יום שבת, 31 בדצמבר 2016

שירו של הלב מאת ג'ודי פיקו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'שירו של הלב' אינו חדש, והוא נחשב לרב-מכר עולמי, כמו רבים מספריה האחרים של ג'ודי פיקו. היא יודעת את המלאכה. יש לה יכולת כתיבה מדהימה, שמציידת את דמויותיה באמינות רבה. אלה הן דמויות עגולות, מלאות, מעניינות, מתלבטות וחושבות, מרגישות, כואבות וממריאות.
הדמות הראשית בספר היא זואי, מטפלת במוזיקה, אשר מגדירה את מקצועה כך:  "אני מטפלת במוזיקה," אני אומרת. "אני משתמשת במוזיקה במסגרת קלינית כדי לעזור למטופלים להקל כאב או לשנות מצב רוח או לתקשר עם העולם. לפעמים אני עובדת בבתי אבות עם מטופלים שסובלים משיטיון; לפעמים אני עובדת ביחידת כוויות עם ילדים בזמן החלפת תחבושות; לפעמים אני עובדת בבתי ספר עם ילדים אוטיסטים..." (ע' 417).

ההסבר המדעי לשימוש במוזיקה לרפואה מוסבר על ידי זואי כך: "בסריקות מוח רואים שמוזיקה מאירה את הקורטקס הקדם-מצחי האמצעי ומגרה זיכרון שמתחיל להתנגן. פתאום רואים מקום, אדם, אירוע. התגובות החזקות ביותר למוזיקה – אלה שמעוררות זיכרונות מלאי חיים – גורמות למרב הפעילות בסריקות מוח. לכן חולי שבץ מצליחים לשלוף מילות שירים לפני שהם נזכרים בשפה, וחולי אלצהיימר עדיין זוכרים שירים מנעוריהם." (ע' 17).

זואי תזדקק לעזרה מוסיקלית גם לעצמה, לאחר ניסיונות קשים ולא מוצלחים להרות, כשבניסיונה לשמור על עובריה, היא עוברת משפט קשה והאשמות. מי שעומד מולה הוא הגרוש שלה, מקס, אשר מערכת ההגנה הגדולה שנוצרה סביבו, יוצאת משליטתו. כל מעגלי החיים הקרובים: אהבה, נישואין, הורות וזהות מינית עומדים למבחן, וצריכים לעמוד אל מול כוחות חיצוניים גדולים המאיימים למוטט אותם בכוח חוקי החברה, הכתובים והלא-כתובים, ואל מול פנאטיות דתית ודעות קדומות. המוטו של הספר הוא: לאיש אין זכות טבעית לתקוף את זכויותיו השוות של רעהו, ומתפקידם של החוקים למנוע את זה בדיוק." (תומס ג'פרסון).

ברגעים הקשים ביותר, יושבת זואי על חוף ים, לצד בת-זוגה, ונסה, מביטה במגדלור שהציל ספינות רבות, וחושבת: "... למרות המגדלור ספינות נטרפו בתדירות גבוהה. בטיחות זה עניין יחסי. אפשר להיות קרובים כל כך לחוף, שממש מרגישים אותו מתחת לרגליים, ופתאום להתנפץ אל הסלעים."
את הסיפור אנו שומעים מתוך מחשבותיהם של: זואי, מקס וונסה. לצורך כתיבת ספר זה נזקקה המחברת ג'ודי פיקו להרבה ידע בתחום הטיפול במוזיקה, ובתחום המשפטי והרפואי. לשם כך נעזרה במומחים רבים בתחומים אלה. בנוסף, היא יוצרת חיבור יפיפה, פסקול מוזיקלי, שאותו כותבת ושרה אלן וילבר. כל פרק הוא רצועת פסקול נוספת שאותה אפשר לשמוע בכתובת הדיגיטלית הבאה: www.simonandschuster.com/SingYouHome/. המקשיבים יוכלו לשמוע ולדמיין את זואי מנגנת ושרה את חייה על הגיטרה. אלן וילבר מזכירה לי בסגנונה, ואפילו בקולה, את הזמרת, ג'ודי קולינס, אותה אהבתי לשמוע בשנות השבעים.


