יום שני, 24 בדצמבר 2018

'ימים אחרונים של ליל: רומן היסטורי' מאת גרהם מור מאנגלית: אורטל אריכה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'ימים אחרונים של ליל: רומן היסטורי' כתוב מעולה ובדרך מעניינת ביותר. הנושא הוא "מלחמת הזרמים" שגיבוריה הראשיים הם: תומס אדיסון, ג'ורג' וסטינגהאוס וניקולה טסלה הסרבי הגאון, ששני הראשונים רצו אותו במעבדותיהם. בספר אנו מתוודעים למחלוקות ולעבודתם של שלושת הממציאים שחיו באותו הזמן, וגרמו לקפיצת הדרך שהביאה את החשמל לבתינו.

האירועים האמיתיים התרחשו בשנים 1888 – 1896. אך גרהם מור, כיווץ את המאורעות לשנה אחת, השתמש במסמכים המשפטיים ובעיתוני הזמן, וזייף בכוונה את הכרונולוגיה, כשהוא משלב כמה אירועים יחד, או מציב דמויות היסטוריות באותו מעמד, בלא שבאמת נכחו.

מור השכיל לבנות עלילה מרתקת הנקראת כמו רומן טוב וסוחף. זווית הראייה היא של עורך הדין של וסטינגהאוס, פול קראוואת, שאין לו מושג בפיזיקה ובהמצאות, כמו לחלק מאיתנו, ולכן ההסברים שהוא מקבל כדי להבין את הסוגיה המשפטית העומדת על הפרק, מאפשרים לנו להבין, גם מבלי שנהיה ברמה של 5 יחידות פיזיקה. 

תומס אדיסון, תבע את ג'ורג' וסטינגהאוס על גניבת פטנט מספר 223,898, שהוענק לתומס אדיסון ב-27 בינואר 1880 ותיאר המצאתה של "נורת להט חשמלית". הפטנט, כונה בפי העיתונאים "פטנט הנורה" ווסטינגהאוס הואשם בהפרתו.

התביעה של אדיסון על הפרת הפטנט עמדה על מיליארד דולר, סכום שלא היה כדוגמתו, באותה עת. וסטינגהאוס טען מנגד, שהוא זה שהמציא את הנורה, כי לטענתו הנורה של אדיסון לא באמת עבדה כמו שצריך, והוא שיכלל אותה. למרות גובה התביעה, נוקט וסטינגהאוס בצעד מפתיע, מסיבותיו שלו, כשהוא שוכר את שירותיו של  פול קראוואת, עורך דין ניו יורקי חסר ניסיון, כדי לייצג אותו במשפט שהסעיר את עולם המדע ומחוצה לו באותם זמנים.

אז מי המציא את הנורה? זו השאלה איתה מתמודד פול. הנורות החשמליות הראשונות כבר החלו לצוץ בידי המדענים כמעט מאה שנה קודם לכן, אך אף אחת מהגירסאות המוקדמות הללו, לא התאימה לשימוש ביתי. הן היו יקרות, לא בטיחותיות, ועוצמת האור צרמה לעין אנושית בחדר סגור. בשלב זה נכנס לזירה תומס אדיסון, שכבר אז היה ממציא ידוע.

אדיסון מפרסם מעל גבי העיתון 'הניו יורק סאן', ב-16 בספטמבר 1787, שהוא פתר את הבעייה של תאורת פְּנים בטוחה ויפה. כולם מתרשמים, אבל עוברת שנה שלמה עד שאדיסון מגיש את הבקשה לפטנט שלו לנורת הלהט. אם פול לא יצליח לערער על תוקפה של הבקשה, יהיה לאדיסון מונופול על האור עצמו, והוא ינצח במשפט.

אי ניסיונו ותמימותו של פול, עומדים בעוכריו. האם יצליח פול להציל את וסטינגהאוס מהתביעה הגדולה? האם זרם החילופין יגבר על הזרם הישר? ומה תפקידו של הגאון ניקולה טסלה? מותח ושווה קריאה.




יום שני, 17 בדצמבר 2018

פרשת קולומבוס מאת סטיב ברי. מאנגלית: יעל ענבר


כתבה: ד"ר רותי קלמן


478 ע' מרתקים מכיל רומן היסטורי זה של סטיב ברי. בבסיס הרומן מצויות העובדות ההיסטוריות לגבי כריסטופר קולומבוס, ששמו האמיתי היה קריסטובל ארנולדו דה איסאסי. בני משפחתו שינו את שם משפחתם לקולון, לאחר שהוכרחו להתנצר בספרד. וכבר התייחסתי לחלק מסיפור חייו בכתבה על הספר "כריסטופר קולומבוס: יהודי בסתר' של מייק אוונס (חפשו "קולומבוס"בבלוג שלי 'עולם של חוויות ולמידה). למי שמעוניין, מזכיר ברי ספרים ומחקרים נוספים על קולומבוס בסוף ספרו.

הרומן שלפנינו, מתרחש בתקופתנו, כאשר העיתונאי טום סייגן שנחשב מהימן ואמיץ, נופל קורבן לעוקץ של גורמים עוינים במזרח התיכון. הוא מואשם בהמצאת כתבה מופרכת לחלוטין ומאבד את שמו הטוב, כשאין לו מושג מי הם אלה שדאגו להכפישו.
הוא הופך לסופר צללים, מסתכסך עם אביו, על רקע התנצרותו בגלל אהובה. אבל האהבה נגמרת בשל עבודתו כעיתונאי, וגם לבתו אָלֶה, הוא לא מצליח להתקרב. הוא מתגרש. גרושתו נהרגת בתאונה, ובתו מפנה לו עורף, מתקרבת לסבה, שהוא לוי (עובדה חשובה בספר) ומתגיירת.

רגע לפני שטום קץ בחייו ומתכוון להתאבד, מופיע זר בחדרו, וטורף את הקלפים מחדש. הוא מודיע לטום שבתו חטופה, ולמרות שהקשר בין האב לבתו לא היה קיים מזה שנים (בגללה), נחלץ טום לעזרתה.
הזירות מתרחשות במספר מוקדים: וינה עם זאכריה סימון, יהודי קיצוני, שרוצה להבעיר את המצב הרגיש בירושלים, ובריאן, אמריקאי המתחקה אחריו, ומנסה לעזור לאָלֶה; ובֵּנֶה רואוּ, מרוני מג'מייקה, טיפוס עם עסקים מפוקפקים, שמחפש אוצר אבוד במכרות; פראג, עם בית הכנסת הישן חדש ואגדת הגולם.

ההתפרסות על זירות שונות, מתקשרת למאמר של אָלֶה על אוצרות המקדש האבודים שהוגלו לרומא, והתגלגלו משם למקומות לא ידועים. מתוך מאמרה של אָלֶה: "באמצע המאה השישית הורה יוסטיניאנוס, קיסר האימפריה הביזנטית, להוציא את אוצרות בית המקדש היהודי מקונסטנטינופול. הוא האמין שהם מקוללים ורצה שהפריטים המקודשים יישלחו בחזרה לארץ הקודש... הקיסר הטיל את המשימה על כפיפיו, ואלה ערכו הסכם עם סוחרים מקומיים להעביר את האוצרות בספרינה דרומה. כל שלושת הפריטים – מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים וחצוצרות הכסף – הועמסו על ספינה. אבל מיד אחרי שיצאו מטווח ראייה מהיבשה, הקברניט ואנשי הצוות – כולם יהודים – פנו מערבה והפליגו... לחצי האי האיברי. שם העלו את האוצרות ליבשה והפקידו אותם בידי יהודי ספרד" על-פי סיפורה, כשהתחיל גירוש ספרד, הבינו יהודי ספרד שהם חייבים להעביר את האוצרות משם. הם העלו לספינה של קולומבוס 'סנטה מריה' את שלוש התיבות, שבהם החביאו את אוצר בית המקדש, וביקשו שסנטאנחל יחביא אותם. כמו תמיד כשמדובר במשהו יקר ערך, ובמקרה הזה יקר ערך לעם היהודי, הופך החיפוש לעקוב מדם.
מותחן מעניין. קיראו.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

'גבר אישה ציפור' מאת איריס אליה כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'גבר אישה ציפור' מוביל אותנו מַהֲלָךְ שלושים שנות אהבתם הגדולה המורכבת והחזקה של דליה ויואל. תחילתה של אהבה זו – בגן הילדים, כשיואל, ילד חדש בגן, מגיע. הוא המום מהמקום החדש והילדים החדשים, ודליה, מאמצת אותו מהשנייה הראשונה, נצמדת אליו וּמְגִנָּה עליו בגן, מיחסה הלא־מבין של הגננת, ומהערותיהם של הילדים.

"מִי שֶׁנִּכְנַס לְגַן הַיְּלָדִים בַּכְּפָר, בְּחַג פּוּרִים הַהוּא, יָכֹל הָיָה לִרְאוֹת בֵּין נְסִיכוֹת, בּוֹקְרִים וְלֵיצָנִים שְׁנֵי מַלְאָכִים מִתְגּוֹשְׁשִׁים עַל הַמַּרְבָד הַמְּרֻפָּט לְצַד אַרְגַּז הַתַּחְפּוֹשׂוֹת כְּמוֹ סַרְטָנִים בַּחוֹל... וּמִי שֶׁהִתְקָרֵב בְּוַדַּאי שָׁמַע קוֹל מַלְאָכִית לוֹחֵשׁ בְּשֶׁקֶט לְמַלְאָךְ נָבוֹךְ פָּנִים, לָבוּשׁ בַּקּוֹרְדֶּרוֹי בֶּז' וּבְחֻלְצָה קְצָרָה וּלְבָנָה, "רוֹצֶה שֶׁאֲלַמֵּד אוֹתְךָ לִקְשֹׁר אֶת הַשְּׂרוֹכִים?" וְאֶת קוֹלוֹ, מֻתַּשׁ מֵרֹב דְּרִישׁוֹת, מַחְזִיר לָהּ, "טוֹב."

הילד החכם, והמכונס בתוך עצמו, שהתבדל בגן, קרא וכתב מוקדם מאד והתבודד, בלי שנצרך לאף אחד סביבו, יהפוך להיות הדבר החשוב ביותר עבור דליה, כמו נשימותיה. כשהיא מגנה עליו בכל הזדמנות ומובילה אותו בשבילי החיים, ולתוך עולמה

"וְהִיא יָדְעָה בְּוַדָּאוּת מֻחְלֶטֶת וּבְרוּרָה כִּי נִפְגְּשׁוּ אֵי שָׁם, אֵי פַּעַם בֶּעָבָר. מָתַי? מִזְּמַן. לִפְנֵי שָׁנִים. לִפְנֵי שֶׁהֵם נוֹלְדוּ. לִפְנֵי אַלְפֵי זְרִיחוֹת, לִפְנֵי אַלְפֵי עֵצִים וּנְהָרוֹת וְגִלְגּוּלִים, הָיוּ שְׁנֵי רְסִיסֵי שָׂרָף דְּבוּקִים אֶל סֶדֶק גֶּזַע עֵץ, אוֹ שְׁנֵי טְלָלִים בְּפִי גִּבְעוֹל, אוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שֶׁל אוֹתָהּ צִפּוֹר. 
   דָּמוּ בְּנַפְשְׁכֶם שֶׁיֵּשׁ כָּאן יֶלֶד וְיָלְדָה צִפּוֹר." 

