'חנות ספרים על גלגלים' מאת ג'ני קולגן מאנגלית: ניצן לפידות

כתבה: ד"ר רותי קלמן

נינה רדמונד, אנגליה צעירה בת 29, שכל חייה עד כה כללו בעיקר קריאת ספרים בכל מצב, והמלצה על ספרים לקוראי הספרייה שבה עבדה, עומדת בפני תפנית חדה בחייה. סניף הספרייה – שאת ספריו הכירה, אהבה, ולמדה להציע לכל אחד על פי אופיו ונטיות ליבו – עומד להיסגר. אין לה תמיכה כלכלית, והיא אינה יודעת מה לעשות, שהרי הספרים הם כל עולמה ותחום התמחותה. היא רואה איך אורזים את כל הספרים שיעברו לספרייה המרכזית. רבים נותרים "יתומים", והיא אוספת אותם באהבה רבה למכוניתה, ומביאה אותם לדירה אותה היא חולקת עם שותפה. השותפה מבקשת שתמצא לספרים פיתרון אחר, כיוון שהם גודשים כל פינה. נינה יודעת שהיא תצטרך למצוא להם בית חדש.

במהלך סדנת פרישה של הצוות, מבינה נינה שאין היא מתאימה להיות בין המועמדים הבודדים שיצטרפו לספרייה המרכזית והמודרנית, והיא מתחילה לגלגל בראשה רעיון. אם אין היא יכולה לעבוד בספרייה, וברור, שהיא חייבת להמשיך לעסוק בספרים, אך מזווית אחרת, היא תקנה רכב מסחרי גדול, ותהפוך אותו לחנות ספרים על גלגלים. ביחד עם החנות המתגלגלת, היא תגיע למקומות שבהם אין ספריות, ותמכור את ספריה לאנשים שמתגעגעים לקריאה.

נינה אינה מניחה לאף אחד להרוס את החלום החדש שהיא בונה. למרות הססנותה, מתחיל לנבוע בתוכה, אולי מתוך מצוקת הצורך למצוא פיתרון, נתיב חדש להלך בו. הדמיון שלה, שכולל ניסיון להיעזר במחשבה של מה היו גיבורי הספרים עושים במקומה, מעצים את רצונה וביטחונה. כשהיא מביטה במודעת המסחרית שבעיתון, היא מצליחה לדמיין בעיני רוחה את המדפים שתשים בפנים, את מראה הרטרו המקסים שיהיה לה, ואז היא קולטת. המסחרית נמצאת בסקוטלנד...

לאחר שכל מסחרית אחרת בעיתון, אינה מצליחה לעמוד בציפיות של נינה אל מול זו שבסקוטלנד, היא מרהיבה עוז, מתגברת על פחדיה, ונוסעת לשם, כדי לבחון אפשרות לקנות אותה. באוטובוס, כשהיא צופה בנופיה היפים של סקוטלנד, היא מתחילה להיכבש ותחושה משונה מציפה אותה "עמוק בפנים, ברגע זה היא הרגישה שחזרה הביתה...". היא מגיעה לכפר קטן ומבינה שאין בכל הכפרים שבסביבה ספרייה. היא מצליחה להתגבר על דעות שוביניסטיות, לרכוש את הרכב, להתחבב על תושבי המקום החקלאי, ומתחילה סוף סוף לחיות גם מחוץ לספרים שלה את החיים האמיתיים. במקום שבו אנשים עוזרים זה לזה בטבעיות, כדבר המובן מאליו. שעובדים אמנם קשה במשך שעות רבות, אבל גם מצליחים לשמר מסורת חברתית, וחגים, והוויה עליזה ושמחה, שבה כולם לוקחים חלק, ונינה לומדת לחיות.

חנות הספרים הניידת שלה זוכה להצלחה גדולה. בזכותה, מתחברים כולם מחדש לעולם המופלא של הספרים, שבא להשלים ולהעשיר את העולם האמיתי, לא לבוא במקומו.