יום שני, 26 בדצמבר 2016

מאחורי ההר מאת מאיה ערד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'מאחורי ההר' הוא שם ספרה החדש של מאיה ערד. שם מעורר סקרנות. שהרי  ברור, שמאחורי ההר יש משהו. משהו שלא רואים מלפני ההר. סוד?... תעלומה?... האם ההר הוא מטפורי? השם מתאים לתוכו של הספר. שנושאו הכפול הוא ספרות בלשית.
מדוע כפול? שכן הדמות הראשית בספר, היא דמותו של זוהר בר, ישראלי, מרצה לספרות אנגלית בקולג' בקליפורניה. הוא מתמחה בספרות בלשית, אך חי בצילה של אשתו, זואי, הפרופסורית המוכשרת, הגורמת לו להיות חסר ביטחון. להפתעתו דווקא הוא, ולא היא, מוזמן להעביר סידרה של ארבע הרצאות בנושא ספרות בלשית, במהלך חופשת חג ההודיה, לקבוצה של ישראלים המבלים יחד. הבילוי מתרחש במקום מבודד בין ההרים, כשהם מבלים את היום בסקי או במנוחה, ובערב, מתקבצים ומקשיבים להרצאותיו.
הוא מציף אותם בפסיכולוגיה של כותבי הז'אנר הזה של הספרות, השיטות לסיפוק המתח, הדרכים לבלבל את הקוראים "נקודת מבט, בשילוב עם סטריאוטיפים ודעות קדומות שיש לכולנו, מנוצלים על ידי הסופר כדי ליצור אשליה. מישהי מוצגת כפאם פאטאל שגונבת בעלים, ואנחנו מסיקים שהיא אשה רעה ולכן גם תרצח. אשה מוצגת כקשישה חסרת ישע, ואנחנו לא מעלים בדעתנו שהיא יכולה להיות פושעת ממולחת." (ע' 246 – 247). וכמובן, הוא מביא דוגמאות מהבלשים מהמפורסמים ביותר: שרלוק הולמס, אגתה כריסטי ופוארו.

כל אותם ימים מתרחשים גם סביבו אירועים מוזרים, ומטרידים שאפילו מפחידים אותו. הוא מוצא בחדרו מדי יום דבר חדש: תמונה של אשה זקנה, ספר של משלי לה פונטין, נחש מת במיטתו, והיעלמותה של התמונה. אבל, כפי שהוא עצמו מספר לקהל מאזיניו, נגרמת לו סטייה מבדיקת ההתרחשויות האלה, בשל אירועים אחרים מן העבר המועלים על ידי הקבוצה, וגורמים לו להתמקד בהם. "אתם זוכרים על מה דיברנו אתמול, שסיפור בלשי הוא כמו טריק של אחיזת עיניים?צריך לגרום לקוראים להסתכל הצידה בזמן שאתה שולף ממחטה מהשרוול." (ע' 243), וזה בדיוק מה שקורה לו. הוא נשבה בניסיון לפענח את חידת מארחיו, יובי ויולי, ופחות מתאמץ לפענח את הקורה איתו. לכן ציינתי, שמדובר בנושא כפול. גם נושא הרצאותיו והתמחותו, וגם התעלומה המסקרנת אותו בחיי מארחיו. ועוד, התעלומה של החפצים המוזרים וההתנהגות המוזרה כלפיו.

מלבד השיחות שהוא מנהל עם כל יתר האורחים במקום המבודד הזה, ועם שני מארחיו, כל אחד לחוד, הוא מקפיד בכל יום להתקשר לשאול לשלום ילדיו האהובים, הגרים עם אשתו, ואף שאין הוא מוכן להודות בזה בפני עצמו, הוא עדיין קשור אליה מאד, ובהיותה מומחית אף היא בספרות בלשית, הוא משתף אותה באירועים המתרחשים סביבו.
בסופו של דבר, יתברר לו מה יש מאחורי ההר, מדוע הוזמן להרצות, וממה ניצל.



יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

הידיד הקטן מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בספר עב הכרס 'הידיד הקטן' של דונה טארט, אפשר למצוא מכנה משותף לִסְפָרֶיהָ הקודמים של דונה טארט 'החוחית' ו'ההיסטוריה הסודית' גיבוריה הצעירים חוטאים, ועושים טעויות גורליות, שעליהם הם מתחרטים. הם אנושיים מאד, והרקע שלהם דומה: כולם גדלים בבית הרוס, שלא ידע להעניק אהבה ועזרה. ללא משפחה אוהבת. ללא מחנכים מבינים. ללא תמיכה סביבתית נפשית וללא תמיכה כספית.