הילד/הנער/האיש, שיהיה לימים היסטוריון מצליח, ימשיך להיכנס אל עולמה, לעיתים בהפסקה של שנים. אך גם בחלוף השנים, יִוָּתֵר מְסֻגָּר תמיד. ידוע לה יותר מאשר לעצמו.
היצריות, היא המקום היחיד, שבו שני העולמות שלהם נפגשים ללא כל מכשול. שם במקום האינטימי ביותר, נוצר החיבור המושלם, שבו הם עפים כמו ציפורים, והופכים לכנפיים של אותה צפור.
אבל בניגוד לכמיהתה הגדולה של דליה לילד, יואל נרתע. מתחמק. אולי בגלל הקשר המשפחתי הבעייתי שלו " וְלִפְעָמִים אַחֲרֵי הָאַהֲבָה, כְּשֶׁעוֹד הָיָה שָׂרוּעַ עַל גַּבּוֹ, חָזַר לִהְיוֹת הַיֶּלֶד שֶׁהָיָה: בָּהוּי, חֲלוּם לְמֶחֱצָה, מַכְמִיר חִיּוּךְ, נָבוֹךְ מַבָּט... וְלִפְעָמִים הָיְתָה צוֹחֶקֶת כְּשֶׁפִּתְאוֹם הָיָה נִדְרָךְ, מַבִּיט בִּדְאָגָה אֶל גַּב הַחַלּוֹנוֹת, אֶל הַתִּקְרָה. כְּמִי שֶׁלְּאָזְנָיו הִגִּיעוּ רְחָשִׁים, מַשַּׁק כַּנְפֵי הַחֲסִידָה הַמִּתְקָרֶבֶת כְּשֶׁעוֹד מְעַט, עוֹד רֶגַע קָט, כְּבָר תַּחֲנֶה מֵעֲלֵיהֶם, וְאָז תַּשְׁלִיךְ מִמְּקוֹרָהּ, כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת, צְרוֹר כָּבֵד, קָשׁוּר קַלּוֹת, וּמִתּוֹכוֹ יָגִיחַ וִיבַצְבֵּץ לוֹ רֹאשׁ שֶׁל יֶלֶד."

האב שאיבדה דליה כְּשֶׁהָיְתָה בת שמונה, לימד אותה את שמות כל זני הציפורים. ולכן ציפורים, מוות ומלאכים עוברים־עפים כחוט השני בין דפי הרומן, כמו גם בעולם המושגים המופשט של הסופרת, המודה למשפחתה בסוף הספר: "לציפורי נפשי; למשפחתי המורחבת ולקן הפרטי שלי..."

הרומן 'גבר אישה ציפור' ישאיר בכם שירה, ומחשבות על קשרים ומהות האהבה.


יום שני, 17 בספטמבר 2018

'כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה' מאת אליעזר בן־יהודה (הנכד)

כתבה: ד"ר רותי קלמן


היה מרתק לקרוא את הספר שכתב נכדו של אליעזר בן־יהודה, שנושא את אותו השם. מדהים לראות איך בן־יהודה מוביל מהלך ומצליח כשרבים סביבו לועגים, מחרימים, בעיקר הקהילה החרדית בירושלים, ומנסים לשכנע שהוא חולם חלומות שלא ייתכנו. כיצד יכול איש אחד להשפיע על כל סביבתו בארץ ובעולם ולהביא בסופו של דבר את כולם להכיר בשפה העברית כשפת המקום הרשמית בארץ ישראל.

כיום נראה לנו הדבר כטבעי ביותר. אבל כשקוראים את הספר ורואים איך נולד במוחו הרעיון, ומה עבר אליעזר בן־יהודה עד שהרעיון קרם עור וגידים והפך לשפה מדוברת ולמילון עם שבעה עשר כרכים, אפשר להעריך ולהעריץ את האיש.
בהיותו ברוסיה, קרא אליעזר בעיתונים על עצמאות לעם הבולגרי ולאדמת בולגריה. "המלחמה בבלקן, בשנים 1877 – 1888, היתה כמדרבן הנחוץ לעורר בו מחדש את נפשו היהודייה... והוא שמע קול פנימי תמוה ולגמרי לא מוכר קורא אליו: תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!... חייו וכוחו נתונים היו מעתה לעבודה לתחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות."
הוא לומד את מלאכת העיתונות מחברו צ'צ'ניקוב, מתעודד מהספר "דניאל דירונדה" של ג'ורג' אליוט, שמדבר על פיתרון הבעייה הלאומית לא בהתבוללות, כי אם בתחייה במולדת. הוא כותב מאמרים פוליטיים, וכשהוא נחשף לשוני בין העברית הספרדית לעברית האשכנזית, הוא מבין שנכון יותר לאמץ את הסגנון הספרדי, שנשמע טבעי יותר. ומכאן הוא מתחיל לפתח את השפה. בנו, איתמר בן אב"י בן־יהודה, מוסיף לו מילים כבר מילדותו, כמי שנאלץ לדבר אך ורק עברית מיום היוולדו. כך מתפתחת השפה, כשהוא מפיץ אותה, ומוסיף בעיתונו מילים חדשות בכל גיליון וגיליון.
בלהיטותו להתקדם במלאכת כתיבת המילון, מקדיש לכך אליעזר את כל שעותיו, כולל שעות הלילה, והוא כמעט ואינו ישן "ובחצות, העששית בחלונו, היה רושם במילונו תילי תילים מלים יפות מלים עפות מתגלגלות מן הלשון" ('אליעזר בן יהודה' מילים: ירון לונדון, לחן: מתי כספי) וגם משמש כמורה לעברית.

הוא נפגש עם הרצל, שאינו מאמין בתחיית השפה. "פגשתי גם פנאט צעיר" כותב הרצל ביומנו "שניסה לשכנע אותי שעל תנועתנו לאמץ את העברית כלשוננו הלאומית. הדבר, כמובן, מגוחך!", ומתעודד מאנשים כגון פרץ סמולנסקין וישראל דב פרומקין.

שתי אהבות גדולות היו לאליעזר בן יהודה. אשתו דבורה, עימה חלק שנים רבות באהבה גדולה, כשהיא תומכת ומלמדת אף היא את השפה, ולפני מותה, היא מבקשת מאחותה, שתבוא לתפוס את מקומה. פולה שנקראת אחר־כך חמדה, אכן ממלאה את תפקיד הרעיה והאם במלוא המסירות והאהבה, ומגדלת את אחיה הקטנים לצד ילדיהם של דבורה ואליעזר ולצד הילדים שנולדו לה ולאליעזר. חלקם לא שרדו בגלל מגיפות, והשאר העבירו את גחלת העברית הלאה.


יום חמישי, 26 ביולי 2018

'שתיקה פרסית' מאת שרה אהרוני


כתבה: ד"ר רותי קלמן


משפחות לוי וזאדה הן שתי משפחות צעירות החיות בטהרן, בדיוק בתקופה שבין שלטונו של השאה הפרסי, אוהב ישראל, לבין השתלטותו של אייטולה חומייני והרפובליקה האסלאמית חסרת הסובלנות. פרי, היהודייה הצעירה, עומדת במרכז הסיפור, עם בן הדוד בחיר ליבה, מורד לוי. אהבתם מצליחה ללבלב, למרות החיים, שהולכים ונעשים בלתי נסבלים מיום ליום. המשפחה מרותקת לרדיו מדי יום. שומעת איך תחנות משטרה עולות באש, וכל דבר אחר שמסמל את המשטר הקודם. לאחר שבהנם אחיה נחלץ בעור שיניו מההמון הצוהל על הדחת השאה, הוא מגיע לביתו והם מקשיבים לרדיו. "פרי יצאה אל המטבח, ובעודה מכינה את התה חשבה כיצד ייתכן שעם שלם נגרר אחר הבטחות שווא של זקן-דתי-קנאי כי יביא מרפא למצוקתו, ואיך זה יכול להיות שמלבד מורי ההלכה המחזקים את ידיו, חוברים אליו גם תנועות אידיאולוגיות ומפלגות פוליטיות מכל הסוגים והגוונים, ומה יקרה לאחר שהאשליה תתנפץ."

והאשליה מתנפצת. אנשי החוק שהיו אמונים על השמירה על חוקי החברה, נטרפים ונכחדים, ושלטון עריץ וחסר רחמים כופה על כולם מעתה אורח חיים של פחד ושיתוק. אם בעבר יכלה פרי להסתובב בחופשיות ברחוב, ללכת לקולנוע, לבחור לאיזה סרט ללכת, וללבוש מה שהיא רוצה, מגיעה פרי למצב, שבו היא, כאישה, צריכה לצאת לרחוב ללא איפור, אודם ולק על הציפורניים. את גופה היא מחוייבת לכסות לגמרי עם רעלה, מנטו וצ'אדור. הקומיטה והאחיות זינב מסתובבים ברחובות עם אלות, ומוציאים עונש מיידי על כל מה שנראה להם כמעשה החשוד בעבירת צניעות. אישה או גבר שייתפסו לבושים שלא כראוי, יספגו מלקות באופן מיידי. תפיסה שנייה על ידי משמרות אלה, תוביל לסקילה באבנים ומיתה. מבט בין בחור לבחורה יגרור 75 מלקות בו במקום.
מסוכן ללכת ברחוב. לא בטוח אם אפשר להגיע בשלום הביתה בסופו של יום. עסקים מתמוטטים, אנשים נעלמים, ובנוסף לצרות שניחתו עליהם, הם נחשפים לפלישת עיראק לאיראן, לגיוס צבא, ולמלחמה, שמגיעה עד לסף ביתם. חלק מהמשפחות היהודיות, מצליחות לברוח, רובן לישראל. שלושה אחים של פרי, כבר נמצאים בארץ, ומכתביהם נפתחים ביחד ובהתפעמות בבית המשפחה הנצורה והכבולה. בעוד אלה מנסים לשרוד את זוועות הרחוב, באופן אישי, והחשיפה לאירועים שמסביבם, הם שומעים על הטיולים של הקרובים שבישראל, שמסתובבים חופשיים בארץ ישראל ובידם החופש לבחור לעשות כרצונם.

מעתה תהיה זו משאת נפשה של פרי. להצליח לברוח מאיראן, ולעלות לארץ בעזרת הסוכנות היהודית שהפעילה מבריחים בשטח. האם יצליחו להסתיר מהסביבה את תיכנון המסע? האם יצליחו להתגבר על קשיי הדרך והסכנות האורבות להם מהקומיטה?
שרה אהרוני מצליחה להעביר דרך משפחות לוי וזאדה תמונה קשה ומעניינת מתקופה זו של איראן, ושל יהודי איראן. קיראו.