'רילוקיישן' מאת ליאור הראל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

משפחת קציר עוזבת זמנית את הקיבוץ ונוסעת לשלוש שנים לברצלונה בעקבות עסקיו של תמיר, אב המשפחה. חייהם בברצלונה מועברים אלינו, מנקודת הראות של דרור, אימן של מיקה, שי ונועה, ולעיתים גם מהרהורי ליבו של תמיר.
לחיות שלוש שנים בארץ זרה, הוא מצב לא פשוט, שמתאפשר בעיקר במציאת משפחה חלופית – זוגות ישראלים וחצי ישראלים, שעוזרים להם לעבור משברים, כשכולם מחוברים בטבור לדבר אחד עיקרי, לישראל ולישראליות. זה מתבטא לדוגמא במצרכי "יסוד" ישראליים שהם מרגישים בחסרונם, כמו: שוקולד השחר, שקדי מרק ומלפפונים חמוצים.
כשהם קופצים לחודש לארץ, היא רואה את הבנות קורנות כשהן רואות את המגן דוד על המטוס. "היא שלפה את הנייד מהתיק וצילמה את הבנות הקורנות על רקע מגן הדוד הקטן. 'לא יעזור כלום,' חשבה, 'הרגשת השייכות למשהו שגדול מהיום-יום, אין לה תחליף, והיא בטח לא קיימת בברצלונה. לא משנה כמה שנים נגור כאן, תמיד נהיה זרים."
הישראליות שלה שם, היא גם להיצמד לחברות ישראליות אחרות. לחגוג חגים ישראליים יחד על חומוס ופלאפל ו"על האש", ולראות כל בוקר תוכניות ישראליות במחשב, להתעדכן על הנעשה בארץ, ולדאוג כשהמצב מתחמם.
המגורים רחוק מהבית בארץ ומהמשפחה האוהבת ועוזרת ומבקרת, גורמים גם ליחסים בין דרור לתמיר להתחדד, להשתנות, להגיע לנקודת רתיחה, וללמוד על עצמם דברים חדשים. כמובן השהות הקרובה עם הילדות, משנה את הקשר ביניהם, תוך התמודדות גם עם הבעייה הנוירולוגיות של מיקה, בתם הבכורה. השריטה הכי גדולה של דרור קשורה לזמר יהודה פוליקר, כשהיא מאד מחוברת לשיריו ולו עצמו, בדרגה של מעריצה בת עֶשְׂרֵה. היא גם צריכה להתמודד עם תכונותיה הרעות, כמו הצעקות וההתפרצויות והקניות שנובעות משיעמום.

שעות הפנאי יאפשרו לה ללמוד ריקודים, ולהכיר את פראן המדריך, את רוז מבית גיל הזהב, את ארז שיהפוך לידיד נפש ולמורה לספרדית לבנות, ואת בן זוגו ג'ורדי, שיישמש לה מעסה ומנטור כאחד. "לפני הקטע הפיזי," ג'ורדי הסביר לה באנגלית-ספרדית ייחודית, "נטפל קצת בנפש. חוץ מהבנות ותמיר, מה את רוצה? מה היית רוצה שיקרה לך, דרור, בלי קשר לאף אחד אחר?" היא הביטה בו מופתעת, לא היה לה מושג מה לענות, "כל כך הרבה שנים אני אימא של... והאישה של... בחיי שאין לי מושג..." כשהוא מתעקש שהיא תביט בעיניו ותחשוב על משהו – היא קולטת "אתה יודע, יש משהו... אני רוצה לכתוב ספר, רומן." פרפקטו, מואי ביין," לקח את ידה השנייה, "אז זה מה שאת צריכה לעשות בזמן הפנוי שלך פה. לשבת ולכתוב."
דרך הכתיבה, תלמד דרור להיפתח אל עצמה, ולהקשיב לרצונותיה. הספר הזה יאפשר לה לראות את הדברים אחרת, להבין מה חשוב, לקבל משוב חיובי ולהתעצם.

