה בין בדיון למציאות, הדבר הזה שעושה נעים בלב – קשה לה להסביר את זה במילים... היא לא מתעייפת ולא מפסיקה לחפש את החומרים שייתנו לה תקווה. אפילו אם זאת רק אשליה. החומרים שלה היו בדיוק אלה. של מאחורי הקלעים. של האנשים מאחורי השחקנים... וכל זה גורם לה איכשהו להרגיש טוב עם החיים שלה... וכשתצלם את הסצנות האחרונות בסרט הזה היא תרגיש – אפילו תבין, גם אם תתקשה להסביר לעצמה וזה משהו שלעולם גם לא תוכל – שהפיקציה שלו התערבבה עם עלילת חייה שלה".

'איילנד' היה מורה בישראל. אך במהלך חתונתו, רגע לפני החופה, נעלמת הכלה. הוא מסתגר בתוך עצמו ו'קצת יורד מהפסים'  במופע סהרורי של התערטלות מתחת לחלונה, בניסיון להראות לה את עוצמת אהבתו. אבל היא מתעלמת, והוא מגלה, שאחד מתלמידי בית הספר צילם את הסצנה והפיץ ביוטיוב. ההשפלה הכפולה היא זו שמכריעה. הוא עוזב.
וכך הוא מגיע יום אחד לבית הקפה הזה של ניסן בניו יורק, כדי לאכול ארוחת צהריים. וליב, מפילה עליו בטעות את המגש. איך אומרים? כל סוף הוא גם התחלה.