יום חמישי, 26 באפריל 2018

'השחקניות' מאת אורלי קראוס־ויינר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ראשית, מחמאות על עיצוב העטיפה של טליה בר. הצילום של שלוש הבחורות הלבושות בשמלות קיציות בסגנון שנות החמישים (צלם: הנס פין), אבק הכוכבים שמסביבן, והכותרת "זוהרת", מתאימים בהחלט לסיטואציה שלפנינו. השער ה"זוהר", החיוכים וההנאה מסמלים את השחקניות על הבמה, ואילו החלק הפנימי, הוא תוכְנוֺ של הספר, מביא את "אחורי הקלעים", את תוכנם האמיתי של חיי השחקניות. אלה מכילים זמנים קשים, קנאה, חיים בגטו וייסורי אהבות בלתי אפשריות.

שני סיפורים ארוגים זה בזה ומסופרים חליפות: סיפורה של דולי שפיצר, צעירה שצריכה לבחור בין אהבה למשחק. הסיפור השני, המתגלה לדולי, הוא הסיפור של סבתה הלנה, של אנה - התאומה של הלנה, ושל אחותן הצעירה ביאטה, לבית אלודי.
זהו ספר על כישרון משחק שעובר מדור לדור, ההתלבטויות החוזרות ונשנות אם ללכת עם החלום עד הסוף, או להתפשר על אהבה אמיתית, וחיים רגילים, הרחוקים מהזוהר ומאורות הבמה. זהו ספר המכוון לפער שבין עולם התיאטרון הנוצץ לבין החיים האמיתיים.

יום אחרי בכורה מוצלחת כשהיא בתפקיד הראשי, נראה שהתשובה ברורה לדולי. אך אז היא מוצאת עצמה נאשמת ברצח והקלפים שוב נטרפים. היא מקבלת דוגמאות רבות לשאלה זו, שכבר נשאלה בעבר, על ידי אחרים, כולל על ידי קרובי משפחתה. כי למרות פער הַשָּׁנִים שבין חייהן של אנה, הלנה וביאטה, לחייה של דולי, אנו רואים איך מחשבות, סיטואציות ומעשים חוזרים על עצמם ומהווים נקודות השקה בין שני הסיפורים. כמו למשל, האהבות הבלתי אפשריות, שבאות לידי ביטוי בשיר 'וידוי' של אלכסנדר פן שמביא מארק־יפתח לאנה אהובתו:
"כֵּן הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת אֲבָל זְכֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת / רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת, בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד / בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת / יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת".

רודי יוותר על חלום המשחק שלו כדי לאפשר יציבות כלכלית לאנה אהובתו. הלנה תוותר על חלום המשחק שלה כדי להינשא לסמק ולחיות חיי משפחה רגילים, כפי שהיא מגלמת במשחקה על הבמה ב"בנות הדייג". אבל סמק, חולם להיות מחזאי. האם יצליח לשלב בין עולם התיאטרון לחיי המשפחה? עיינה אינה יכולה לחיות מחוץ לגבולות הבמה, ואלכס ואשתו מְתַדְלְקִים זה את זה בחייהם האישיים כדי להצליח על הבמה.

קראוס-ויינר נוטעת את גיבוריה בקרב יהודי הונגריה בשואה, הקיבוץ, המחתרות והפלמ"ח. היא משלבת בתפאורה את קפה "כסית", ויושביו, המשורר נתן אלתרמן, חבורת "לול", "הבימה", ספרות קלאסית, ואזכורים מספריה 'זאבים בשלג' ו'דיוקן הונגרי'. כשדמויות כמו אגי פרקש והפרטיזנים מסלם ארדה משולבות.


יום שישי, 20 באפריל 2018

'ממבו בצ'יינטאון' מאת ג'ין קווֹק ; מאנגלית: טל ארצי


כתבה: ד"ר רותי קלמן


'ממבו בצ'יינטאון' הוא רומן נוגע ללב, על צ'רלי וונג, בחורה בת עשרים ושתים ממוצא סיני, שנולדה בניו יורק, ונקרעת בין מזרח למערב. היא חיה עם אביה ואחותה ליסה בת האחת־עשרה בדירה קטנה ודלה של שני חדרים בצ'יינטאון, שכונה בניו יורק, שבה מתגוררים מהגרים סינים.
אביה אינו מצליח לפרנס את המשפחה בעבודתו כעושה אטריות במסעדה, ולכן מגיל צעיר עובדות השתיים כדי לעזור בכלכלת הבית. הקטנה עוזרת במרפאה של דודה הנרי, המתמחה ברפואה סינית, וצ'רלי מנסה את כוחה בעבודות שונות, באי־הצלחה יתרה. קשה לה לקרוא כי היא דיסלקטית לא מאובחנת, ולכן היא מפוטרת בכל פעם מחדש, ומוצאת עצמה בעבודה קשה כשוטפת כלים במסעדה.
ואז היא מתקבלת לעבודה כפקידת קבלה בבית ספר לריקודים סלוניים ולטיניים, ונזכרת באִמָּה הרקדנית, שנפטרה. בתור פקידת קבלה היא ממש גרועה, אבל כאן נפתחת לה דלת מפתיעה, שבה היא מגלה את כשרון הריקוד שלה, הופכת למדריכת ריקוד מוצלחת, מקבלת ביטחון עצמי ופורחת. "כשרקדתי הרגשתי חיונית וחופשייה כאילו אני מגלה את האני האמיתי שלי, מגלה שאני לא רק שוטפת כלים מצ'יינטאון."

אולם, כל אותו הזמן, היא נאלצת להסתיר מאביה את מקום עבודתה החדש, שכן מתוך היכרותה את דעותיו השמרניות, היא יודעת שלא יסכים לריקודיה בזרועות גברים, וללבוש החושפני המתאים והמזוהה עם הריקודים הסלוניים.
בזמן שצ'רלי מוצאת עניין בעולמה החדש, מתגלים בקיעים בחייה של אחותה הקטנה. ליסה, היפה, שתמיד הצטיינה בבית הספר, מצליחה להתקבל לקולג' נחשב, אך סובלת לפתע מנדודי שינה, הרטבת לילה, כאבי ראש, סיוטים, חולשה ואיבוד שליטה ברגליה.
הספר מלא בתיאורים מדהימים של ריקודים מודרניים מלאי תשוקה, תירגול אינסופי והקשר בין הרקדנים, מצד אחד, ובתיאור של טיפולים סיניים, אמונות עתיקות, גירושי רוחות ודיקור, הממלאים את עולמם המסורתי של צ'רלי ומשפחתה מצד שני.

צ'רלי אינה מקבלת שום דבר כמובן מאליו, ובוודאי כשזה נוגע לאחותה הקטנה והאהובה. כשהרואה הסינית מטפלת בליסה, מקשה עליה צ'רלי: "איך ידעת מה להביא עוד לפני שבדקת את ליסה?" "זה ציוד בסיסי במקצוע שלנו." עינה הרגילה של המכשפה ננעצה בי בזעם. "בבית כבר יצרתי קשר עם עולם הרוחות וחשדתי במשהו. ועכשיו אחרי שנגעתי בה, אני בטוחה. לא שאני צריכה להסביר את עצמי לילדונת כמוך. שימו קערית של אורז לבן מול המזבח, ולידה שימו זוג מקלות אכילה..."
צ'רלי לוחצת על אביה לפנות לרפואה המערבית. אבל האב מתעקש להישאר עם הרפואה הסינית ועם הטיפול בקליניקה של אחיו הנרי. בין השאר – בשל היעדר ביטוח רפואי ואי־יכולת לשלם על אישפוז וטיפול של הרפואה המערבית. שום דבר לא עוזר לליסה ומצבה בכי רע, עד להתפתחות המפתיעה.


יום חמישי, 12 באפריל 2018

'לווייתנים שרים בעמק' מאת רונה שפריר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'לווייתנים שרים בעמק' הוא ספר נפלא, המתקיים ברובו מתחת לפני השטח. בתוך חממה דוממת, ובו בעת מחרישת אוזניים, בתוך בריכה כחולה, בכאבים שקטים של אנשים חיים, אנשים חיים-מתים ולווייתנים שרים. מחשבות נהגות בו בשקט, בגלל הסודות, בגלל הפחדים.
מרגלית בן-שושן הייתה בת עשר, ילדת חוץ, שהובאה לקיבוץ של סבתה עדינה. מרגלית היא בת לאם בעייתית, ומזניחה. לכן סבתה חשבה שבקיבוץ יהיה לה טוב. אבל ילדי הקיבוץ אינם חומלים, גם לא חברי הקיבוץ עצמם. מהרגע הראשון היא דחויה, שורדת, מתמחה באמנויות לחימה, לומדת להסתדר לבד, לא מתערה.

עתה, בת 45, היא ממשיכה לנהל את מזנון הקיבוץ. תפקיד שקיבלה בעזרתו של אבינועם, שהיה אהובה שנים רבות. שבע שנים עברו מאז מותו הבלתי־נסלח. מרגלית לא מתאוששת ומנהלת עימו שיחות וויכוחים מדי יום.
מאז השבעה על אבינועם, היא גילחה את ראשה, והקפידה לעשות זאת כל השנים הבאות. מרגלית יוצאת דופן בגודלה. היא נוהגת לאפר את עיניה בכבדות, כמחאה. כדי להדגיש את השוני, כדי למרוד במוסכמוץ הקיבוציות. למרוד באנשים שלא ריפדו את דרכה, שלא ניסו להבין.
ואז אביעד מגיע למזנון שבו היא עובדת. אביעד, בנו של אבינועם, שראה את אביו נפטר אל מול עיניו בהיותו בן עשר. אביעד מבלה את רוב זמנו בשחייה בבריכה. כמו מרגלית, גם אביעד מנהל שיחות עם החבר היחיד שהיה לו. שיחות וויכוחים המתקיימים בראשו. כי גלעד, חבר הנפש שלו, עזב את הקיבוץ לאחר מריבה קשה ביניהם.

אביעד שומע שירת לווייתנים, חוקר סוגי לווייתנים, ויודע עליהם הרבה מעבר לכל האחרים. "אני מתחמם. עשר ברכות מהירות, לפעמים אפילו עשרים, עד שהם מצטרפים. הם מהמהמים מתחתי ומתחילים לנגן בחצוצרה דקה את השירים שלהם... יוצרים גלים רכים, מנחמים... פיזיקה היא האהבה השנייה שלי. היא עוזרת לי להבין איך כל דבר ענק בנוי מחלקיקים פשוטים. אבל האהבה הראשונה היא כאן, במים." הם שמאפשרים לו לנשום, והם שמלמדים אותו לשמוע הד, שאף אחד אחר לא שומע, הד של אנשים חיים-מתים, והוא הסוד הגדול שמסתירה הנהלת הקיבוץ.
לאביעד אין חברים.  אימו עסוקה בעולמה. הוא צריך לשתף מישהו בבעיה שמתעוררת, ובלי לדעת למה, הוא חושב לשתף את מרגלית, האישה המוזרה, שהייתה חברה של אביו. הוא מספר לה על בקשתו של הסבא שלו. בקשה פשוטה לכאורה. לוודא, שכשתגיע שעתו למות, הוא אכן ימות. הוא לא רוצה להגיע ל"חממה", החממה הידועה כחממת הפלפלים. הוא מספר לה ששם אין פלפלים. שם נמצאים אנשים חיים-מתים. מספר שניסה להגיע למקום, אך נתקל בגדר חוסמת, שומרים רוסים ועובדים תאילנדים.
זהו ספר שהמילים בו הן כמו גלים כחולים וסערה המאיימת לפרוץ. קיראו.