'אישה מעבר לים' מאת שרית ישי-לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אין ספק ששרית ישי-לוי יודעת לפרוש בפני הקורא יריעות חיים של דורות ולרקום ביניהן את החוטים הנכונים. חוויה נָכוֹנָה למי שייקח לידיו את ספרה "אישה מעבר לים", כפי שהרגישו מאות אלפי הקוראים של ספרה 'מלכת היופי של ירושלים'.

כפי שאנו יודעים, קשה לבנות הווה ועתיד, בלא שיהיה הנדבך המהותי – העבר. אך מה קורה, כשהעבר לוט בערפל? שלילי צורף, אמא לרון חיים, בנה בכורה המת, ולאליה, בתה, ואשתו של שאול צורף, אינה יודעת דבר על עברה. כל מה שהיא יודעת הוא שהונחה תינוקת ביום היוולדה, ביום שלג קר מאד, על מדרגות מנזר בירושלים. על גופה הייתה פתקה ובה שמה "לילי", ושרשרת זהב עם מגן דוד, שהונחה על גופה הזעיר והעטוף בבגדים חמים. בשנים שבהן גודלה במנזר לא סיפרו לה הנזירות שהיא יהודייה. אבל ברגע שאחת הנזירות חשפה טפח, הבינה לילי שהיא יהודייה. המשך השהות במקום הפך לבעייתי, ויום אחד היא עוזבת. בלא שתדע שהיה גם מכתב מצורף. את זאת היא תגלה שנים מאוחר יותר, כשתהיה מוכנה נפשית לגלות משהו על עברה.

ועד אז, היא גְּדֵלָה ממורמרת, מרת נפש, כעסנית, לא מסוגלת להביע אהבה לבתה, שאינה מסוגלת לתפוס את המקום הרחב והגדול שהיה לבנה המת בליבה. 

אליה גְּדֵלָה בעיקר על ידי אביה שאול, שנקרע בין שתי הנשים של חייו. אישתו הנירגנת, שהוא אוהב מאד, ובתו האהובה, אליה, שלא מצליחה למצוא את מקומה הנכון בחיים. לילי נעזרת בבשארה הערבייה מיפו, שקוראת לה בקפה, אבל מסרבת לשמוע על עברה. מתוך פחד וכאב. שבוייה בבדידותה, בכאבי ליבה, היא פותחת ליבה רק לבשארה הזקנה, וכשזו נפרדת מהעולם, היא מוצאת נחמה ושלווה רק ליד קבר בנה, שנפטר בן שנה. אליה מתאהבת ונישאת לארי, בחור אגוצנטרי, שמתעלל בה נפשית, מבלי שתהיה מסוגלת להתנתק ממנו. אחרי שהוא מודיע לה בלי הנד עפעף שיש לו מישהי אחרת ושהוא עוזב, חוזרת אליה לבית הוריה ומסתגרת בכאבה.

רק אחרי שתנסה להתאבד, ותתחיל לפתוח את ליבה בפני דוקטור קמינסקי, היא תתחיל להבין מה צריך לעשות. הוא אומר לה: "... עד שלא תתירי את הסבך, תישארי תקועה במקום. עד שלא תביני את חידת חייה של אימא שלך, לא תביני את חידת חייך, ולכן אני מבקש, אזרי אומץ ודברי איתה, אחרת את באה לכאן לחינם." והיא בתגובה מביטה בשעון החול שעומד על השולחן, ורואה שהזמן אזל. וכאן יש שלוש משמעויות: 1. שעת הטיפול אצל דוקטור קמינסקי נגמרה. 2. הזמן של חייה אוזל 3. היא צריכה להשתחרר מהטיפול אצלו, ולהתחיל לטפל בעצמה. 

מכאן ישתנו היחסים בין לילי לאליה, ושתיהן תצטרכנה להתעמת עם העבר.