נראה שהמסר שלה הוא, שאם אין לילד את מה שצריך מהבית, כדי לבנות את נפשו ואת ערכי המוסר שלו, הרי שהוא מוּעָד לעשות מעשים קרימינליים כבר בעודו ילד. ואפילו אם הוא מבין שהוא טועה, אין מי שיעזור לו לפתור את הבעיה. והמסר החבוי בִּסְפָרֶיהָ למבוגרים שקוראים: אל תשכחו להיות המבוגרים האחראיים. תקשיבו לילדים, לנוער, תאהבו, תעניקו, כי הם זקוקים לכם.
גיבורת ספר זה היא הרייט. ילדה בת שתים-עשרה וחצי. האב חי בנפרד ולא מתעניין, ולמרות שיש סביבה אם, אחות, סבתא ודודות, לאמיתו של דבר, היא – לבד. אין לה עם מי לדבר על מצוקותיה, מחשבותיה, טעויותיה הגורליות והפחדים הבאים בעקבותיהם. אחד הדברים המשמעותיים בחייה, קשור לאחיה רובין, שכאשר הוא היה בן תשע והיא תינוקת, הוא נמצא תלוי בחצר הבית. גם היא וגם אחותה, שהיתה אז בת ארבע, נכחו בחוץ. אבל הן אינן זוכרות דבר. כל בנות המשפחה, מזכירות את חייו, אך לא את נסיבות מותו המסתוריות, שמעולם לא פוענחו.

בצל מותו הטראגי, מסתובבת האם סהרורית, ואינה מתפקדת כמבוגר אחראי כלפי שתי בנותיה, אליסון והרייט, שגם ביניהן אין ממש קשר. הסבתא והדודות נמצאות כל אחת בביתה, והבנות פוקדות אותן לעיתים. אבל אף אחת מהדודות לא באמת מנסה לחדור לנבכי נשמתן.
כל החסרים שלה, מתגלמים ברצונה לקבל בחזרה את אחיה: "זו היתה האובססיה הגדולה ביותר של הרייט, וממנה נבעו כל האחרות. משום שהדבר שהיא רצתה... היה לקבל את אחיה בחזרה. והדבר הנוסף שהיא רצתה היה לגלות מי רצח אותו" (ע' 62).

הרייט חושבת שהיא יודעת מי רצח את אחיה רובין, ומחליטה, בעזרת ילד מכיתתה, לנקום את נקמת האח, שמעולם לא הכירה. "רוצח" זה אשם לתחושותיה בפירוק המשפחה. באמצעות הפגיעה בו, היא אולי רוצה להוריד את האשמה מעצמה "...אף שלהרייט היה אסור להתוודות על צערה שלה, הפך צערה של אמה לסוג של תוכחה בלתי פוסקת, והרייט חשה במעורפל שזו אשמתה. לפעמים – בעיקר בלילות – היתה תחושת אשמה זו מוחשית כמו ערפל, מפעפעת בכל הבית... " (ע' 493).
מי שעוזר לה ומלמד אותה כיצד לשרוד הם הודיני וקפטן סקוט, גיבורי הספרים שקראה.


יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

הסוד של פרעה מאת קלייב קאסלר וגראהם בראון


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הקונוטציה היהודית לשם 'פרעה' מעלה מיד בזיכרוננו את מלך מצרים, שהסתבך עם משה, ונאלץ לשלח את עמנו לחופשי. אבל הפעם שם המשחק הוא מה שקורה גם כיום: 'טרור בינלאומי'.
שני דברים שונים ומשונים קורים בעולם המסופר בהווה. באחד – נשלחים אותות מצוקה מהאי הדרומי ביותר של איטליה, הנקרא למפדוזה. אי זה שייך לנפת סיציליה, אבל הוא קרוב יותר ללוב. מי ששולחת את אותות המצוקה היא רופאה בבית החולים המקומי, בשם ד"ר רנטה אמברוסיני. היא מדווחת שערפל שחור אפף את העיר וכל 5000 התושבים איבדו את ההכרה. הרופאה עצמה, הספיקה למלט עצמה, עם עוד כמה אנשים, אל חדר אטום, ומשם היא יוצרת קשר עם העולם ומזעיקה עזרה.

מי שנחלצים לעזרת האי הם קורט אוסטין וג'ו זוואלה, מהסוכנות האמריקנית לחקר מסתרי הימים והאוקיינוסים הנקראת 'נומה'. הם מגיעים לאי עם חליפות צלילה, אך בזמן שהם מתמרנים כיצד לעזור ל-20 האנשים שנותרו בחיים בחדר אטום, הם נתקלים להפתעתם באדם כהה עור שיוצא מהמעלית ומתמוטט אל הקיר "תחילה היו עיניו של האיש מצועפות, אבל כשקורט התקרב אליו הן נפקחו והביטו ישירות בעיניו. לא היה בהן כל טירוף או פחד. רק רשעות קטלנית שקיבלה גיבוי מאקדח קצוץ קנה שהאיש שלף וירה בו."

האירוע השני הוא אירוע מתמשך המתרחש, בו-זמנית, במקומות שונים ברחבי אפריקה: לוב, טוניסיה, אלג'יריה. כל מקורות המים, הולכים ומתייבשים. אנשים מתחילים להיות ממורמרים, למרוד בשלטונות, ליצור מהומות ואנרכיה.