יום שלישי, 3 באפריל 2018

'חוות קולד קומפורט' מאת סטלה גיבונס מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

 כתבה: ד"ר רותי קלמן



הספר 'חוות קולד קומפורט' נכתב כפארודיה משעשעת וקלילה, על הדרך שבה ניתן להשפיע על מעשי אנשים ולהניעם כמו כלים על לוח שחמט, וכן כביקורת מוסווית על סופרים בני אותו הזמן כמו ד"ה לורנס. המבצעת ה"אלוהית" היא פלורה, בחורה דעתנית ומשכילה, שחונכה בקרב המעמד העליון בלונדון. לאחר מותם של שני הוריה, מציעה לה חברתה, הגב' סמיילינג, לעבור לביתה. פלורה מודה לה, אך מחליטה שבני משפחתה הרחוקים, שהיא אינה מכירה, צריכים לדאוג לה, עד שתתאושש ותמצא דרך לחיות עצמאית. אין היא מכירה אותם, ולכן היא כותבת לכולם, ובוחרת, מבין שלל הקרובים הלא־קרובים שלה, את אלה המתגוררים בחוות קולד קומפורט בכפר נידח באנגליה.

אין מקום, שיכול להצטייר יותר כהיפוכם של חייה הקודמים מאשר חווה זו. מחיים בקרב אינטלקטואלים חריפי שכל ונהנתנים, מוצאת עצמה פלורה בקרב משפחה משונה הנתונה לשליטתה הבלתי מעורערת של הדודה־סבתא אידה דום, שחוותה אירוע טראומתי בילדותה, ומעולם לא התאוששה. בני הבית, לא ממש עסוקים בלחשוב, והם חיים את היום-יום כברירת מחדל בתוך "כלא" החווה, רדופים "קללה" של אי־עזיבת המקום. הם נראים כעלים נידפים ברוח, כשכל אחד מהם בולם את רצונותיו וחלומותיו.

פלורה בוחנת במבט מהצד כל אחד מבני הבית. לומדת את מצוקותיהם, חולשותיהם וחלומותיהם. ובלא אמפתיה, אבל עם ביטחון רב, היא מחליטה לשנות מקצה אל קצה את המצב. היא יודעת מתי לדבר, מתי לשתוק וכיצד לתחקר בזהירות. בדרך כלל – בשיחה אישית עם כל אחד, ובדרך זו – תוהה על קנקנם ומבינה כיצד לפעול. היא משקיעה מחשבה רבה, ותוקפת מטרה אחר מטרה. לאמיתו של דבר נראה, שהנפשות הפועלות שמחות להתערבותה, ולמרות פחדן מאם המשפחה הזקנה, הן משתפות פעולה, ולומדות ממנה להתייחס טוב יותר אפילו לפר ההרבעה "ביג ביזנס".

המעשה האחרון שתעשה פלורה, יהיה לטפל בגברת הזקנה עצמה, והיא מצליחה אפילו בזאת, להפתעתם הגמורה של כל בני הבית.

לאחר שסיימו לתרגם את הספר, מסכמים שהם ואמנון, שכל אחד מהם מתייחס באופן שונה למעשיה של פלורה. המתרגמת למדה לחבב את הדמות, "על חִנה ועל פגמיה", ואילו המתרגם החליט שהיא "זחוחה ויהירה". שביעות הרצון העצמית האופיינית כל כך לבני המעמד הגבוה באנגליה, בא לידי ביטוי, אומרים השניים "באמירותיה, במחשבותיה, ויותר מכול, במעשה הפטרוני שבבסיס העלילה, כלומר, בהרהבת החוצפה לארגן ולהסדיר את חיי הזולת".

שלא כמו פרופסור היגינס, הפועל לשנות את לייזה דוליטל, על פי ראות עיניו, ב"פיגמליון", מזהה פלורה "את תשוקותיהם, את מאוויהם ולעתים את צורכיהם הפשוטים" של בני הבית, והיא מסייעת להם להגשימם. "ובתוך כך, בתהליך של יצירת אמון וקשב הדדי, היא גרמה לאחדים מהם להתעדן..."



יום חמישי, 29 במרץ 2018

'האיש בחולצת הפסים' מאת מרדכי נאור

כתבה: ד"ר רותי קלמן


איש נפטר. תאריך הולדתו ותאריך פטירתו זהים. 1 בינואר. בן 85 היה במותו, ביום הראשון של המילניום, 2000. התחלה חדשה של העולם בלעדיו. מה היה תפקידו בעולם הזה? האם השאיר עקבות? חותם? האם השאיר משפחה? האם השאיר רכוש כלשהו, זולת דירתו הצנועה בת שני החדרים ברחוב יונתן הוַפְּסי 17 בצפון תל־אביב?
שכניו הטובים נירה ופרופ' עמינדב גבעון, חושבים שאין לו מכר, רֵעַ או בן־משפחה בעולם הזה, ומחליטים, במחווה של שכנים טובים במשך חמש־עשרה שנים, לשבת עליו "שבעה". כל יום בין 18:00 – 22:00. הם לא מצפים ליותר מדי ביקורים. מצפים לביקורי השכנים באותו הבניין, ואולי עובדי חנויות, או בנקים, שבהם הפקיד את כספו.

אבל ככל שציפיותיהם היו נמוכות, כך הם מופתעים יותר מיום ליום. אנשים זרים מגיעים בכל יום מימי ה"שבעה". הם מגיעים זרים ויוצאים מספרי סיפורים. מחברים עוד קשר בין היושבים "שבעה" למנוח ומחוברים יותר בעצמם.
עוד ועוד פותחים האורחים פתחים אל עולמו המסתורי והמיוחד של השכן המנוח. נירה ועמינדב נדהמים בכל יום מחדש. הם הכירו את שכנם הצנוע בשם דוב בן-ליש. הוא הצטייר בעיניהם כבן-אדם רגיל, פשוט ואולי קצת מדמיין. איש זקן שגר 17 מדרגות מעליהם. שמדי־פעם נכנס לשבת איתם, והקשיב יותר משדיבר. והנה הוא מתגלה בכל יום כבעל שם חדש. "... דוב בן ליש היה פעם אריה ברון, הודיעו לי שני האורחים, זה היה שמו של השכן שלכם... באמצע שנות החמישים. אילולא הפגישה המקרית הזאת בקפה שבפינת רחוב פרישמן, אמר כהן, לא הייתי מקשר אותו עם השם דוב בן־ליש... אני לגמרי מבולבלת, אמרה נירה. זה כבר השם השלישי שלו שאנו שומעים ביממה האחרונה..."
כך מתגלה שהשכן השקט – שלכאורה היה חסר כל ייחוד – חי חיים מלאי עניין, בכישרונות מיוחדים כמו ידיעת שפות רבות, אומץ רב, ואין־סוף עשייה פטריוטית ומלאת אתגרים למען הארץ,. כמו גם אין־ספור תפקידים, שונים זה מזה, מיוחדים ומפתיעים.

כשמר סומך, מנהל סניף הבנק, שבו ניהל בן-ליש את חשבונותיו, מופיע בבוקרו של היום השישי, שוב מופתעים השכנים הטובים. מר סומך אומר להם, שבן­־ליש, פתח חשבונות חיסכון לשני נכדיהם. פרופ' גבעון חושב: "סיפורו של בן־ליש הוא כמו הידרה מיתולוגית. אתה חושב שהיא גמורה, שאין לה כבר ראשים – והופ, מופיע ראש חדש, וכל הסיפור מתחיל פעם נוספת".
סיפורו של האיש, הוא גם סיפורה של מדינת ישראל. תוך כדי הסיפורים עליו, אנו נחשפים להיסטוריה של ארץ ישראל, על האוניות שהביאו את העליות הבלתי-לגאליות, את הניסיונות של "ההגנה" להערים על שוטרי המנדט הבריטי, שניסו לטרפד את העליות, חוויות מעליות הנוער, מתקופת המעפילים, הקשרים הסודיים בארצות ערב, ועוד.
מומלץ.

יום חמישי, 22 במרץ 2018

'רגע לפני האושר' מאת אנייס לֶדיג. מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


וואוו. איזה ספר יפיפה!!! דיאלוגים שנונים. נשמות שלומדות להכיר זו את זו, להתחבר. לגעת. להבין. להכיל, לעזור זו לזו לעבור את משברי הגלים של החיים, לאהוב.

קודם כל ישנו המוטו של הספר, שהוא ציטטה של אלכסנדר דיומא "האנשים שאהבנו לעולם לא יהיו עוד היכן שהיו, כי אם בכל מקום שאנו נהיה בו." והספר מוקדש "לנתנאל, הנמצא בכל מקום שאני נמצאת בו..."
ואז אנו מתוודעים לז'ולי, נערה צעירה בת עשרים, אם חד הורית ללודוביק (לולו) בן השלוש. ז'ולי נזרקה מביתה בשל ההיריון, וגם הפסיקה את לימודיה למרות הצטיינותה בלימודים. כדי לקיים את עצמה ואת בנה, היא עובדת כקופאית, בתנאים מחפירים, ועם בוס נצלן וחסר לב. ז'ולי מתגוררת בשכירות עם הילד בדירונת זעירה. הם מתקיימים בקושי, אבל הילד מוקף אהבה ומקבל חינוך טוב.
אל הסופרמרקט שבו היא עובדת נכנס פול, שנמצא אותו זמן ברגעים הפחות טובים של חייו. אשתו עזבה אותו חודש קודם. המלאי במקרר נגמר, והוא נכנס אבוד למקום שאינו רגיל להיות בו. הוא קונה פיצה קפואה, כמה תפוחים ובירות, ומתייצב בקופה של ז'ולי, שחוותה כמה רגעים קודם לכן השפלה ואיומים מהבוס שלה. רגע המפגש הזה, ישנה את חיי שניהם. "... הקופאית יפה... בקושי מסתכלת על הלקוחה כשהיא מחזירה לה עודף, ומנצלת את הזמן כדי לנגב דמעה שצצה משום מקום על לחיה. הסנטר לא רועד, הנשימות לא קטועות... הפנים שלווים, ובכל זאת דמעה אחת הרשתה לעצמה לצאת לנשום אוויר. תורו של פול מגיע. "שלום, ז'ולי!" "אנחנו מכירים?" היא מרימה עיניים בתמיהה. "לא, אבל זה מה שכתוב לך על התג. אחרת מה הטעם בתג שֵׁם?" "כדי להלשין עלינו לקופה הראשית כשאנחנו טועות בעודף. רק לעתים רחוקות כדי להגיד לנו שלום."... "הוא מחייך. חיוך קל נרמז על שפתיה של ז'ולי. עבר נצח מאז שגבר התייחס אליה בחביבות. מישהו נחמד אליה, ולא ההפך לשם שינוי... קלילות וכבוד עצמי שוכנים עכשיו זה לצד זה בבית הקברות של האשליות האבודות."