'צבע השמים שלנו' מאת אמיטה טראסי מאנגלית: רחלי לביא

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בהקדשת הספר כותבת אמיטה טראסי, הסופרת: "לנערות כמו מוּקְטָה – מי ייתן ותמיד תמצאו חברות שיעזרו לכן לעבור ימים אפלים".

המקום הוא הודו, 1986. הילדה מוּקְטָה גדלה באושר למרות תנאי החיים הקשים של משפחתה הקטנה (סבתא, אמא וילדה). משפחתה שייכת לקסטה הנמוכה ביותר (דוואדאסי – בשירות האלה). בכפר הקטן, בנות הקסטה הזו מוקדשות בעל כורחן מגיל 8 למקדש האלה יְלָאמֶה, לה הן נישאות בטקס הקדשה. בעבר, היו המלכים תומכים בהן. כיבדו אותן כמו כוהנות. הן רקדו במקדשים, שרו מזמורי תפילה ואנשי הכפר ביקשו ברכתן באירועים חשובים. 

המצב השתנה עם הזמן לרעה, שכן אין כבר מלכים, ויש מעט פטרונים. תפקידן של הבנות בקסטה הזו, נידון, למעשה, לספק את צרכיהם של גברי הכפר (הכפר הוא דימיוני, אבל כפרים בהודו,  שמסרסרים בבנותיהם ובנשותיהם קיימים עד היום במאה ה-21 !!!).

מוּקְטָה אינה יודעת זאת. היא רק יודעת שהיא מפנה את מקומה ליד אמה, בחלק מהלילות, ישנה בחוץ על הריצפה ומחכה שהאם תקרא לה. אבל מגיע היום, שבו מצפים ממנה שתמלא את תפקידה. במיוחד כשהאם כבר חולה. הסבתא לוחצת, והאם החולה אינה מצליחה לגונן. מוּקְטָה בת העשר, מוקדשת לאלה, ובעצם נמכרת למאדאם. למרבה האירוניה, הסבתא שמקבלת את המצב (ומרוויחה את הכסף), מנסה ליפות את המציאות: "אנחנו כמו פרחי דטורה שנפתחים בלילה – משכרים, מלבלבים בחשכה, קמלים עם עלות השחר."

לאחר הלילה שבו היא חווה אונס מזעזע, נחלצים לעזרתה הורי אביה, הגרים באותו הכפר. אביה, אשוק, גר במומבאי. הוא צאצא לקסטה מעורבת (גבוהה ונמוכה). הוא ברהמין, שעסוק בהצלה של ילדים ממצבי עוני ומחסור. הוא לא בטוח שהיא אכן בתו, אבל מבין שהיא בסכנה, והוא מביא אותה לביתו, לא כבת, אלא כילדה שהוא מציל.

אשתו של אשוק, חושדת שזו בתו, והיא מעבידה אותה קשה במשק הבית. אבל בתם, טארה, שאינה יודעת על הקשר המשפחתי, מתייחסת אליה כאל חברה טובה. כשאמה של טארה נפטרת, ומוּקְטָה נחטפת מהבית. אשוק מחפש אותה בכל דרך אפשרית, אך לא מצליח לעלות על עקבותיה. הוא אומר לטארה שמוּקְטָה מתה, ועוזב ביחד איתה את הודו לאמריקה. גם כדי לברוח מהזיכרונות, וגם כדי להבטיח חיים טובים יותר לטארה.

אבל, הוא יודע, שיש סיכוי שמוּקְטָה עדיין בחיים, ועדיין סובלת. הוא מפעיל בלשים וסוכנויות, וכשהוא מתייאש מלמצוא אותה – מייסר אותו ליבו, על שלא הכיר בה וזנח אותה לגורלה.  הוא מתאבד.

טארה מוצאת בין מסמכיו רמז לכך שהוא המשיך לחפש, והיא מבינה שמוּקְטָה לא מתה, כפי שחשבה. אחת עשרה שנים לאחר שעזבו את הודו – חוזרת טארה לחפש את חברתה הטובה, כצוואה לא כתובה של האב.