למראית עין, נראה שאין קשר בין שני האירועים, אבל מי שעומד מאחורי שניהם, הוא רשע תורן בשם טארק שאקיר, העומד בראש ארגון טרור, שמתכוון להשתלט על אירופה בעזרת תכסיס נכלולי. הוא גילה שבתקופת הפרעונים, הצליחו כוהני אוסיריס (אל המוות והתחייה על פי המצרים הקדומים), ליצור חומר רעיל ביותר המכונה 'ערפל שחור'. מי שבא במגע עם חומר זה נכנס לתרדמת, בלא שמוחו נפגע. בד בבד, קיימת גם תרופת-נגד הנקראת: 'נשימת מלאך'. המצליחה לשחרר את הנפגע ולהחזירו לחיים. מה שחשוב לשאקיר, זה לשמור את הסם-הנגדי בסוד. כל עוד רק הוא יודע על כך, השליטה בידיו. הוא מקים חברת חשמל בשם 'אוסיריס'. החברה מתגאה שהיא מקימה תשעה-עשר מתקנים לאורך הנהר, שיספקו את תצרוכת החשמל העתידית של מצרים, אבל קורט, ג'ו ורנטה מבינים שמשהו חשוד מתרחש, ולא רק בגלל שמנסים להרוג אותם, אלא שהתחנה אינה פועלת כפי שתחנת כוח אמורה לפעול.

עוד מככבים בספר: ספינה טרופה בשם סופי ס., שהיתה חלק מהצי הים-תיכוני של נפוליאון, ציורים ולוחות חרס עתיקים, מסמכים מתקופת נפוליאון, זוג אריסטוקטי צרפתי, פול הגיאולוג ואשתו גמאי, ד"ר לביולוגיה ימית, והרבה חומר נפץ.



יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

היעלמויות מאת ג'ודי פיקו מאנגלית: הילית בר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בפרולוג של דיליה הופקינס, יש משמעות שתלך ותתברר עם הזמן: "הייתי בת שש בפעם הראשונה שנעלמתי. אבא שלי הכין מופע קסמים... והעוזרת שלו... חלתה בשפעת... הייתי נכונה כולי להתחנן בפני אבי שייתן לי להשתתף במופע, אבל הוא ביקש ממני... למדתי הרבה באותו לילה... שאנשים לא נעלמים לשום מקום. שכאשר איננו מוצאים מישהו, זה מפני שהיפנו אותנו לכיוון הלא-נכון." (ע' 11- 12).

אנדרו הופקינס מגדל את דיליה לבד, כשהוא מספר לה שהיא איבדה את אִמָּה בתאונה, כשהייתה בת ארבע. בהמשך תלמד דיליה יותר על ההיעלמויות שבחייה, ובחיי האנשים הקרובים אליה, וכנראה  בשל כך בחרה בבחרותה, לפנות למקצוע שקשור לכך. היא מסתובבת עם הכלבה גרטה בניסיון למצוא בני אדם שהלכו לאיבוד. שכן, כפי שהיא מסבירה, "איש אינו יכול להתקיים בעולם בלי להשאיר אחריו משהו מעצמו... ישנם עקבות ממשיים... יש רמזים מיקרוסקופיים, כמו טביעות אצבעות, שנשארים בלתי נראים אלא אם כן יודעים כיצד לחפש אחריהם. אבל גם בהיעדר כל אלה, ישנו ריח... בכל רגע אנחנו משירים תאי עור – 40,000 לדקה..." (ע' 15).

דיליה יודעת שמאחורי כל ההצלחות של מציאת האבודים – יש איזה חוסר שהיא לא מצליחה למלא כי "ביסודו של דבר אני זו שאבודה". וכשהיא אומרת זאת, נדמה לקורא, שזוהי אמירה מטאפורית. שמשהו חסר לה בחייה, ולכן היא מרגישה אבודה. אבל לאמיתו של דבר, היא מגלה יום אחד שאביה האהוב, שדאג תמיד למחסורה, ועטף אותה באהבה רבה – הסתיר מפניה אמת גדולה.
החיפוש אחר האמת, מתחיל בגילוי של שקר גדול. ביום אחד מתייצבת המשטרה בביתם, ולנגד עיניהן הנדהמות, שלה ושל בתה הקטנה סופי, מאשימים השוטרים את אביה בחטיפה של בתאני מתיוז. דיליה מעולם לא שמעה שם זה, והמחשבה שאביה מואשם בחטיפה של מישהי, נראית לה בלתי-הגיונית-בעליל. כשהיא שואלת אותו מי זו בתאני מתיוז, הוא מסתכל בעיניה ואומר: "את".
כל מגדל הקלפים של חייה מתמוטט באותו הרגע. מה באמת קרה לאימה? מה באמת קרה עד שדיליה הייתה בת ארבע? מדוע אין היא זוכרת כמעט דבר? האם המעשה שעשה אנדרו הופקינס היה נכון? חבר מושבעים והשופטים חופרים בעניין זה, כשכל עדות חדשה, חושפת בפני דיליה-בתאני ובפני הקורא, אמת נוספת. לעזרתה באים חבריה הטובים: אריק, בן זוגה, שמייצג את אנדרו בבית המשפט, פיץ, חברה הטוב, ואישה רוחנית וצבעונית בשם 'רותאן', בין כולם מסתובבת בתמימות ובאופטימיות מאושרת, סופי, בתם של דיליה ואריק, כאנטיתזה לדמות בתאני הקטנה, המצטיירת על רקע האירועים. הפרקים בנויים בצורה של רשומון. כשכל פרק מסופר מפי דמות אחרת: דיליה, אריק, אנדרו ופיץ. בדרך זו אנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר על האירועים ומה שמאחוריהם.