קשר יפה נרקם בין פול לז'ולי. כשהאחד כואב, השני מנחם. היא גם לומדת להכיר את ז'רום, בנו של פול. ז'רום אינו מצליח להתאושש מהתאבדותה של אשתו.
הצביר במשמעות של הרומן הזה, על פי המחברת, הוא "התקרבות בין אנשים רגישים ופצועים. הקשר ביניהם מביא לשיקום של כל אחד מהפרטים באמצעות הקבוצה שנוצרה". וכך אומר רומן, שז'ולי תכיר בהמשך: "זה לא שהחיים יפים. זה אנחנו שרואים אותם יפים יותר או פחות. אל תצפי להגיע לאושר מוחלט, תיהני מהדברים הקטנים של החיים שמצטרפים זה לזה ומאפשרים להחזיק מעמד לאורך הדרך."
לצחוק ולדמוע חליפות.

יום חמישי, 15 במרץ 2018

'מדריך לנוסע הבודד' מאת יובל גורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר כתוב בצורה מבריקה. זורם, ומחבר קצוות, שרק לכאורה אינם מחוברים. שהרי מה יכול לקשר בין ערב מלחמת יום הכיפורים, לגרמניה של 2003? שבזיכרון הקולקטיבי שלנו, מחוברת כל כך ובעיקר למלחמת העולם השנייה, ולחורבן יהדות אירופה.
העלילה נחשפת לקורא דרך מחשבותיו וכתיבתו של בני דנץ (דנציגר), בחור הלום קרב, שיצא לסיור עם עוד ארבעה חיילים, וחווה על בשרו את הלם ההתקפה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים. כל מה שהוא עושה אחר כך, ולא משנה עד כמה ינסה להתרחק בליבו, בגופו ובמוחו, ממה שקרה, כל דבר יזכיר לו, את הרגעים שלפני, ואת הרגעים שבתוך. כואב, לא רק את מה שעבר, אלא אף את ההתייחסות של הצבא לאחר מכן.
דנציגר, בעל השכלה רחבה, בעיקר בהיסטוריה, ומחובר ליוצרים כמו פול סיימון, קט סטיבנס ולאונרד כהן, יוצא, לאחר המלחמה, למסעות כתיבה מטעם מערכת עיתון, כשהוא כותב טור בשם 'טעם החיים של דנציגר'. לאמיתו של דבר, הוא מנסה באמצעות המסעות, למצוא את טעם החיים, שאבד לו, ולצאת מזיכרונותיו הקשים. גם כמי שאיבד את אביו במלחמת סיני, כשהיה בן שלוש, וגם כמי שעבר מלחמה בעצמו. אבל כשהוא מגיע לקזינו בוויסבאדן שבגרמניה, בעקבות דוסטויבסקי שנהג להמר שם, הוא מבין, שהכל הבל, ושתפקידו, לא לדווח על מקומות כגון אלה, אלא לתת לקוראים, שמטיילים לבד, טיפים מתוך ניסיונו כמטייל בודד. הוא עוזב את המטרה שלשמה נשלח, מפוטר בשל כך, ומשם, הוא יכול כבר לעשות את מה שהוא באמת רוצה. כל מה שיחווה, יתורגם להחלטות שיפתחו בפניו את הדרך, ומשם – את דרכם של בודדים אחרים.
"העיקר הוא ששנים אתה הולך בדרך" הוא כותב ב'מדריך לנוסע הבודד' "מגיע לצמתים, לחלקם הגעת מכוח החלטתך, רובם נכפו עליך על ידי הגורל, המזל. לפעמים פנית שמאלה, לפעמים פנית ימינה, והרבה פעמים התעלמת מכך שיש בכלל צומת והמשכת ללכת ישר. כל מה שאני אומר: מספיק לזרום. כל מה שאני טוען: מהצומת הזה כבר לא ניתן להתעלם. די להיכנע לרודנות הזמן ולטוטליטריות הקיום. הגיע הזמן לנווט את חייך, ללכת למקום שאתה בחרת. הנסיעה תהיה הצעד הראשון."

הוא מבין, שברשימות שלו לאחרים, הוא מנסה בעצם לחלץ את ה'אני העצמי' שלו, שהלך לאיבוד באותו יום קשה, שלושים שנה קודם לכן. במהלך שיטוטיו בגרמניה, כשהוא מודע היטב להיסטוריה המקומית מתוך לימודיו, הוא מבין, שגם שם היו אנשים בשר ודם שנלחמו, ונפצעו, ונהרגו. גם שם נותרו משפחות שנקרעו מאהוביהן. גם שם נלחמו למען ערכים, או נפגעו בשם אידיאלים.
הוא מאד ישראלי בחברמניות שהוא מפגין כלפי זרים, בהתחברות המיידית אליהם, וכך הוא מתוודע בטבעיות למריאן, שתעזור לו לראות את הדרך.

יום חמישי, 8 במרץ 2018

'הבית בקצה הלילה' מאת קתרין באנר. מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'הבית בקצה הלילה' הוא רומאן שמהלל את סיפורי העם. במקרה הזה סיפורי עם איטלקיים וסיציליאניים. אוסף האגדות וסיפורי העם של ג'וזפה פיטרה, היוו את מקור ההשראה הראשון, אך לא היחיד, של מחברת הספר, קתרין באנר. פּיטְרֶה הרופא, אסף את כל הסיפורים לקובץ סיפורי העם. הוא גם הדמות שעליה מבוססת בספר דמותו של הרופא אמאדו אספוסיטו, שהגיע יום אחד לאי הקטן קסטֶלמַארֶה בסיציליה, התאהב במקום, כמו רבים אחרים, ושם נשאר עד יום מותו.
הרומאן הוא סאגה של כמאה שנה, שמתחילה באמאדו ומסתיימת בלנה, בתו של נכדו, סרג'יו. כל תושבי האי, על אהבותיהם, שנאותיהם, קנאותיהם ותמימותם, נפתחים בפנינו, במניפה רחבה של דמויות. דמויות, שהולכות ומתגלות באנושיותן הגדולה, ובקיבוציות של מקום קטן, שבו כולם יודעים על כולם. מקום, שבשל היותו מנותק מהעולם יש בו משמעות גדולה לעזרה ההדדית.
סיפורי העם וסיפורי המקום, נכתבים על-ידי אמאדו מפי המקומיים: האלמנה ג'סואינה, סיניור ריצו, האיכר מאצו, אגתה הדייגת ואחרים. אחר-כך הם יעבירו את המחברת האדומה של אמאדו מדור לדור, והסיפורים שבמחברת יאדירו בכוחם את השומעים, ויספרו גם את הסיפורים המקומיים על האמונה בַּקְּדוֹשָׁה הפרטית שלהם, אגתה הקדושה, וְנִסֶּיהָ.

המאורעות ההיסטוריים, שמתחילים ב-1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, משתרגים בתוך המציאות של תושבי האי קסטֶלמַארֶה ונמשכים עד 2009. למרות שהם מסוגרים במקומם, הם חשים את מאורעות המלחמות. בניהם, המשתתפים בקרבות, חוזרים שלמים, או מסוכסכים בנפשם, או לא חוזרים כלל. הם חווים את השפל הכלכלי של 1929, את הצמצום במלחמת העולם השנייה, ואת הפריחה שלאחר מכן. הטכנולוגיה מגיעה אל פיתחם, והם מנצלים את ההזדמנות של תיירות פנים לאי. האי משתנה עם הזמן, אך המהות של המקום לא משתנה.

כשאמאדו מגיע לאי, מספרת לו פינה ולה, המורה, את סיפורו של ביתה "הבית בקצה הלילה" (קאזָה אֶל בּוֹרְדוֹ דֶלַנוֹטֶה). "זהו הבית הישן ביותר בכל האי, מלבד החורבות הנטושות," אמרה "הזקנים חושבים שהוא רדוף מזל רע, כי זה הבית האחרון שקללת הבכי המפורסמת דבקה בו, לפני מאות שנים. יושבי האי ניסו להרוס אותו אבל לא הצליחו – הקירות היו עבים מדי. הוא שרד ארבע רעידות אדמה וגם מפולת סלעים אחת. לכן התחילו לרחוש לו כבוד... האמונה אומרת שבית שורד תהפוכות כאלה רק בשני מקרים: אם אגתה הקדושה בירכה אותו, או אם השטן קילל אותו." הבית בקצה הלילה היה למקום מִשְׁכָּנָהּ של משפחת אספוסיטו לדורותיה, ותשמש גם כמסבאה מקומית, המפורסמת בכדורי האורז שלה וּבְמַאֲפֶיהָ.
מי שנמצאת במרכז, ועם עמוד שידרה חזק – היא מריה-גרציה, בתו של אמאדו – שֶׁתְּשַׁמֵּר את הסיפורים, ותלכד סביבה את המשפחה, החברים וכל השאר.   

יום שישי, 2 במרץ 2018

'לפני שהיינו שלך' מאת ליסה וינגייט. מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ריל פוס היא הבת הבכורה של ברייני וקוויני. היא גדלה באהבה ביחד עם ארבעת אחיה, קמיליה, לארק, פרן וגביון, בספינה קטנה על גדות נהר המיסיסיפי. כשאמה כורעת ללדת, והמיילדת מגלה שמדובר בתאומים, היא מבינה שקוויני בסכנה, והיא חייבת להגיע ללידה מסודרת בבית חולים. ברייני, אב המשפחה שלא נמצא בשום קשר עם הרשויות, וחושש ממעצר, מהסס לקחת את אשתו לבית החולים, אבל כשהוא מבין שאין ברירה, הוא מבקש מחבר לדאוג שמישהו ישגיח על הילדים בזמן היעדרם של ההורים.

לראשונה בחייהם, נשארים הילדים ללא ההורים. בחוץ מופקד עליהם נער צעיר, שאמור להשגיח עליהם, אך אז מגיעים שוטרים. הנער לא יכול לעשות כלום כנגדם, וכל ילדי המשפחה נלקחים בכוח מהספינה. בתמימותם הם חושבים שלוקחים אותם לבית החולים להוריהם. אבל הם נלקחים לאגודת מעונות הילדים של טנסי, לסניף בעיר ממפיס, בניהולה של ג'ורג'יה טאן.
הילדים סובלים מיחס מחפיר, רעב, אלימות קשה, אי-אנושיות, ללא משחקים ובסכנת חיים. ריל, ששמה מוסב למיי במוסד זה, עדיין מקווה שהוריה יצליחו לאתרם. אבל בינתיים קמיליה, המרדנית שביניהם, נאנסת, מוענשת ועקבותיה נעלמים. לארק וגביון מאומצים על ידי משפחות, וגם פרן הקטנה בת הארבע מועמדת ודאית לזוג, שאיבדו את בתם בלידה, ואינם יכולים ללדת יותר. פרן, הקשורה מאוד לריל, אחותה הבכורה, לא מפסיקה ליילל בביתה החדש, ומרטיבה בלילה. ההורים המאמצים מבינים שהיא זקוקה לאחותה ריל, ומחליטים לאמצה גם כן. 