'עמוק בתוך כינור סדוק' מאת ינון מועלם

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ינון מועלם, הוא מוזיקאי וסופר, שחי באיסטנבול מאז 2002. הוציא עד עתה עשרה אלבומים של מוזיקה מקורית, וכיהן כקונסול התרבות של ישראל בטורקיה. 'עמוק בתוך כינור סדוק', הוא ספרו השני והמרתק, לאחר ספר הביכורים: 'איסטנבול תל אביב'.
גם הספר שלפנינו, מתנקז באיסטנבול, ומפגיש בתוך העיר הצבעונית והגדולה הזו, שני אנשים שבאים מרקעים שונים. ניהאט קדיראולו, הוא כנר מוכשר, שמגיע מקהילה צוענית חמה ומשפחתית. הוא מעיירה בשם אקהיסאר, בסמוך לאיזמיר. אקהיסאר הופכת קטנה עבורו, והוא נענה להצעה שקיבל מידידו אליאס, נגן עוּד, שעבר לאיסטנבול והשתלב בהפקות של זמרי ערבסק. ניהאט מגיע לאיסטנבול.

ההתחלה של הקריירה המוזיקלית של ניהאט לא עוברת בלי מספר תקלות ואכזבות, ותחושת בדידות בעיר הגדולה. חלק מהבעיות נובעות מחוסר הביטחון שלו ביכולתו המקצועית, וחלקן מתוך קינאת עמיתים. הוא מוצא עצמו תועה ברחובות, בתוך המון אדם, ותוהה "לכל אחד יש מטרה, יעד שהוא מכוון אליו, ולאן אני הולך?"
אבל נגינתו הווירטואוזית, מפציעה ומפלסת את דרכו בחוויית המוזיקה של איסטנבול, ובכיוונים מפתיעים, הודות לרצונו ללמוד ולהרחיב אופקים "שלא כמרבית עמיתיו הוא לא הסתפק בנגינת מוזיקה טורקית עות'מנית ומוזיקה צוענית, אלא האזין להרכב שאקטי של הגיטריסט הנחשב ג'ון מקלפלין ואמן הטאבלה הבינלאומי ההודי זאקיר חוסיין, למד לנגן חלק מהקטעים והעמיק בלימוד סגנון הנגינה ההודי. הוא אף איתגר עצמו ביצירה קלאסית שכבשה אותו ביופייה, של הכנר האיטלקי האגדי ניקולה פגאניני."

לאחר שהתקבל לתזמורת למוזיקה טורקית קלאסית ברדיו t.r.t, ואף מקבל קטעי סולו, הוא פוגש לראשונה את שרה, מוזיקאית צעירה, המתמחה בוויולה. שרה היא נצר למשפחה יהודית שברחה לקונסטנטינופול (איסטנבול), בתקופת האינקוויזיציה וגירוש יהודי ספרד. משפחתה אמידה, ולאביה, חברת אבטחה, החולשת על כל העיר, ובוודאי על כל המוסדות היהודיים שבה.
שרה, היא בחורה אמיצה, שמקשיבה לליבה בלבד, ואינה מוכנה ללכת בתלם, או להקשיב לדיעות קדומות. כשניהאט והיא מתחילים להתקרב זה אל זו, בניגוד לרצון אביה, היא אומרת לניהאט המהסס: "הרקע שלך, הדת שלך, צבע עורך, מאיזה עיר הגעת או כמה כסף יש לך בבנק, כל אלה מעניינים אותי פחות. כן מעניין אותי האדם ואיש השיחה והמוזיקאי הנהדר וטוב הלב שאתה, בקיצור, התכונות האנושיות שלך מושכות אותי, הכישרון שלך מלהיב אותי..."
ניהאט מלמד את שרה את רזי המוזיקה התורכית, שרה מוסיפה לו עוד ידע בתחום הקלאסי, שבו היא מתמחה. הנגינה המשותפת והפתיחות המוזיקלית, מעמיקים את הקשר ביניהם, ופותחים בפניהם כיוונים חדשים מבחינה מקצועית. כשניהאט ייחלש בשל מחלה, תהיה שם שרה לעזור ולתמוך, למרות כל הקשיים.
הַסֵּפֶר, עָדִין כמו הכינור והוויולה, יפתח בפני הקורא עולם מוזיקלי רַב גּוֹנִי ועטוף באהבה.

