'ספר שתי הדרכים' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הקורא את הרומן של ג'ודי פיקו, ינוע בין כמה מעגלים, שבכל אחד מהם תהיינה שתי דרכים. קברי המומיות המלכותיות במצרים המכילים כל מה שיצטרכו המתים בדרכם מהעולם הזה לעולם הבא, והכנותיהם למוות, שכלל, לדעת המצרים הקדמונים, שתי דרכים; הכשרתה של גיבורת הרומן, דון מקדוול, כאגיפטולוגית, המתמחית בסמלי המוות שבקברים, ותפקידה המאוחר יותר, כדולת-מוות. תפקיד, שמשמעותו תמיכה נפשית ופיזית של חולים סופניים ובני משפחותיהם, והכנתם לדרך הכי אופטימלית, מבחינתם, לעזוב את העולם.

השאלה העיקרית בעולם החיים היא שאלת הבחירה. מהי הבחירה הנכונה לחיים הקצרים והלא-נצחיים שלנו עלי-אדמות? ומהשאלה הזו – אנו מביטים באפשרויות ובדרכים העומדות לפנינו, וצריכים להחליט באיזו מהן ללכת. האם להניח לעבר ולהתרכז רק בעתיד? האם עבר לא-פתור, מאפשר לנו בכלל להתקדם הלאה? כיצד עלינו להתבונן ולהתכונן למוות? מה נרצה להגשים ולהשלים לפני שנעבור אל הלא נודע? ואולי בכלל אנו מתקיימים בכפילות בעולמות מקבילים, כפי שמסביר, בריאן, בעלה של דון, המתמחה בפיזיקה קוואנטית. דרכים מקבילות, יקומים מקבילים, שאינם בשליטתנו, ולאחד אין אפשרות לדעת על השני. 

ספר שתי הדרכים היה חלק מכתבי ארונות הקבורה שגילו האגיפטולוגים, הארכיאולוגים שהתמחו בתרבות מצרים העתיקה, בבואם לחשוף קברי מלכים.  הספר, הוא מפת הדרכה עם אסופת לחשים, שנועדה לעזור למתים לעשות את דרכם אל העולם הבא. הספר התגלה רק בחלק מהארונות מימי הממלכה התיכונה 1650-2055) לפני הספירה), ובדרך כלל, הוא היה צבוע על תחתית הארון. במפה נראו שתי דרכים מתפתלות דרך ממלכת המתים של אוסיריס: דרך יבשתית, שחורה, ודרך ימית – כחולה. אגם אש מפריד ביניהן. 

דון, למדה והתמחתה באגיפטולוגיה בארצות הברית, וכמובן, שהמקום האידיאלי להוכיח את התזה של הדוקטורט שלה, המתייחסת לסמלים של הקבורה, היה לשהות במצרים באתרי החפירות. הזמן, לדידם של המצרים הקדמונים, יכול להיות קווי ונצחי, כמו אוסיריס, או מחזורי, עם תחייה יומית, כמו רע. והשניים לא בהכרח סותרים זה את זה. כדי לזכות במוות טוב, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. בתזה שלה, הקבר היה הרקמה המחברת, וכל צד שלו, מסמל כיוון. הצד הקדמי - אופק מזרח, הצד האחורי - אופק מערב, הרצפה – השאול, עם המפה שלו, והמכסה – נות, אלת השמיים. הכניסה לארון – היא החזרה לרחם.

באתר החפירות בנקרופוליס של דיר אל-ברשא, מתוודעת דון לוואייט הבריטי. וממתחרים המקנאים זה בזו, הם הופכים לחוקרים משתפי פעולה, וגם לאוהבים. "קולו היה נהר, אני הייתי אבן וכל הברה עיצבה אותי מחדש". הם מבלים את ימיהם עם משלחת החפירות, ואת לילותיהם, זה עם זו. 

אבל אז מקבלת דון הודעה מאימה שהיא חולת סרטן סופנית ושלא נשאר לה עוד זמן רב. דון עוזבת הכל מאחוריה, ומקדישה את כל זמנה ותשומת ליבה לאמה, השוהה בהוספיס עד יומה האחרון. בתקופה זו נרקמים במוחה של דון שני דברים. ההחלטה לעבוד כדולת-מוות, וביסוס הקשר עם בריאן, שסבתו שהתה אף היא בהוספיס. יציבותו והיותו לצידה באותה תקופה קשה, נטעה בה את הידיעה, שהיא תמיד תוכל לסמוך עליו. היא מגלה שהיא בהריון, הם הופכים לזוג, ומקימים משפחה עם מרט הקטנה. דון צוברת ידע והבנה בתחום הקשה כל כך של הכנת אנשים לקראת מותם, וברגישות רבה, היא שוהה לצידם ומשתדלת לספק את כל צרכיהם האחרונים. 