סניף ממפיס, בניהולה של Georgia Tann היה אמיתי. במשך עשרות בשנים נהגו אנשיה  של טאן לחטוף ילדים מהוריהם, לכולאם בתנאים לא אנושיים, ללא אוכל סביר, ללא צעצועים, כשהם נתונים לסכנת חיים והתעללות. אחת לכמה זמן, הם היו מולבשים בבגדים יפים ויוצאים לאירוע צפייה, שאליו הגיעו זוגות חשוכי ילדים, שהתרשמו מאד מהמקום, מדיבורה החלקלק והמתחנחן של טאן ומהילדים היפים, ובעיקר הבלונדינים, שג'ורג'יה טאן הציגה לפניהם בשמות בדויים. לכולם סיפרה טאן, שמדובר בילדים יתומים, שאין להם הורים, או שההורים לא יכלו לגדל את הילדים ולכן חתמו על מסמכי ויתור. התקשורת היללה את טאן שהצטיירה, כלפי חוץ, כנדיבה, הומאנית ורבת חסד. אך רבים מהילדים מתו במוסדותיה, וגם מי שנותרו ואומצו, נשארו עם צלקות לכל החיים. טאן נפטרה ב-1950 בלא שתבוא על עונשה.

שני זמנים בסיפור. זמן הילדות של ריל ואחיה, והתקופה הקשה שעברו, וזמן ההווה, המתרכז באייבורי, עורכת הדין המוכשרת, בתו של סנטור, שמסומנת כיורשת הפוליטית שלו. אייבורי חוזרת לבית ילדותה עקב הידרדרות בריאותית של סבתה ג'ודי ואביה. פגישה מקרית עם קשישה בבית אבות פותחת בפניה פתח לעולם של סודות ולקשר בין אותה הקשישה, מיי, לסבתה ג'ודי. מרתק.


יום חמישי, 22 בפברואר 2018

'וַתְּמָאֵן וַשְׁתִּי' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שתי נשים צעירות ויפיפיות מתגלות לעינינו בספר זה. שתיהן מוכרות לכל יהודי, אחת כגיבורה לאומית, אסתר המלכה, והאחרת, כמי שהודחה בבושת פנים על-ידי המלך אחשוורוש, ופינתה לה את מקומה, הלא היא ושתי.
חוה עציוני-הלוי, עקבית בִּסְפַרֶיה. באופן סיסטמטי היא לוקחת את "האנדרדוגית" שבסיפור המקראי, את מי שלא עומדת במרכז הבמה התנכי"ת, והופכת אותה לדמות ראשית, מלאה, אנושית, שבהחלט זוכה להבנה ולהזדהות מצד הקוראים. כך גם כאן. ושתי, מגלה תעוזה נשית, וממאנת לחשוף את גופה לראווה בפני קהל גברים. היא מתמרדת נגד קריאתו המשפילה של אחשוורוש, ואפילו הוא מלך, ומתמרמרת על ההתייחסות אליה כאל חפץ שנשלחו להביאו.
המאבק האישי שלה, להגנת כבודה, מתפרש גם כאקט חברתי-מיגדרי. המלך, בעצת ממוכן, אחד משריו, שולח איגרת לכל המדינות שלו, כאילו עוותה ושתי, לא רק כנגד המלך, כי אם גם נגד השרים, וכל העמים אשר במדינות המלך. בכך, מדגיש המלך המושפל, לא רק את הבגידה שלה בו, שתוצאתה, סילוק ושתי מתפקיד המלכה, אלא, הוא מדגיש שעל הגברים לשלוט בביתם, לבל ירימו הנשים את ראשן "להיות כל-איש שורר בביתו..." (אסתר, א, כב).

דווקא השינוי הטראומטי במעמדה של ושתי, כמו רבות מהתהפוכות העוברות על הנשים בתנ"ך, הוא שמאפשר לה להביט פנימה. היא מוצאת את הכוחות הבונים אותה, ויוצאת מחוזקת, כשהיא נעזרת באהובה, מֶרְס, המוזכר במגילת אסתר כאחד משרי המלך. רומן האהבה הזה הוא תוספת מעניינת של הסופרת לעולמה של ושתי, המאפשרת לנו לראות עוד צדדים באישיותה. במהלך העלילה, עוד נגלה, כי גם ביושבה על כס המלוכה, וגם לאחר-מכן, תמצא ושתי את הנתיב של עזרה לנשים, המתאים להשקפת עולמה.

גם אסתר מוצגת כמי שהולכת ומתעצמת אל מול עינינו. בעוד בהתחלה היא מוצגת רק כמי שממלאת אחר הוראותיו של בן-דודה מרדכי, הרי בשעה שעמה עומד בפני  סכנת השמד, מציינת הסופרת, שאף אסתר, נאלצת לפעול כנגד מצוות המלך. היא מתייצבת מולו בעוז לטובת עמה, ובניגוד לכללים, עוברת מהפך נפשי והופכת, מזו שמקבלת פקודות לזו שמצווה. מרדכי מבין זאת, ומקבל תוך השתאות את דרכה החדשה.

שתיהן חכמות. שתיהן צריכות לפלס את דרכן. תחילה באמצעות מיטיביהן. לאחר-מכן באמצעות המלך עצמו, ואחר-כך, בהיותו נתון למצבי רוח וקפריזות של שיכור, הן צריכות לדעת כיצד לתמרן את דרכן: ושתי – בשל רצונה לעזוב את בית הנשים, בהיותה עדיין אשת המלך (אם כי לא מלכה), ואסתר – להוסיף להישאר מלכה ולהישאר בליבו של המלך.
הקשר בין ושתי לאסתר מצטייר כקשר של הבנה, הערכה, ושיתוף פעולה. אין ספק שחוה עציוני-הלוי הצליחה שוב, להפוך את עולמן הצר של גיבורות התנ"ך, לסאגה אישית מעניינת, עשירה, ורלוונטית גם לעולמנו. מומלץ!




יום שישי, 16 בפברואר 2018

'שום גמדים לא יבואו' מאת שרה שילה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הייתי צריכה להעביר את הזמן בנהיגה ממושכת מדימונה לכפר יונה. לכן חיפשתי ספר בין הספרים המוקלטים בספרייה. בחרתי בספר 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה, והוא אכן העביר לי בנעימים את הדרך. את סופו של הספר כבר קראתי בבית, בעותק הנייר. ממליצה על חוויית הקריאה בדרכים, ויש לנו מבחר מגוון של ספרים מוקלטים המתאימים מאד למטרה זו.
הרומאן, שזכה בשני פרסים לספרי ביכורים, עוד קודם צאתו לאור, מתאר את התמודדותה של משפחה עם אובדן האב, מסעוד, שהיה מלך הפלאפל המקומי בעיירה, שבה כולם מכירים את כולם.
כשמסעוד הולך לעולמו, הוא משאיר אחריו את סימונה, אלמנתו, ואת ילדיו: קובי, איציק, דודי ואתי. אבל, רק אחרי שהוא נפטר, מגלה סימונה שהיא בהריון, ולא סתם הריון, אלא הריון כפול. כשהתאומים, חיים ואושרי, מתחילים לדבר, הם קוראים "אבא" לקובי, הבן הגדול, שעזר לסימונה כל הלילות עם הקטנים כשהוא ישן במיטה הגדולה, והתאומים בינו לבין אמו. בני המשפחה לא מתקנים לקטנים את הטעות, וכך גדלים התאומים ביחד עם השקר שהולך ונעשה כמו גוף חי נוסף בבית.

שש שנים לאחר מות האב. קטיושות נופלות בעיירה. משהו קורה לדמויות בזמן הזה. כאילו הזמן עוצר מלכת, וכל אחד עושה את חשבונות הנפש שלו, כשהם מוצאים עצמם כל אחד במקום אחר. הפיזור הזה בין המקלטים, לדשא של מגרש הכדורגל, שם נמצאת סימונה,  והקטיושות, נותנים תחושה של זמן שאול, וכאילו קוצבים את זמנם בעולם הזה.
אלה מאפשרים  לבני המשפחה לבחון מחדש את חייהם, מעשיהם, קשרי המשפחה, והצורך בהתחלה חדשה. קובי, הבכור, עובד קשה כדי לעזור בפרנסה, ומנסה להגשים חלום גדול. איציק שנולד עם אצבעות מעוותות בידיו וברגליו, מאמץ ציפור בז, שהוא קורא לה דלילה, ונעזר באחיו דודי שאליו הוא קשור מאד. אתי עוזרת לגדל את הקטנים, ומחפשת דרך להתיר את סבך הקשר־שקר.

באזעקה היא מוצאת עצמה במקלט של בלוק אחר, ולא עם בני משפחתה. היא מתארת יפה את "מפלצת" האנשים הרצים למקלט, כשכולם נראים כמו גוף אחד עם ידיים ורגליים וראשים רבים. אחר כך מתכנס כל אחד במקומו, עד שנכנס מישהו ומספר שאמסלם נפגע מהקטיושה, ומתחיל "בירור": "זה אמסלם הגדול... לקחו אותו לבית חולים, עוד לא יודעים מה אתו". "אמסלם הגדול, זה שאשתו היתה בהיריון שנה שעברה ונפל לה בחודש שישי?" "אמסלם הגדול, איציק אמסלם, אֶה, פתאום לא יודעים מי זה איציק אמסלם?" "אמסלם מהחומרי בניין?" "לא מהחומרי בניין." "נכון מאיר מעמידר? אז אשתו סוזי?" "סוזי? שְֹׁקוּן הוּוַא אַבּוהַ?" "בִּינְת אלְיָהו עמר?" "אַייוָה!" "אז ישר תגיד הבת של אליהו!..." וכך זה נמשך. מצחיק. אותנטי. מומלץ.


יום חמישי, 8 בפברואר 2018

'ספר האש' מאת ג'יין בורודייל. מאנגלית: יניב פרקש

כתבה: ד"ר רותי קלמן


נהניתי מכל רגע של קריאה, והצטערתי שנגמר. 'ספר האש' הוא רומן מדהים, שמעביר אותנו בדרך המופלאה השמורה בינתיים רק לספרים, מהמאה העשרים ואחת למאה השמונה עשרה, וליתר דיוק, לשנת 1752. העלילה מתחילה בוושינגטון, כפר הולדתה הקטן של אגנס טראסל, שהיא עכשיו בת שבע עשרה. החיים אינם פשוטים בתקופה זו. אמה כורעת תחת עול עבודות הבית וההריונות התכופים, בתקופה שבה צריך לשאוב מים מבאר רחוקה, ואין חשמל. רק – נרות, שצריך לקמץ בזמן שימושם, בגלל ההוצאות.

היחס לחינוך ודאי היה אופייני באותם הימים. כשאשת הרקטור אומרת לה שהיא צריכה לרכוש השכלה, התגובה של אביה היא :"חינוך?" "הרבה אוכל ייצא לנו מזה, מה? לשום בית ספר את לא תלכי!" בכל זאת אשת הרקטור עוזרת לה בקריאה, לאחר הכנסייה של ימי ראשון, כי היא רואה עד כמה אגנס חכמה ומהירת תפיסה. אבל לאחר שאשת הרקטור נכנסת להריון נדיר עבורה, היא מפסיקה. אגנס ממשיכה לעזור בבית.