'כחוט השני' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הרומן התנכ"י 'כחוט השני' של חוה עציוני-הלוי, מתמקד הפעם בחמש האחיות לבית צלופחד. התקופה היא סוף יציאת מצרים, סיום ארבעים השנים במדבר, וראשית ההתנחלות בארץ. כמו תמיד בספריה של עציוני-הלוי, קמות הדמויות לתחייה, חוֹווֹת קשת רחבה של רגשות, עטופות באהבה, מקנאות, טועות, כואבות וסוערות.
סיפורן של בנות צלופחד משבט מנשה מתאר סיטואציה שבה אב המשפחה נפטר, ואין בן שיירש אותו. באותה התקופה לא היה נהוג שבנות תירשנה נחלה. אך בניגוד למה שהיה מקובל, מחליטות בנות צלופחד לעמוד על שלהן, והן מתייצבות מול משה, רגע לפני ששבטי ישראל חוצים את הירדן ונכנסים לארץ כדי לקבל כל אחד את נחלתו, על פי משה.  "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." משה מתייעץ עם אדני "וִיקָרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפְּטָן לִפְנֵי אֲדֹנָי. וְיֹאמַר אֲדֹנָי אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהֶעֱבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כ"ז 1-7).

אבל במידה ותינשאנה לבני שבט אחר אמורה הנחלה לעבור לידי הבעלים מבין השבטים האחרים, וכך תיגרע נחלה משבט מנשה. הפיתרון שהוצע על-ידי משה "... אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". הן הוגבלו להינשא רק לבני שִׁבְטָן.
עציוני-הלוי לוקחת את חמש הבנות האמיצות הללו, שאינן מוותרות לגברים ולזקני העדה, ופורטת את עולמן לסיפורי חיים שלמים. מַחְלָה, האחות הבכירה, שהפכה מגיל צעיר לאם לארבע אחיותיה. היא מנסה להגן עליהן, על צניעותן, על הקשרים שביניהן, ועל מעשיהן, שלא תמיד חופפים את רצונה והחינוך למידות טובות, שאותן היא מנסה להקנות להן. היא עצמה, מאוהבת בפינחס הכהן, נכדו של אהרון הכהן משבט הלוי. נועה, היפיפייה, שנעה בין התאהבותה ביאיר בן שגוב, קרוב רחוק שלה ממשפחת מכיר, לפלטיאל, בן-דודה שאוהב אותה. נועה נמשכת לרפואה, והיא שמחה לקבל שיעורים על צמחי מרפא וטיפול בחולים מבן דוד אחר שלה, בשם אחיעזר.

מי שמלווה אותה במפגשיה עם אחיעזר מטעמי צניעות (שכן לא היה נהוג שאישה תתהלך לבדה עם גבר זר) היא אחותה מילכה, שאליה היא הכי קרובה. מילכה החכמה, מאוהבת באחיעזר, ונועה מתרחקת פעמים רבות, כדי לתת להם הזדמנות לשוחח. אחותה התאומה של מילכה היא חוגלה. הן אינן דומות. לא במראה ולא באופיין. חוגלה שקטה, וכל כולה בנפש פנימה, אך רואה למרחוק. גם כשהיא חוזה את העתיד, אין היא נוהגת להתערב, ונפשה נקשרת בלב נעמן, אחי אחיעזר. הקטנה ביותר היא תרצה, השובבה והפרועה ביותר.
חוויה מקראית עם נשים בשר ודם. מומלץ.