יום שישי, 18 בנובמבר 2016

אריך קסטנר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לקחתי לידי ארבעה מספרי אריך קסטנר, וניסיתי לבדוק מהו סוד קסמו של הסופר הזה, שספריו הותירו בכל קוראיו, רושם כה חזק, שאינו נמחה גם עם חלוף השנים.
ב'פצפונת ואנטון' אהבתי את הערותיו לאחר כל פרק. בהערות אלה הוא מוודא, שהקורא הצעיר הבין את המסר אותו ניסה להעביר. העולם מכיל טוב ורע. המידות הטובות של אנטון, האם הלא-אמהית של פצפונת. הקשר החברי בין שני הילדים. המטפלת המושחתת והנסחטת המנצלת את פצפונת, בהיעדר השגחת ההורים. אנטון העני עוזר למשפחה העשירה לפתור את בעיותיהם, ובכך גם תורם לו ולאמו. קסטנר מעמיד ילדים תמימים מול אנשים רעים, וזאת כדי לחנך ולהסביר, בדרך הסיפור, סיטואציות מהחיים, וכיצד לצאת מהן בדרך הנכונה. הוא עושה זאת בגובה העיניים, תוך שהוא מעודד אותם להשתמש בדמיונם הפורה ובשכלם.

ב'אמיל והבלשים', שוב סיטואציה של נער עני החי רק עם אמו, ובוחר להיות ילד טוב, כדי להחזיר לאם העובדת קשה לפרנסתם וללימודיו. אמיל נשלח לביקור אצל סבתו ודודתו בברלין. ברכבת הוא שומר על הכסף שקיבל מאימו. אבל למרות זהירותו, הוא מכוייס בשנתו. לעזרתו מתגייסת בברלין חבורת ילדים, ויחד הם מצליחים להשיב לאמיל את כספו. שוב יש איש רע בסיפור, ואחוות ילדים ותושייה, שמצליחות לפתור את הבעייה ולהפוך את הקערה על פיה.

ב'הכתה המעופפת' אנו מבינים שיחסי אם-בן בספריו, מבוססים לגמרי על יחסיהם של אריך קסטנר ואמו, המושתתים על דאגה, כבוד, והמון אהבה. בספר זה מציג  קסטנר את התיזה שלו לילדים. החיים אינם אידיליה. אין בהם רק אנשים טובים, ויש סיבה לדמעות. גם ילדים נכשלים, נפגעים, נעלבים, חוטפים מכות, אבל החשוב הוא לדעת להתמודד. שני הנתונים ההכרחיים לילדים כדי להתגבר, מסביר קסטנר בספר זה, הם: אומץ-לב ופיקחות: "עליכם להיות חזקים בפני מהלומות... עליכם ללמוד לספוג מכות ואף לעכל אותן. שאם לא כן, תהיו המומים עם הסטירה הראשונה, שיסטרו לכם החיים... ובכן אל יפול רוחכם! גדלו לכם עור עבה."

את "אורה הכפולה" קראתי פעמים רבות. אחד הדברים המרתקים בתאומים הוא לראות את התנהגותם. קסטנר מאד אוהב תאומים. אולי משום שגדל כבן יחיד והשתוקק לאח. ב'פצפונת ואנטון' מדמיינת פצפונת שיש לה תאומה. יש לו ספר הנקרא 'אמיל והתאומים', וספר זה, עוסק כולו בנושא התאומוּת, ובסיטואציה המעניינת, שהתאומות, לי ואורה, מגלות זו את זו במקרה. גם כאן באה לידי ביטוי השקפתו. הבנות מגלות אומץ לב, בהתחלפותן בבתים, ותושייה.
קסטנר מצהיר במפורש שמטרתו היא להגיע לחברה טובה יותר, שבה אין מעמדות, ויש צדק. הדרך בה הוא נוקט להשגת המטרה, היא הספרים לילדים, עם דוגמאות של ילדים שחווים קשיים, נעזרים בילדים אחרים, מגלים אומץ וחוכמה ופותרים בעיות.