למרות שהיא חכמה, היא עדיין תמימה מאד, וכשג'ון גלנסי הבלונדיני היפה, בועל אותה בלא הסכמתה, בחופזה, ובלא כל התחשבות בגופה ובנפשה, אין היא יודעת אפילו כיצד להדוף אותו.
מכאן, היא תיאלץ להשלים לא רק עם עצם המעשה, אלא אף עם תוצאותיו. במסיבה שעורך אחד מאנשי המקום, שבו נוכחת משפחתה, ג'ון מודיע לה באוזן, שהוא יתחתן איתה. היא מבינה שיכריחו אותה לעשות זאת, ויגלו את חרפת הריונה, שלגביו היא מרגישה רעה ואשמה.
היא מבינה שהיא חייבת לעזוב את הבית שמעולם לא עזבה. בבוקר מוקדם, כשכולם ישנים - היא יוצאת לדרך חדשה.

אגנס מקבלת עבודה בביתו של מר בלקלוק, שעובד בהכנת זיקוקים, והופכת לעוזרת האישית שלו, כשהיא מתחילה להתמחות בהכנת הזיקוקים, שהם עדיין לבנים ולא צבעוניים. מר בלקלוק, מבלה את רוב שעות היממה במעבדתו, מנסה להמציא זיקוקים צבעוניים. אגנס תורמת משיכלה הבריא, ומדמיונה הרב: "מה עם אש ירוקה, אדוני? ירוקה ורעילה כמו הנקר המנוצה על עץ האגס בבית... הייתי רוצה לראות כחול... כמו הים הכחול מרחוק ביום בהיר. זיקוק כחול שמשוגר לשמי הליל כמו... כמו ניצוץ עליז של אור יום." הוא מקשיב לה, טווָה זיקוקים של צבע בחלומותיה, חולם גם הוא, ומנסה, כשהוא מעביר לה בינתיים את כל הידע שלו, בחכמה, בוורבליות רבה, כשהרוח נמצאת במלים: "וכך קיבלנו את פרחי הגופרית. הנשגב שנעשה מוחשי". הוא מוצא בה עזר רב, יותר משציפה. שמח בנוכחותה יותר ממה שהוא מעז להודות בכך בפני עצמו, שכן הוא עדיין כואב את אובדנה של אשתו. מבחינת אגנס הוא מעבידה, והיא אפילו לא מעזה לחשוב עליו בדרך אחרת. רוצו לקרוא!
      

יום שישי, 2 בפברואר 2018

אמא יש רק אחת (וגם זה לא מספיק) מאת אסתר הורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן



לכבוד יום המשפחה לקחתי לידיי ספר מצחיק ונכון, המתאר אנקדוטות אמיתיות לגמרי עם הקטנים שלנו, מזווית ראייה הומוריסטית לגמרי. עיקר מטרתו של הספר בשבירת מיתוסים, דוגמת: "אוכל זה לא משחק" "אני אקבע כמה, מה ומתי תאכל, כי אני הגדולה" "הוא ישן כמו תינוק" "רק המומחים יודעים מה הילד צריך" "הילד שלי יגדל על זמן ומוצרים איכותיים בלבד" "הוא קטן, הוא ממילא עוד לא מבין" ו"ילד יונק מטופח ושמח יהיה תמיד בריא"...

הורן פותחת בתיאור הרחצה: "המטרה העיקרית של האמבטיה... היא ביצוע מגוון אינסופי של מחקרים, אשר תגליתו של ארכימדס היא בלי ספק הקטנה שבהם. זה המקום... לבדוק את הווליום השונה שניתן להפיק מפי ההורים כאשר משפריצים עליהם כמויות מים בלתי מוגבלות, וכמה מצחיק הם מגיבים כאשר הברווז משפריץ במפתיע לתוך נעליהם ממש..."

אכילת מוצקים היא גם כן רגע מאד מרגש. למען הדיוק, "זה אמור היה להיות רגע מאוד מרגש לו הוא באמת היה אוכל משהו. אבל הוא לא. את מושיבה אותו בכיסאו המפואר ובחגיגיות גדולה מושיטה את הכפית לפיו, והילד מסובב את ראשו בסירוב... הוא... יצליח לתפוש את הכפית, ואת האוכל, ולמרוח אותו על עצמו, ועל הכיסא, ועלייך, ועל הרצפה... למחרת, את כבר לומדת את הלקח, ומוצאת סוף סוף שימוש לניילון שנשאר ממלחמות המפרץ השונות, ואת מניילנת את המטבח, את עצמך ואת הכיסא בקפידה. לאחר מכן את שוב מנסה להאכיל את הילד, וזה מגלה תושייה מעורבת באינטליגנציה אופיינית לגאון של אמא, ומוצא את דרכי הגישה הסודיות דרכן אפשר לעבור את הניילונים וללכלך ביסודיות את המטבח."

הקטע הבא מוקדש לבני ולכלתי, שמאד שמחים שהקטן שלהם אוכל מהצלחת, אבל מתפוצצים כשהוא מתחיל להעיף את כל תכולת הצלחת, הצלחת עצמה, וכל מה שבסביבה. כשההורה מבין שאי אפשר להאכיל את הילד, והוא רוצה לבד "את מתחילה להכין לילד אוכל אצבעות. והוא באמת תופס את האוכל באצבעותיו, ואז הוא מתחיל לערוך מחקרים. הוא בודק אם המזון נשבר, ואם הוא נמרח, ואיפה. הוא יוצר בו ציורים נפלאים על השולחן, על הפנים, על הראש, ועלייך. חלילה לך להתערב, ולנסות לברר מה בקשר לאכילה. עכשיו הילד יוצר, הוא עסוק..."

או התיאור המלבב של מאבק הילד בתרופה שאמורה להיכנס לפה "הרך מצידו, שאינו רגיל בהתייחסות אלימה ובלתי מכבדת כל כך,אוזר את כל הכוחות המצויים בגוף הזעיר והופך לא רק לקשה אלא אף ללוחם עז להפתיע. כבר כאשר הוא רואה אותך מתקרבת עם התרופה, הוא הופך לאמן לחימה מזרחי בעל גמישות וכוחות מאגיים של חתול..."

ולא נותר לנו אלא לצחוק, וליהנות מהמשפחה.

יום רביעי, 24 בינואר 2018

'ארון סגור: תעלומה חדשה בסדרת הרקול פוארו' מאת סופי האנה. מאנגלית: יעל אכמון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


סופי האנה, מחברת הספר, 'ארון סגור: תעלומה חדשה בסדרת הרקול פוארו' היא חובבת אדוקה של אגאתה כריסטי. בני דורי ומעלה, יודעים, שהשם אגאתה כריסטי הוא שם נרדף לספרות בלשים טובה. למעלה מ-78 ספרי בלשים נכתבו על-ידי כריסטי, וכמה מהם עובדו לקולנוע, ביניהם: 'רצח באוריינט אקספרס', 'מוות על הנילוס' ו'עד התביעה'. איני יודעת עד כמה הדור הצעיר מכיר אותה, ולכן טוב עשתה סופי האנה שבחרה ללכת בדרכה של כריסטי, ולכתוב בימינו אלו ספר בלשי טוב, מותח ומאתגר שכלית, כשהיא מֵחַיָּה שוב את מסורת כתיבתה של אגאתה כריסטי, ואת הבלש שלה, הרקול פוארו.

הקול הדובר הוא קולו של מפקח הסקוטלנד יארד, אדוארד קצ'פול. קצ'פול וידידו הרקול פוארו מוזמנים יחד לאחוזת ליליאוק שבבעלות ליידי אתלינדה פלייפורד, שהיא סופרת ספרות בלשית לילדים. בִּסְפָרֶיהָ מעמידה ליידי פלייפורד את השוטרים כטיפשים, אל מול חבורת ילדים בני עשר, שפותרים את כל התעלומות. אדוארד קצ'פול, נחוש להוכיח לה שהיא טועה, והוא שמח לעזור לפוארו לפענח את מה שיקרה באותו הערב.

מספר שעות לפני שכל האורחים מגיעים לארוחת הערב, מבקשת ליידי פלייפורד מעורך-דינה מייקל גת'רקול להכין באותו הרגע צוואה חדשה. בצוואה החדשה היא מתכוונת להוריש את כל רכושה הרב, למזכיר שלה, ג'וזף סקוטשר, כששני ילדיה, הארי וקלודיה, לא יקבלו כלום. עוד היא מוסיפה "ג'וזף מספר לי שלדברי הרופאים שלו, נותרו לו כעת רק שבועות ספורים לחיות". עורך הדין מנסה לעכל את רצונה: "אבל... אם כך, אני חושש שאני מבולבל מאוד... את מעוניינת לנסח צוואה חדשה שהמוטב שלה הוא אדם שאת יודעת שלא יימצא בסביבה ליהנות מירושתו..." ליידי פלייפול משיבה: "איננו יודעים דבר בוודאות בעולם הזה, מייקל." מה שנכון לגבי כולנו, ובהחלט נכון גם לגבי ההתפתחות המפתיעה והמאוד לא צפויה, שתתרחש לאחר ארוחת הערב.
בארוחת הערב עצמה, הכריזה ליידי פלייפורד על תוכן צוואתה החדשה באוזני ילדיה, בני זוגם, עורכי דינה, המזכיר וסופי בורלה, האחות המטפלת בו, וכמובן בנוכחות שני האורחים המיוחדים, פוארו וקצ'פול. החבורה כולה מקבלת כמובן בהפתעה גמורה את ההצהרה.

ליידי פלייפול, מתעלמת מקולות המחאה וההפתעה סביבה ומסבירה שהרעיון מאחורי הצוואה החדשה היא, ששני ילדיה יסתדרו. היא אשה מבוגרת, וג'וזף צעיר, ואין לה שום כוונה לחיות יותר ממנו, ולכן באהבתה אליו, היא רוצה להעניק לו משהו, שמבחינה פסיכולוגית, יעזור לו להתאושש ולהבריא, משהו לחיות למענו, והיא מוסיפה "משהו שרבים היו הורגים למענו".
השיחה הופכת למריבה, ובאיזכור בנה המת של ליידי פלייפול. בשלב זה היא עוזבת את השולחן ונכנסת לחדר השינה שלה.
משהו נורא יקרה באותו לילה, ופוארו וקצ'פול ייכנסו לפעולה. קיראו.