אחת מלקוחותיה היא וין, אמנית, הנוטה למות. השיחות איתה, יבהירו לדון, שמה שעזבה מאחוריה, חמש עשרה שנה קודם לכן – העיסוק בתחום האקדמי שכה אהבה, הדוקטורט שלא סיימה, וואייט, אהובה – הם דרך שנטשה, אבל אולי לא הייתה צריכה לנטוש. 

היא מנסה לדמיין את החיים שהיו לה, אלמלא חזרה בגלל אמה החולה. "אם הייתם שואלים אותי לפני חמש-עשרה שנה, הייתי אומרת שיום אחד אתבסס בתחום האגיפטולוגיה, ויהיו לי מחקרים בתחום. אולי אהיה אוצרת במוזיאון המטרופולין לאמנות, אגור בצ'לסי, אדע את מפות הסאבוי בעל־פה ויהיה לי כלב קטן שיצא איתי לריצות בסנטרל פארק. אולי אהיה מרצה עם זיכיון חפירה משלי ופעמיים בשנה אסע למצרים עם סטודנטים ואדלה סודות מהאדמה המאובקת. אולי אלמד בקווינס קולג' באוקספורד..." על ואייט, היא לא מפסיקה לחשוב. אבל לא מאמינה, שהוא חושב עליה, ומאמינה שכבר שכח אותה. 

מאורע מכריע בחייה, השיחות עם וין, ומשברים בחיי הזוגיות שלה, יבהירו לה שהיא חייבת לבדוק את רגשותיה כלפי שתי הדרכים. זו שבהווה עם אהבתה לבעלה ולבתה, וזו – שעליה ויתרה, עם האהבה לואייט שעדיין קיימת. "אני תוהה מה יקרה לי עכשיו, אם אצטרך לעמוד בהיכל שתי האמיתות ולהגן על מעשיי. האם אחשב לאחו, המת המבורך, או שאקולל ואהפוך למות, שאיננו. האם עוללתי משהו בלתי נסלח, או רק התקרבתי לאדם שהייתי אמורה להיות."

מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.

'פריז בתל אביב' מאת נחום שוורצברג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הלכתי ונשביתי בקיסמו של האב הצרפתי של נחומי. אב שבגיל שבע, בפריז, ראה במו עיניו את אביו נלקח בכוח מביתו על ידי חיילים גרמנים ושוטרים צרפתים. ומאז לא ראה אותו שוב.

אב שנשבע לעצמו, שבנו לא ירגיש לעולם, מה זה לגדול בלי אבא. והוא ממלא את הריק שהיה לו, בתחושת שליחות מדהימה ומלאת אופטימיות. בין השאר, הוא מדבר עם בנו רק בצרפתית. האווירה בבית בתל-אביב הצנועה של שנות השבעים מלאה במוסיקה של כל הזמרים הצרפתיים, של השאנסונים, של שיריו האהובים של אנריקו מאסיאס, של סרטים צרפתיים, והוא אף מלמד את בנו, נחומי, כיצד צריך לנהוג בנשים. 

"נחומי, בוא איתי, אני אראה לך איך מכינים Café au lait. חשוב שתדע שנשים אוהבות קפה כזה וכצרפתי אמיתי אתה צריך ללמוד איך מפנקים אישה כבר מגיל צעיר"... "אני מתלווה לאבא ושנינו הולכים למטבח. אני מקשיב בקשב רב להוראותיו... "אתה רואה? זה Café au lait וכך הוא יוצא הכי קרוב לכוס הקפה שמגישים בבתי הקפה בפריז," אומר אבא בגאווה. "ההבדל הוא שבפריז מרתיחים את החלב בעזרת הקיטור שיוצא ממכונת האספרסו, כמו זו שיש בקפה רוול. בגלל שלנו אין מכונה כזו בבית, מצאתי פטנט ליצור קצף דומה בעזרת הכפית. אימא מאד נהנית מזה, אז כולם מרוויחים."

לאבא הזה יש מטרה אחת, להעניק לילדו היחיד את כל מה שאפשר כדי להכינו לחיים. ומבחינתו, המשמעות של לחיות, היא הבאת פריז על תרבותה ואוצרותיה הרבים לעולמו של הבן. אבל גם ללמד אותו על החיים. לקחת את הזמן. לעבוד בחריצות. להבין כל עניין לעומקו של דבר. להסתכל על חצי הכוס המלאה בלבד. ללמוד להעריך אוכל טוב. לאהוב את החיים ולהעריך כל מה שיש.