יום שישי, 11 בנובמבר 2016

ההיסטוריה הסודית מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


640 עמודים מרתקים מכיל הספר הראשון של דונה טארט 'ההיסטוריה הסודית'. מבקרי העיתונים שיבחו את הספר ואת הכתיבה של טארט, ואכן כתבתי בעבר על ספרה 'החוחית' בבלוג הספרייה,שזכה בפרס הפוליצר היוקרתי. 
מה שמיוחד בספריה של טארט הוא זווית הראייה. אנו בדרך כלל קוראים ספר מצד הטובים: הקורבנות החפים מפשע, המשטרה והבלשים וכמובן שבסוף הפושעים באים על עונשם. אבל הפרופיל של ה"רוצחים" שלפנינו, שונה ממה שאנו רגילים. אנו לומדים להכיר אותם כסטודנטים טובים ומבריקים, ללא שום עבר פלילי, בהתנהלות היומיומית הרגילה שלהם, בחוויות שלהם, מה הם אוהבים לאכול, ובעיקר מה הם שותים, אלכוהול. מה שבבירור מסאב, ומוביל להתדרדרות בהתנהגותם.

ששת חברי החוג האליטיסטי ללימודים קלאסיים מגלים התעלות שכלית של ממש ביוונית, שפות עתיקות וההיסטוריה העתיקה, אך שקועים במצב ניווני מתקדם מבחינה נפשית, וגם היכולת שלהם להיות פיקחים בזמן השיעורים, הולכת ומתדרדרת. מה שמוביל אותם לשני מעשים הרי-גורל. האחד, שנגרם בשגגה, והשני- רצח שכלתני, מחושב מראש.
נראה כאילו הם ניסו ליישם ביחד, ובנפרד מכל היתר, את העולם היווני תוך הזדהות עם פולחנים עתיקים ופילוסופיות יווניות "המוות הוא אבי היופי," אמר הנרי. "ומהו היופי?" "אימה."... ואם היופי הוא אימה" אמר ג'וליאן, "אז מהי התשוקה?..." "לחיות," אמרה קמילה. "לחיות לנצח" אמר באני."
המשותף לכל הקבוצה המסוגרת הזו, הוא קודם כל, הרקע המשפחתי שהם באים ממנו, או יותר נכון, היעדרו. ריצ'רד, המספר, הצטרף לקבוצה מאוחר יותר, והוא מספר שיחסית למקרי המשפחה המעניינים של האחרים, אצלו לא היה שום דבר מיוחד. אבל ה"שום דבר מיוחד" הוא בעצם התעלמות טוטאלית של הוריו בו בתקופת הקולג'. קודם לכן, היה מדובר באב צועק ואפילו מכה, אותו ואת אימו, ולאחר מכן, מוכנים הוריו לשלם את לימודיו בקולג', לא כל כך מתוך דאגה לעתידו ולהשכלתו, אלא בעיקר כדי שיעזוב את הבית. ברגע שהוא מגיע למקום לימודיו, אין לו כסף לקיום, ואין לו בית לחזור אליו.
היעדר משפחה, או יחס מרוחק מצד המשפחה הקיימת, מאפיין את כל הקבוצה, ואולי, אם לא ודאי, שיש בכך סיבה אחת משמעותית לפחות, להתנהגות חסרת האחריות, שהם מגלים.

טארט שותלת התייחסות ל'גטסבי הגדול' המתייחס להוללות, לשתייה ולמסיבות, וכן לספרו של דוסטויבסקי 'החטא ועונשו'. כי כמו ב'החטא ועונשו', גם כאן, אחרי ביצוע הרצח, מתדרדר מצבם של חברי הקבוצה. הם מסתובבים מרוטי עצבים, רבים ביניהם, ועם חרטות מצד אחד, וחששות מהמשטרה, מהאפ בי איי, ומסקרנות של סטודנטים, מצד שני. ובעיקר הם מנסים למנוע מג'וליאן, המרצה הנערץ, לדעת. אבל כדור השלג של המעשה רק הולך וגדל, והחבורה מתפרקת לגמרי, כל אחד לגורלו, עם החטא ועונשו.




יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בית הקפה של נורה אפרון מאת ורד שנבל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ניו יורק. העיר הגדולה. אנשים יכולים להיות בה לגמרי אנונימיים. או למצוא פתאום אהבה גדולה.
ליב ואיילנד, שני ישראלים מוצאים עצמם בדירות סמוכות באפר וסט סייד, שכונה ברובע מנהטן. שניהם מגיעים לשם בעקבות לב שבור. הם מגיעים, כל אחד לחוד, כדי ללכת לאיבוד. כדי להישאר אנונימיים. כך גם ניסן, שאף הוא ישראלי בודד, שברח מהשפלותיה של אמו, והוא מנהל בית קפה. בבית הקפה הזה צולמו בעבר קטעים של סרט, של הבמאית נורה אפרון, שהיא הבמאית של "כשהארי פגש את סאלי" וניסן, שדומה לתום הנקס, ששיחק על סט הצילומים בסרטה החדש, זוכה לרגע של תהילה כשהוא מצטלם איתו.

המשפט "חיים בסרט", מקבל כאן משמעות, כשליב שמנסה להפיק סרטון קצר לקבלת מלגה, מצלמת כל מה שהיא רואה, ומחפשת משמעות דרך עדשת המצלמה, לחיים שלה. היא מתאכזבת שוב ושוב, כשכל הפנטזיות הכמו-קולנועיות של חייה מתנפצות שוב ושוב. נראה שהיא חיה בכאילו, כמו כפיל בסרטים.

אביה שמגדל את ליב לבד, לאחר מות אמה, מביא בת זוג נהדרת, שמתייחסת אליה נפלא, אבל נפטרת גם היא. היא מתכננת חתונה עם מישהו אבל מתאהבת באחר שנפטר. הזקנה, שהיא מתגוררת אצלה ומתייחסת אליה כנכדה, מפונה למוסד סיעודי, ומלבד עבודת המלצרות, היא דואגת להיות מאחורי צוותי צילומים של סרטים, כשהיא מנסה לחוות את החיים של השחקנים: "יש משהו במאחורי הקלעים – הרגעים שהשחקנים מתקלפים מהדמויות ונחשפים – וזה יכול להיות גם בלי כוונה תוך כדי סצנה, ואז יש "פספוסים", שהם הקטעים הכי נצפים, הערבוב הזה בין בדיון למציאות, הדבר הזה שעושה נעים בלב – קשה לה להסביר את זה במילים... היא לא מתעייפת ולא מפסיקה לחפש את החומרים שייתנו לה תקווה. אפילו אם זאת רק אשליה. החומרים שלה היו בדיוק אלה. של מאחורי הקלעים. של האנשים מאחורי השחקנים... וכל זה גורם לה איכשהו להרגיש טוב עם החיים שלה... וכשתצלם את הסצנות האחרונות בסרט הזה היא תרגיש – אפילו תבין, גם אם תתקשה להסביר לעצמה וזה משהו שלעולם גם לא תוכל – שהפיקציה שלו התערבבה עם עלילת חייה שלה".

'איילנד' היה מורה בישראל. אך במהלך חתונתו, רגע לפני החופה, נעלמת הכלה. הוא מסתגר בתוך עצמו ו'קצת יורד מהפסים'  במופע סהרורי של התערטלות מתחת לחלונה, בניסיון להראות לה את עוצמת אהבתו. אבל היא מתעלמת, והוא מגלה, שאחד מתלמידי בית הספר צילם את הסצנה והפיץ ביוטיוב. ההשפלה הכפולה היא זו שמכריעה. הוא עוזב.
וכך הוא מגיע יום אחד לבית הקפה הזה של ניסן בניו יורק, כדי לאכול ארוחת צהריים. וליב, מפילה עליו בטעות את המגש. איך אומרים? כל סוף הוא גם התחלה.


יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

על גופתי המתה מאת מירב הלפרין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לזה צריך כישרון מיוחד. לקחת את הנושא הכי טעון בהוויה הישראלית: המלחמות שלנו. הבנים שלנו שנלחמים במקומות הכי קשים. הרצון להפוך עולם ובלבד להציל את הילד. וכל זה בהכי הומור שיש. כל עמוד והחיוך שלו.
בבסיס הסיפור עומד זוג הורים לחייל שאמור להיכנס לעזה עם פרוץ המלחמה. הם גרושים, אבל לרגל הסכנה המשותפת, הם מתכנסים יחד לחשוב על דרכי פעולה. האב נוטה להיכנס להתקפות חרדה המקצרות את נשימתו, והאם המספרת, שצוחקת על חרדותיו, לא שמה לב, שהיא אפילו מאפילה עליו בדמיונה הקודח.