יום חמישי, 18 בינואר 2018

'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' מאת אלנה פֶרַנטֶה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אֶלֶנה פֶרַנטֶה הוא שם העט של סופרת איטלקייה, המסרבת להיחשף בשמה או בתמונתה. ספריה תורגמו לשפות רבות, ובשנת 2016 היא נבחרה בשל סְפָרֶיהָ לאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם על-פי המגזין 'טיים'.
הספר 'הַחֲבֵרָה הַגְּאוֹנָה' הוא ספר ראשון מסדרה של ארבעה ספרים הנקראים 'הרומאנים הנפוליטניים'. המספרת בגוף ראשון היא אלנה, המכונה בפי חבריה "לֶנוּ" והגיבורה הראשית היא חברתה לינה צ'רולו, שהיא קוראת לה "לִילָה".
הספר מתאר את ילדותן ונערותן של השתיים, והוא נכתב, כדברי אלנה, כתגובת-נגד להיעלמה של חברתה בגיל 66. ההיעלמות אינה מקרית, ואלנה שמכירה את חברתה, כמו את כף ידה, ואפילו טוב יותר – מבינה, שלילה סוף-סוף הצליחה להעלים עצמה לגמרי. בלא להשאיר בגד אחד, ואף לא צילום אחד שבו היא נוכחת.

אמביוולנטיות של אהבה וקינאה מצויה תדיר ביחסי אלנה- לִילָה. קשר, שמתחיל בכיתה אלף בנאפולי, ולא נגמר מעולם. לִילָה היא נערה כריזמטית ביותר, שלא עושה חשבון לאף אחד.  רמת המשכל שלה גבוהה מאד, והיא מלמדת את עצמה לקרוא ולכתוב כבר בגיל שלוש. היא מבריקה בַּכִּתָּה, ראשונה בכל, כשאלנה מאחוריה תמיד. אך בסביבה שבה היא גְּדֵלָה, היא נאלצת להפסיק ללמוד אחרי חמש כיתות, ולהתחיל לעזור להוריה בסנדלרייה של אביה, ביחד עם אחיה, רינו. בכישרונה הרב היא מעצבת דגמי נעליים, אך צריכה לשכנע את אביה השמרני וּקְשֵׁה הַיּוֹם, להוציא לפועל את עיצוביה.

לעומתה, אלנה ממשיכה ללמוד. בעיקר בגלל הנחישות המדהימה של מורתה אוליביירי, שדוחפת אותה להמשיך ללמוד גם לאחר היסודי, בחטיבה, שעולה כסף להוריה.
זו הסיבה שלא הרבה המשיכו לחטיבה באותה הסביבה. המורה אוליביירי ממשיכה לעקוב אחרי ציוניה המעולים של אלנה, ששואפת תמיד להיות הכי טובה, כדי להוכיח להוריה, שהם לא סתם מבזבזים את כספם, וכדי לזכות בהערכתם. ואיך אמר הרב שלמה קרליבך: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". המורה הזו, האמינה בה. לעומת זאת, כשהמורה ראתה שההורים של לִילָה, שהייתה הרבה יותר מבריקה מאלנה, לא מוכנים לשלוח אותה ללימודים, היא מתנערת ממנה לחלוטין, כשבכך היא מאשימה, בעצם, את לילה עצמה – שנכנעה ולא מימשה את הפוטנציאל שלה.
גם אחרי החטיבה, דוחפת המורה אוליביירי את אלנה להמשיך ללמוד, כמחנכת אמיתית, שלא רק מה שמתרחש בכיתה חשוב לה, אלא היא אף מעורבת בחיי תלמידיה גם מחוץ לבית הספר. מה שנראה מאד משמעותי בסביבה זו בנאפולי.

הספר שהיווה מקור השראה בילדותן היה 'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, שאותו קנו במקום בובותיהן. יחד הן קוראות אותו, ויחד הן חולמות לכתוב, ובעזרת הכתיבה - לצאת ממעגל העוני שסביבן. הספר שכותבת עתה אלנה, הוא בעצם התשובה שלה ל'נשים קטנות' של אלקוט.

יום רביעי, 10 בינואר 2018

והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפני שבוע, הלכה לעולמה הסופרת, פרופסורית וחוקרת הספרות רונית מטלון ז"ל. על הספר האחרון שלה 'והכלה סגרה את הדלת' היא זכתה בפרס ברנר לספרות.
כל כולו של הספר – חידת הסתגרותה של מרגי, מאחורי דלת חדר השינה של אמה, ביום חתונתה. כשסגרה את הדלת עוד אמרה הכלה שלוש פעמים: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", מה שמזכיר את הנוסח של גירושין מוחלטים באיסלם כשהבעל אומר "מגורשת, מגורשת, מגורשת". שתי אמירות כאן. האחת. שהכלה העתידה יוזמת את המהלך ולא הגבר, זו אמירה נשית של כוח. אני זו שמחליטה, אפילו שכולם כבר בדרך לחתונה, ובניגוד לדעת כולם. האמירה השנייה מתקשרת להד המזרחי של מורשתה, שבאה לידי ביטוי בספר בדמותה של "סבתונת", כפי שקוראים בני המשפחה לסבתא של מרגי, שאליה היא קשורה מאד.
מרגי שותקת כל אותן שעות. ומעבר לדלת, שורה של דמויות צבעוניות, שכל אחת מתגלה בפנינו בקשר שלה למרגי, או אולי באי-קשר, שיש בו כדי להסביר את המצב. שהרי דלת סגורה עומדת לפניהם, והכלה שותקת.

'סבתונת', אינה שומעת טוב, ומצטיירת כתמימה וחכמה כאחד.  אילן, בן דודה של מרגי, עבר להתגורר עם הסבתא בדירת החדר וחצי שלה, לאחר גירושי הוריו כשהיה בן שלוש. הוא כרוך אחרי הסבתא שגידלה אותו, מסביר לה, משתף אותה בכל דבר שקורה, ונהנה ללבוש בגדי נשים. נדיה, אמה של מרגי, התאלמנה חמש שנים קודם לכן, וגם איבדה את בתה הצעירה, שיצאה יום אחד מבית הספר ומאז נעלמו עקבותיה. בשלב מסויים משחילה הכלה, מתחת לדלת, דף שעליו כתבה קטע משירי הבן האובד של לאה גולדברג, שהרצאה עליה, שמעו מתי והיא יום קודם. הכלה משנה ל"הבת האובדת". האם בגלל אחותה? או שהיא חוששת לאבד את דרכה בנישואין לא נכונים?

ממתינים בדריכות גם הוריו של החתן, ומתי עצמו, המסתובב חסר מנוח בין הדלת הסגורה, לבני המשפחה. בשלב מסויים הוא מתחיל לקנא במרגי "כמוה השתוקק להינעל מאחורי איזו דלת, כמוה להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם... לרגע עלה בו הדחף לחזור למסדרון, להתחנן לפניה שוב שתפתח, אבל הפעם לא כדי שתצא אלא כדי שתניח לו לחבור אליה, כדי לנעול את הדלת מאחורי שניהם."

כל הדמויות, מנסות למצוא פיתרון לכאורה, כיצד להוציא את מרגי הכלה מהחדר, בדרכים שונות ויצירתיות ("רופאה לכלות בורחות" ועדנאן, עובד חברת החשמל, המחזיק לצורך עבודתו סולם גבוה מאד על משאיתו). ככל שהשעות נוקפות מתחילים כולם להבין, שהזמן הולך ואוזל, והמוזמנים כבר בדרך לאולם החתונות. למרות הסיטואציה הלא נעימה, אין תחושה של אסון, ומעל הכל מרחפת איזו נימה הומוריסטית קלילה, שמכניסה את המצב לפרופורציות.





יום חמישי, 4 בינואר 2018

נערת התה מאת ליסה סי מאנגלית: דורית בריל פולק

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר מרתק ומעניין!!! על גבו נכתב: "בכל בוקר יוצאים כל אנשי כפר באר-מעיין שבדרום סין לקטוף ולמיין עלי תה מהטראסות שמסביב לכפר. לאחר הקטיף לי-יאן מתלווה לאמה סו-סה, מיילדת ומרפאה מוערכת באזור כולו, כדי ללמוד ממנה את מסורות הריפוי והטיפול שהועברו מדור לדור..."

לכאורה, שוב דבר לא מרמז בשיגרה זו, על בעייה מיוחדת. לי-יאן מיועדת לעשות את זה כל חייה. לקטוף עלי תה, ולהמשיך את מקצועה של אמה המיילדת. אך כבר מילדות אין היא הולכת בתלם.

בת עשר. היא יושבת עם אחיה והוריה השייכים לבני אקה, סביב המדורה שבבית הבמבוק שלהם. בכל בוקר הם מספרים את שחלמו בלילה, והָאֵם מפרשת את הסימנים. לי-יאן חולמת משהו שהיא יודעת שמסמל אסון שהולך לקרות. היא מרמה. מספרת חלום אחר. להרגיע את כולם. וכשהיא רואה שהיא מצליחה לְשַׁטוֹת בכולם, כולל בְּאִמָּהּ, שבדרך כלל קוראת אותה בלי בעיות, היא מבינה, שיש באפשרותה לעשות דברים אחרת, ולהסתיר. להסתיר במקום שבו מתייחסים בחומרה גדולה מאד לכל סטייה ואפילו הקלה ביותר מאורח החיים והמסורת.

דוגמא לכך, אנו מקבלים במרכז לאיסוף התה. היא רואה נער מתחבא. כשהיא מציצה אל מחבואו, היא רואה שהוא אוכל חביתית. לי-יאן רעבה. היא נענית להצעתו לקחת ביס מהחביתית. שניהם נתפסים על-ידי מוכרת החביתיות, שטוענת שהם גנבו. למרות שלא ידעה ולמרות שרק לקחה ביס מהחביתית. אביה בעל הכבוד, דואג לשלם למוכרת, והכפר כולה משתתף בטקס טיהור, בגלל חטאה הגדול!!!

בשל התעקשותה לפעול בדרכה, היא מחליטה לחיות עם הנער, אותו תפגוש אחר-כך על ספסל הלימודים, למרות התנגדות הוריה, ותוך התעלמות מסימנים מזהירים. לי-יאן מוגדרת על ידי המורה שלה, ג'אנג, כמי שנועדה לעשות חַיִל בלימודים, כמי שתהפוך למנהיגה המשכילה של כְּפָרָהּ, אבל בטרם תעלה על דרך המלך, היא עוד תעשה טעויות גורליות, ותספוג מכות קשות, שֶׁיְּשַׁנּוּ את כל מהלך חייה לבלי הכר.

בסופו של דבר, היא תתקן לא רק את מה שהיא עשתה, אלא אף מעשים של אחרים, תסגור מעגלים, ותוכיח חוזק נפשי, כריזמה, חוש צדק מפותח, חוש לעסקים, ושהמורה שלה צדק. מתוך 2000 סטודנטים, היא זו שנבחרת לשתי תוכניות לימוד הקשורות לתורת התה, כשהמשפט הכי קובע באיסוף עלי תה איכותיים הוא: "אם אדם אינו אוהב תה, הוא אינו יכול להכין תה טוב", ועם התורה והידע היא תחזור לִכְפָרָהּ בגדול.

עוד דמות מרתקת היא הָאֵם, שאף היא נבונה מאד, ויודעת להלך בין המסורת עמוקת השורשים של בני האקה, לבין מה שמתחייב מכורח נסיבות מיוחדות. הקשר ביניהן, יוביל ויגלגל את מהלך הסיפור עד לשיאו, שיגרום גם לכם, כמו לי, מחנק מרגש בגרון.