כשהוא משכיב את הילד לישון, הוא שר לא שירים נוגים בצרפתית, כמו למשל 'עלי שלכת' Les feuilles mortes של איב מונטאן. קראתי את הקטע הזה, והלכתי להשמיע לעצמי את השיר. כשהמנגינה התנגנה -  הוצפתי בנוסטלגיה משל עצמי. שיר יפיפה זה, התנגן בילדותי בפטיפון בשבת בבוקר. הורי הסבו ביחד עם סבי וסבתי סביב השולחן בסלון ושיחקו רֶמי. מוסיקת הרקע היתה מגוונת, והכילה בין השאר גם מאוצרות המוסיקה הנפלאים של צרפת. 

השורות האחרונות של שירו של איב מונטאן מדברות על החיים המפרידים בין אלה שאוהבים. מאוחר יותר יבין נחומי את הבחירה בשיר זה דווקא. "נראה שאבא בוחר תמיד להזכיר לעצמו ולי שהחיים יכולים להפריד בין אלו שאוהבים כמו עלי שלכת שנאספים בשדרה. בשקט, מבלי שאף אחד ישמע". כשהוא מספר לאביו על התובנה הזו, מלטף האב את פניו ואומר בשקט: "בגלל זה צריך להעריך את כל מה שיש לנו. כלום אינו מובן מאליו. החיים יכולים בבת אחת להשתנות בכל רגע, ולא על הכול יש לנו שליטה... בגלל זה אני אדם אופטימי ושמח..."

הספר מלא נוסטלגיה של העבר של כולנו. של תל אביב של פעם. של כל מה שהשתמשנו בו ואמרנו בעבר ההוא. הוא נוגע בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שהיה כאן, או שם, או בכל מקום אחר, בשנות השבעים.

התחברתי לגמרי לספר, שכתוב נפלא, כשהוא מתובל לא רק בשפה הצרפתית (וגם קצת ביידיש, מצד ההורים של האֵם, שאף הם עוטפים את הילד בחום ובאהבה גדולה), אלא גם בריחותיה וטעמיה הנפלאים של פריז, שאליה הם מגיעים ביום העצמאות של פריז. 

 "ופתאום אני מבין: ... בזכות אבא, פריז נמצאת אצלי בלב בתל אביב ותל אביב תהיה בלב שלי בכל פעם שאגיע לפריז..."

וזכה האב, שבנו שגדל, זכר לפרטי פרטים, את כל אותן האנקדוטות, שהרכיבו את היחסים היפים של אב ובנו. שמתארות אב מדהים, מלא תחושת שליחות ותעצומות נפש, שמגיעות אל לב הקוראים, ונוגעות, מאד נוגעות, בכל נימי הלב. 

'נשמות' מאת רועי חן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מזמן לא קראתי ספר שאינו ספר מתח קלאסי, ואינו ספר בלשים, ובכל זאת נותרתי סקרנית כל-כך לאורכו ולרוחבו. מרותקת. מהרהרת. משועשעת.

נושא גלגולי נשמות, אינו נושא חדש, וכבר עסקו בו רבים וטובים, כמו גם בקבלה היהודית, וגם סופרים דוגמת פרנץ קפקא בסיפורו 'הגלגול', או פאולינה סימונס בסדרת 'סופו של הנצח', שהיא הכי קרובה במספר מוטיבים לרעיון שבספר שלפנינו, ובכל זאת שונה מאד.

מי הוא גיבור הספר? קשה להגיד. האם הוא גץ מחורביצה מראשית המאה ה-17? האם הוא גדליה מוונציה מ-1720? ג'ימול מפאס 1856? גוליית הפרעוש מדכאו 1942? או האם הוא גרישה מישראל של 2020? "נשמות יקרות" הוא אומר בפנותו אל קוראי הספר "רק היום, כשלוש מאות שנה לאחר מכן, אני מעז להודות שהגנדרנות של ימי נעוריי גבלה בחוסר טעם. בתור נער גבוה ועב בשר בלטתי בין הבריות גם ללא הלבוש הטרזני, ובאמת איני יודע מדוע השוויתי את עצמי ליום של קיץ. ייתכן שהגנדרנות, ממש כמו הזללנות, נועדה לגץ. את הילד הרעב שהייתי הלעטתי במעדנים, למענו החלפתי צמר מעקצץ במשובחים שבאריגים".