'פולי ונייט' מאת ג'ורדן הרפר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זה לא רק הספר הראשון שכתב ג'ורדן הרפר בכישרון רב. אלא זהו גם הספר הראשון שקראתי בפורמט דיגיטלי! ולא משום שקניתי ספר דיגיטלי, אלא משום שאני משמשת כפיילוט להשאלת ספר דיגיטלי בספרייה שלנו. כן, כן. בקרוב תוכלו כולכם להשתמש בשירות החדש הזה של ספריות דימונה, להשאלה של ספרים דיגיטליים, בחינם.
על כריכתו הקדמית של הספר "פולי ונייט" מצולם דוב צעצוע תמים למראה, אחוז בידיה של ילדה. דוב הצעצוע מהווה אחד מגיבורי הספר. כולם יודעים שהוא לא אמיתי. גם המחבר, גם גיבורי הספר, וגם הקוראים, אבל, הוא משמש כלי ביטוי, לילדה המחזיקה בו, עד שנראה שיש בו חיים, ויש בו רגשות.

בתחילת העלילה, חושבת פולי הילדה, שעיניה הכחולות-בהירות  אינן עיניים של אקדוחנית, כפי שאומרת לה אימה "פולי חושבת שאלו שטויות. היא לא אקדוחנית ולא מאמינה באלימות."
אבל עולמה הפשוט מתהפך ביום שבו היא יוצאת מבית הספר ובמקום אימה או אביה החורג, הנוהגים לקחת אותה מבית הספר, היא מוצאת גבר ענק, מלא בקעקועים ועם עינים כחולות כמו שלה. למרות שרוב ימיה, לא ראתה אותו, מבינה פולי שזהו אביה, נייט, שיצא מהכלא.
נייט אומר לה שהיא חייבת לבוא איתו. הוא נכנס לאוטו, ובמקום התנעה, רואה פולי שהוא מפעיל את המתנע עם כבלים, ומבינה שהרכב גנוב. בכל זאת היא נכנסת איתו. מבינה שאין מה להתנגד. אבל רוצה שמישהו יבין שהיא בסכנה ויציל אותה ממנו.

נייט רצח בכלא, כהגנה עצמית, את אחיו של האסיר החזק ביותר, מלך האחווה הלבנה והפלדה הארית. לכן יצא עליו חוזה, שהופץ בין כל פושעי האיזור. החוזה הכיל גבר, אישה וילדה. ביום שבו הוא משתחרר, הוא מגיע לבית גרושתו, ומוצא שהיא ובן-זוגה נרצחו. נייט מבין שהילדה, שהוא אינו מכיר, אך היא בתו, נמצאת בסכנה גדולה.
כך מתחילה היכרותם. בהתחלה בלי מילים. בלי חיוך. אחר-כך, גם באמצעות הדוב, מתחיל קשר. פולי חכמה. היא שואלת ישירות. הוא עונה לה ישירות. הדיבור הלא מתחכם, יהפוך את יחסיהם למשהו אמיתי. נייט מלמד את פולי לשרוד. אמנות לחימה. סוגי חניקה. הוא מקווה, שאם יהרוס את תשתית הפעילות של הפלדה הארית, המבוססת על מכירת סמים, הם יבטלו את החוזה על הילדה.
בשלב מסויים יש לה אפשרות להגיע לשוטר שמוכן לעזור לה לצאת מהמצב. נייט נותן לה אפשרות בחירה. היא מעדיפה להישאר איתו. הם חיים משוד חנויות, פולי עוזרת, ובעיקר הם מחסלים את רוצחי אִמָּהּ ובן זוגה, זורקים סמים, ומשבשים משלוחים.
נייט מוכן להקריב את עצמו בשבילה, ופולי תגדל בחודשים הבאים במהירות, ותהפוך לעצמאית, נועזת, אוהבת, וקשוחה. האם תוכל לשוב ולהיות ילדה רגילה, אם יתאפשר? קיראו.