בכל גלגוליו תהיה לצידו נשמתו התאומה: גיטל, גיילה, גבריאל, גרטכן. הגלגול האחרון הוא בישראל שנת 2020 והוא כבר לא יודע מי הוא באמת. בבלבול הנשמות, שאת גלגוליהן הוא זוכר, הוא לא באמת מצליח לחיות. אולי מפני שבגלגול הזה, הוא אינו מוצא את הנשמה התאומה שלו. אולי בלעדיה, הוא לא באמת מתקיים. הוא לא מתייחס לאביו כאל אביו וכך גם אל אימו. געגועיו מתמקדים בילדות שהוא זוכר מחורביצה, כשהוא שרוי רוב הזמן בחברת גיטל, אחותו. אביו פרץ ואימו מלכה, יהיו לעד בזיכרונו הוריו האמיתיים. 

כשהוא מנסה להסביר לגיילה בוונציה שהיא אחותו גיטל, כפי שהוא מבין על־פי סימנים וחלומות שלה, היא לא בדיוק מבינה. אבל סכר נפתח בה: "גדליה התיישב ולעומת זאת גיילה קמה מכיסאה, ניגשה לאדן החלון ודיברה ארוכות על גורל, על בדידות, על אהבה. אם מילים היו מים – ונציה הייתה שוקעת במצולות באותו יום. מסתבר שכבר בחנות, כשהופיע על ארבע לרגליה, חשה בחוט נעלם הקושר ביניהם.... גדליה השתכנע לשעה קלה שאין זה משנה כלל אם זיכרונותיו על החיים הקודמים הם חלום או דימוי או שיר או רק תירוץ לשהות בחברתה. בעת שדיברה התכחש לגץ והסיר לשעה קלה מעל צווארו את עול הגלגול."

מוטיב המצבות יעבור כחוט השני בין כל הגלגולים. קירבתו אליהם מרמזת על קירבתו התמידית אל המוות, והשאלה של מה נותר מתחת למצבה נכונה גם לשאלה מה נותר מהנשמה לאחר המוות? האם כל נשמה עוברת גלגול? או שהגלגול הוא מנת חלקם רק של אלה שצריכים לכפר על חטא שחטאו בגלגול קודם? והאם אחרי כפרת העוונות, ייפסקו הגלגולים? האם יש נשמות שהן טהורות מכל חטא? שאלמלא כן, הרי שכל הנשמות עוברות גלגולים. האם לנצח תתגלגל הנשמה?

נושא מעניין. טיפול מבריק, וכמעט קליל, של רועי חן בנושא כבד. לקרוא. לחשוב, ואפילו לצחוק. הספר 'נשמות' היה מועמד פרס ספיר לספרות 2020. מומלץ.

'מועדון הרצח של יום חמישי' מאת ריצ'רד אוסמן מאנגלית: הדסה הנדלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

על הספר הזה כתב הרלן קובן "מצחיק, חכם ומרגש. חובבי תעלומות ישתגעו ממנו". ואכן הספר מלא הומור וכתוב נפלא. אבל לפני שאספר עליו, אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה.

בני, אורן, ונכדי, זיו, בן החמש, נכנסו לסניף סטימצקי בדימונה לחפש לי ספר במתנה לכבוד יום ההולדת. הקטן לקח את המשימה ברצינות רבה, ועבר בתשומת לב על כל הספרים שבתצוגה, ואז, בעודו מביט בספר זה, שעל כריכתו הקדמית התנוססה תמונתה של אשה זקנה והדורה מאד עם מעיל פרווה, חיוך קל על שפתיה, אקדח בידה ועמידה בסגנון נערת ג'ימס בונד, הוא פנה לאביו כשבידו הספר "נקנה לה את הספר הזה". למה דווקא את הספר הזה? שאל אותו בני, והקטן השיב: "כי זה ספר לסבתות"... לא היפסקתי לצחוק. והאמת – הוא צדק לגמרי. הספר מאד מתאים לסבתות, לסבים, ובעצם לכל מי שאוהב ספרות בלשית טובה.

אז מהו מועדון הרצח של יום חמישי? ייסדה אותו אליזבת, שהיתה בעברה מפקחת משטרה ועסקה בחקירות, וכיום היא גימלאית בכפר הגימלאים "קופרס צ'ייס", שבו חברים 300 גימלאים. יחד איתה חברים במועדון: איברהים, רון וג'ויס. הרביעייה הזו נפגשת באופן קבוע בימי חמישי ב"חדר הפאזלים" שפנוי באותה העת מפעילות אחרת, ויחד הם מנסים לפתור תעלומות רצח ישנות. התיאום ביניהם נפלא. מלא הבנה. רגישות וחברות אמיתית. לכל אחד יש תכונות שמאפיינות אותו, ותורמות לקבוצה הקטנה. אך בראש וראשונה, כולם מקשיבים ומשתפים פעולה עם אליזבת המבריקה, שמנצחת על ה"תזמורת".

בעוד שמקרי הרצח הלא מפוענחים, שהם חוקרים, מסבים להם עונג ומפעילים את מוחם, בקצב רגוע, אך מלא באדרנלין – משתנה המצב כשפתאום מתרחש רצח אמיתי, בסביבתם, ומתים אחרים צצים בעקבותיו. ההתרגשות שלהם מתעצמת, והם מצליחים בערמומיות ממזרית, ליצור קשר עם השוטרים כריס ודונה, שמבינים שכדאי להם לחבור לחבורה העליזה והתוססת מכפר הגימלאים. חבורה שלא מביישת שום צוות חקירה משטרתי מנוסה.

כשבעל המקום, איאן ונת'אם, מביא מחפרים כדי להזיז את בית הקברות "גן מנוחת העולמים" לטובת מיזם בנייה חדש, הוא נתקל בהתנגדות עזה של דיירי המקום הנשמעים לקריאה לבוא ולהציל את המקום. גם למקרה רציני זה מתלווה תיאור משעשע: "ליד השער... ניצבים עתה עשרים כיסאות. בעיקר כיסאות נוח, אבל גם כיסא אוכל אחד בגלל הגב של מרים. זו בריקדה לא מקובלת, אבל יעילה... הדרך היחידה להיכנס עכשיו ל"גן מנוחת העולמים" היא דרך פלנגה של גמלאים שחלקם מנצלים את ההזדמנות להשתרע בשמש הבוקר לנמנום שהרוויחו ביושר. המחפרים יצטרכו לחכות זמן מה."

העלילה מסתבכת ומסתעפת. כולם חשודים, והחקירות מתנהלות בשני מישורים. האחד – על־ידי המשטרה (כריס ודונה) המתגלה כיעילה, אנושית, רגישה, וחכמה. והשני – על־ידי חברי מועדון הרצח של יום חמישי, הפועלים בחדווה ובנחישות. בין לבין הם משתפים פעולה אלה עם אלה. 

אנחנו, הקוראים, נופתע מההתפתחויות המהירות והמשתנות, ונהנה מרומן מתח מוצלח ביותר, ומלא הומור. למרבה ההפתעה, זהו הספר הראשון שכתב המחבר, ריצ'רד אוסמן, איש טלוויזיה בריטי מוכר, מנחה חידונים, קומיקאי ומפיק. אני כבר מחכה לספרו הבא, ומודה לנכדי הקטן על הבחירה המוצלחת.

'שלוש סיגריות במאפרה' מאת ראובן מירן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

סופר יושב בבית קפה. מעשן וכותב כשגבו אל הים. ערימת דפים מפוזרת על שולחנו. אישה צעירה מתיישבת בשולחן הסמוך לשלו ומבקשת סיגריה. "הוא כיבה את הסיגריה שלו במאפרת האלומיניום המלאה בדלים מעוכים ואפר מתעופף ברוח שהחלה לנשוב מהים, והדליק לה את שלה. היא הודתה לו ושאלה אם הוא מחכה למישהי, והוא אמר שכן ולא, תלוי איך מסתכלים על זה והדליק לעצמו סיגריה חדשה..." 

"אז אתה סופר?" היא שואלת, והוא משיב בשאלה: "ואת קיימת באמת או שיצאת מבין הדפים?" כאילו כבר דימיין אותה בכתביו, קודם לכן. הוא מסביר לה שסופר מצלם בני־אדם בלי שהם מרגישים, ומרגיש בני־אדם בלי שהם יודעים, חי את החיים שמתחת לחיים." "והמרגל?" היא שואלת "גם הוא מחפש את הזמן האבוד..." והשיחה שלהם זורמת כאילו באפיק קרקעי נסתר, שבו כוונות נסתרות. היא – בגלל שהיא רוצה שהוא ייכנס במקומה לעבודת המודיעין שבה עבדה ולא – רק, והוא – כי מבלי דעת, הוא היה רוצה להיות מישהו אחר, בין השאר. 

לאמיתו של דבר, הפתיחה הזו של הספר, וגם של יחסיהם, היא תמצית חייהם. הדלקת הסיגריות החדשות, לה ולו, כשהן מחוץ למאפרה, מסמלת התחלה חדשה. לא רק ביניהם, אלא לכל אחד מהם.

הוא מתבקש להפסיק לכתוב בהיכנסו לעבודה החדשה והחשאית. אבל עבודה זו מאפשרת לו להפוך להרבה דמויות אחרות, מומצאות, ולא באמת נוכחות בחיים של עצמן. היא יוצאת "מבין הדפים" מהעבודה האמורפית הזו, אבל מוצאת את עצמה קשורה אליו באהבה ונישואין, מקושרת אל שלל דמויותיו המתפתחות, ובעיקר נעלמות. הדבר היחיד שנשאר אמיתי – מחוץ לעבודתו הלא-ארצית, הערטילאית, שכולה רמייה וסודות – היא האמת שנאמרת ביניהם, בין כל מה שלא נאמר.

לפעמים תהיינה שתי סיגריות במאפרה בין האפר, שתסמלנה את הזוגיות הכבויה. לרוב רק אחת, עם סימן של אודם, והרבה אפר, של מה שנותר ביניהם. של שריפת הזמן שלו, במסגרת עבודתו, של מחלת בנם, הקשורה אף היא לשריפות, של הקיום הזוגי הנמצא בסכנה. לפעמים תהיינה שלוש סיגריות במאפרה. הוא, היא וצלע שלישית. נשית? גברית? וכאן המקום להזכיר את שמו של הגיבור – גץ נובל.

גץ – הוא הדלקה, התחלה, התלהטות וניצוץ, נובל – לקוח מעולם המושגים של הצומח, כמשהו שלילי המצביע על סוף. יש כאן אוקסימורון (דבר והיפוכו). הוא לא אוהב להיות לבד, אבל הוא תמיד בודד במסעותיו, בסודות שהוא נושא עימו, בנשמתו שאינה יכולה לחלוק עד הסוף עם איש, במרחק הנוצר בינו לבין אשתו, בנתק שבינו לבין הבן, בינו לבין עצמו. האם דרכו "לשרוף את הזמן" היא דרך חיים? או שהיא מקרבת את הקץ? האם הוא יותר אפר במאפרה, או יותר ניצוץ ההדלקה של סיגריה חדשה?

כשהוא נכנס לעבודה החשאית הזו, הוא לכאורה מממש פנטזיה של עצמו, להיות מישהו אחר, להיות כמה אנשים אחרים, לחיות את הדמויות שעליהן נהג לכתוב, כי הוא הרגיש נובל בתור מי שהוא. האם בכך הוא מצא שמחה? מיצוי? גץ? הרי גץ מתלקח, אבל כבה מיד, אם לא מטפחים את האש – הוא הופך לאפר. האם הוא עוד זוכר להיות הוא? האם השחיקה רבת השנים בעבודה, ששורפת את זמנו, היא שתאפיין את חייו עד אפר? או שהגץ ישוב ויתלקח?

מוטיב נוסף העובר כחוט השני ברומן שלפנינו – ואולי הוא זה שמסמל את התקווה – הוא מוטיב הזרע. בספר שנתנה לו אמו 'מאמר על הכימיה' של יונס יקוב ברצליוס, מתואר ניסוי שערך ברצליוס על זרע של צמח. "ברצליוס הבחין שלא סוג האוויר או איכותו, ואף לא טיב המים המשקים אותו, הם הקובעים את כושר שרידותו, אלא הצמח עצמו. הוא גילה שיש בצמח עצמו משהו שמאפשר לו לחיות בכל תנאי... אפילו באפרו מצא את אותו מרכיב שאיפשר לו לצמוח בכל פעם מחדש". 

כשהוא מקבל על עצמו להיכנס לעבודה, הוא זוכר את ניסויו של ברצליוס "שתמיד יהיה בו זרע מספיק חזק להמשיך ולקיים אותו, והוא לא יאבד, גם אם ימנעו ממנו את האוויר שהוא רגיל לנשום, ויחליפו לו את המים ואת האדמה שהוא מכיר – משהו ממנו ינבט תמיד", ואולי בסופו של יום, רגע לפני שמאוחר מדי, ייאפשר לו הזרע שבו, "לצאת מן המאפרה" ולהתחיל עם גץ חדש ומוצלח יותר.

'להחליף את המים של הפרחים' מאת ואלרי פרין מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני סיפורים כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה ברומן 'להחליף את המים של הפרחים'. ראשון וראשי הוא סיפורה של ויולט טוסן, שלא הכירה מעולם את הוריה; שהועברה מבית אומנה אחד למשנהו. שלמדה להסתדר לבד, ולמלא את תפקידיה בלא טרוניות, גם כשפיליפ טוסן, בעלה העצלן והבוגדני, נעלם שוב ושוב, עד שהוא נפקד מחייה למשך תשע עשרה שנים.

ויולט משמשת כשומרת בית קברות. בתפקידה זה היא מנהלת את הרישומים של כל ההלוויות, מתעדת את הקהל, ההספדים, הלוחיות שמצמידים קרובי הנפטר לארונו, מוכרת פרחים, ומגננת. היא יודעת בדיוק מי פוקד את הקברים, משמשת אוזן קשבת ודיסקרטית לצערם או לסיפורי חייהם, ומטפלת בפרחים השתולים ברחבי המקום, לבקשת המשפחות. גם כשאין לנפטר מי שייטפח את סביבתו האחרונה.

היא גרה בבית הקברות. המטבח פתוח לכל האורחים, ולעובדי בית הקברות, שהם חבריה. שם, באזור שהיא מכנה "החורף", היא לובשת בגדים אפורים וכהים, שהם ייצוגיים יותר ומכבדים יותר את משפחות הנפטרים. כשהיא עולה לקומה השנייה. שם זו ממלכת האביב שלה, שמלאה בבגדים צבעוניים, שבעזרתם היא מנסה לחיות ולמצוא רגעים של אושר, גם אחרי האסון האישי שחוותה, ושהביא אותה לעבוד בעבודה זו. לחיות בצל המוות.

כמו שהיא משמשת משען ונותנת כוחות לאנשים הבאים בשערי המקום, כך ישנם אנשים טובים שעוזרים לה. שלושת חופרי הקברים: נונו, גסטון ואלוויס; שלושת הקברנים: האחים לוצ'יני; והאב סדריק דורה. "כל הגברים הללו מגיעים אל ביתי כמה פעמים ביום. הם באים לשתות כוסית או לאכול בריוש. הם עוזרים לי גם בגן הירק, אם צריך לסחוב שקי אדמה או לתקן דליפה. אני מחשיבה אותם לחברים, לא לעמיתים.  גם כשאני לא כאן הם רשאים להיכנס למטבח להכין לעצמם קפה ולשטוף את הספל לפני שהם הולכים." 

מי שגילה לה את עולם הפרחים, גידול הירקות, והגישה החיובית לחיים היה סשה, שומר בית הקברות הקודם, שלאט לאט הצליח להחזיר אותה לחיים ולשמחות הקטנות שבגידול פרחים, ירקות ורגשות טובים "החיים העיקריים כבו, הר הגעש גווע. אבל הרגשתי ענפים מבצבצים, שבילים מקבילים צומחים בתוכי. הרגשתי את מה ששתלתי. שתלתי את עצמי... די בסדק זעיר כדי שהחיים יחדרו לתוך הבלתי אפשרי."

ביום שבו מגיע ז'וליאן, פקד במשטרה של מרסיי, ורוצה לדעת מיהו גבריאל פרדון, הקבור בבית הקברות שלה, היא מתוודעת לסיפור הרומנטי של גבריאל פרדון, עורך הדין המוערך ולאהובתו אירן, אימו של ז'וליאן, שביקשה בצוואתה, להניח את כד האפר שלה לאחר מותה, ליד קברו של גבריאל פרדון, ולא לצד בעלה. ז'וליאן, שמגיע לעיתים עם בנו בן השבע, נתן, מטשטש את הגבולות שבנתה לה בין החורף לאביב. מפיל את החומות שבנתה סביבה, ומביא אור אחר לחייה. 

ואלרי פרין, מחברת הרומן היפה הזה, שמה בפיה של הגיבורה שלה, מחשבות שמרפדות לי את הלב. לא בגלל שהן מתוקות או טובות. אלא שהן חכמות, רגישות, יודעות לבחון, לראות. לחשוב מקורי, ולהגיד אמיתות פשוטות גם אם הן לא פוליטיקלי קורקט.

וכמו שנכתב על עטיפת הספר: "להחליף את המים של הפרחים הוא ספר מענג שכולו שיר הלל לדברים הקטנים והפשוטים בחיים, שהם גם הדברים החשובים בהם. ויולט מגלה, יחד עם הקוראים המלווים אותה במסעה, שגם בכאב יש הבהוב של אושר, שגם בעצב יש התרגשות, שעדיין יש סיבה לקום בכל בוקר ולהריח את ריחם של הפרחים".

'מחר' מאת גיום מוסו ; מצרפתית: מונה גודאר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"זה שבוע שהוא מתעורר בכל לילה בבהלה, מזיע ומתנשף, רדוף תמיד בידי אותו זיכרון:  מראה הבלהות של רגעיה האחרונים של קייט... הם זכו לארבע שנים של אושר מושלם. ארבע שנים של הבנה עמוקה, הזמן הדרוש להניח את היסודות לקשר אהבה שלא עמדו לחוות. מפגש כמו שלהם קורה רק פעם אחת בחיים, הוא היה משוכנע. והמחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת מבחינתו."

המרצה מתיו שאפירו לא חזר ללמד ולהפנט את הסטודנטים שלו לפילוסופיה כבעבר. שכן הוא עדיין לא הצליח להתאושש ממותה של אשתו האהובה בתאונה טרגית, שנה קודם לכן ב-24 בדצמבר שנת 2010, בשעה שעמדה לחזור לביתה ממשמרתה בבית החולים. מה שבעיקר מחזיק אותו מליטול את חייו, שניטל האושר מתוכם, היא בתו אמילי, בת הארבע וחצי. "הוא התפתה לא פעם לפתרון קיצוני... אבל בכל פעם עצרה אותו המחשבה על הכאב שיסב לאמילי. לא היתה לו זכות לגזול מבתו את אביה ולהרוס את חייה. ההלם של השבועות הראשונים פינה את מקומו למנהרה ארוכה של עצב. החיים נעצרו בידי העייפות והייאוש האינסופיים. מתיו לא נלחם עוד. הוא נותר מובס, אבֵל, אדיש לחיים. הוא לא הצליח להשלים עם האובדן. המחר מבחינתו לא היה קיים עוד."

לאחר שהוא קונה מחשב ישן ומשומש מסוג "מקבוק" ממישהו שערך מכירת חצר, הוא מגלה כמה תמונות שלא נמחקו. הוא מגלה שאת הצילומים צילמה מישהי בשם אמה לבנסטיין. ולכותרת מצורפת כתובת הדוא"ל שלה. רגע לפני שמתיו מעביר את הצילומים לפח המיחזור של המחשב, הוא מחליט לשאול אותה בדוא"ל אם היא רוצה את תצלומיה בחזרה.

הוא מקבל תשובה מאמה לבנסטיין, שמסתבר שהיא עובדת כעוזרת סומליה-ראשי במסעדה מפורסמת "אימפרטור" מרכז רוקפלר שבניו-יורק. היא כותבת לו: "דומני שטעית בכתובת. אכן, יש לי מקבוק, אבל מעולם לא מכרתי אותו, ולכן התמונות שברשותך אינן שלי."

ההתכתבות בין השניים נמשכת והם מחליטים להיפגש במסעדה איטלקית קטנה באיסט וילג' בשם "מספר 5". מתיו, שזו לו הפעם הראשונה מאז מות אשתו, שהוא נפתח לחשוב על מישהי, מתרגש. גם אמה – מצידה. הם קובעים ל-20 בדצמבר באותה המסעדה לשעה 20:00. 

כל אחד מהם מגיע בתאריך הנ"ל, ובשעה הנקובה הזהה. אך הם אינם נפגשים... כל אחד מהם יושב במסעדה במשך זמן מה, וההתרגשות של הפגישה המיועדת, הופכת למפח נפש ולכעס גדול זה על זה. הם שולחים הודעות זה לזו דרך הנייד לדוא"ל, אך הם אינם מקבלים תשובה זה מזו. 

כשיחזרו מאוכזבים ומושפלים לבתיהם, הם יכתבו זה לזה מילים קשות של זעם, ולא יבינו איך השני/השנייה טוען/ת שכן היו במסעדה, בשעה שהם עצמם היו שם ולא ראו זה את זו.  כשיתחילו לברר פרטים, הם יבינו שהזמן הוא שהיתל בהם. היא חיה ב-2010 והוא ב-2011. ההבנה הלא-מובנת הזו, תביא אותם לחשוב, כל אחד לחוד, איך הם בכל זאת יכולים להפיק תועלת מהמצב.

הסופר גיום מוסו משחק עם דמויותיו ועם הזמן, ומביא לפנינו סיפור מתח מדהים בהתהפכויותיו. האם יצליחו גיבוריו לשנות את הגורל שכבר התרחש, ולהחזיר את גלגל הזמן לאחור? האם יצליחו ליצור "מחר" אחר? מרתק. קיראו.