וכך זה מתחיל: "ככה נראה הגיהנום: עמנואל, בעלי לשעבר, שרוע על הספה אצלי בסלון ובוהה בטלוויזיה בעיניים מכווצות מאימה. המטוסים שלנו מפציצים את עזה מהאוויר, החמאס יורה טילים לתוך ישראל, ראש הממשלה נואם בפנים חמורות, והבן שלנו, עומר, מחכה בתוך טנק כדי להיכנס לעזה. ככה לפחות אני ראיתי את המצב. עמנואל ראה אותו אחרת: המטוסים מפציצים בתים ריקים, ראש הממשלה חסר אונים, ורק החמאס יודע טוב מאוד מה לעשות: להרוג את עומר."
השניים מחליטים, בהשפעת הסבתא האקסטרווגנטית להגיע לשדרות, לדבר עם קצין העיר, לִבְדות התקף לב של האב, ולנגן על ליבו של הצבא לשחרר את הבן כדי לעזור לאב ה"חולה" הגרוש, וכך הם חושבים להציל את בנם.

ברור להם שזה לא צעד נכון, לא צעד נבון, ולא צעד מוסרי, והם אפילו לא חושבים צעד אחד קדימה, על השאלה, מה יש לבן לומר על הרעיון. הם פשוט יוצאים לשם.
השהייה שלהם בשדרות רוויית אזעקות ומצבים מורטי עצבים ומפחידים, אבל הדרך שבה היא רואה את הדברים, ואפילו ההיסטריה שלה, גורמים לחיוך. אמה ועוד שני זקנים, שכבר בקושי יודעים מימינם ומשמאלם, מתגייסים לבדר חיילים עם שירים של פעם, והריחוף שלהם מעל המקום ומעל לזמן יוצר אף הוא סיטואציות הומוריסטיות. כמו גם ההמתנה המאולצת של השניים בצימר "קן האוהבים" בדרך לשחרור הבן.

כשהיא משווה בין הרכילויות שלה למודיעין, זה באמת כבר השיא: "טליה ואני תמיד אמרנו שאם היינו במוסד, היינו מצליחות לאתר את כל המבוקשים בעולם. כל כך הרבה שנים מחיינו עסקנו במודיעין איכותי: למה הוא לא התקשר, מי בת הזוג החדשה של האקס, איך קוראים לחברה הכי טובה שלה, מי היה החבר שלה לפניו, ומי זוכר שעוד בגן רינה היא היתה שמנה. אחרי שנים של ניתוח מקורות מידע, העלאת נתונים ומעקבי רשת, ייקח לטליה ולי בדיוק שעתיים לגלות איפה מסתתרים ראשי החמאס. חבל שהצבא לא מבין איזה פוטנציאל מודיעיני יש לו בין הידיים." הקורא יזדהה עם כל מה שמהווה קונצנזוס ישראלי, ויצחק כמו בסטנד אפ מוצלח. מומלץ.


יום שישי, 21 באוקטובר 2016

'משחק זיכרון' מאת לארס קפלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לארס קפלר הוא שם העט (פסבדון) של אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל מסקנדינביה. יחד הם כתבו כבר כמה ספרי מתח רבי מכר כמו 'המהפנט' ו'חוזה פגניני'.
הספר 'משחק זיכרון' מעמיד במרכזו את יונה לינה, חוקר מוצלח במשטרה עם אינטואיציות טובות. בשל חקירה משמעתית נגדו, מנסים למדר אותו מתיק חקירה מלא בסימני שאלה. אבל משהו בתיק הזה, מעלה בו זיכרונות כואבים של כישלון אישי-משפחתי, והוא נחוש לפענח את התעלומה, ויהי מה, למרות הניסיונות לעצור בעדו.

מקום האירוע הוא בירגיטה-גורדן, פנימייה שיקומית לבנות, בה מתרחש רצח כפול. מירנדה, נערה צעירה, נמצאת ללא רוח חיים כשידיה מכסות את עיניה, והחדר מוצף בדם. במקום אחר, נמצאת גופתה של אליזבת, האחות התורנית, שהיא אשתו של המדריך דניאל גרים. החשד לרצח נופל על ויקי בנט, נערה חדשה במקום. ויקי נעלמת באותו הלילה, כשהיא גונבת מכונית שנותרה פתוחה ובה ילד בן ארבע, שגם עקבותיו נעלמים.

אי-שם במקום אחר מנסה פלורה, לה יש טראומות ילדות משלה, להתפרנס כמדיום עם סיאנסים, אבל כשהיא שומעת על הרצח בפנימייה, היא מתחילה לדמות שהיא רואה רוח רפאים, המכוונת אותה לפיתרון התעלומה. התורנית שעונה לטלפונים שלה למשטרה, רואה בה מטרידה בלבד, ואינה מעבירה את פרטיה לחוקרי הפרשה, אבל פלורה נחושה להעביר את תחושותיה לגורמים הרלוונטים.

יונה לינה, מרגיש בחושיו, שהנערה ויקי בנט אינה הרוצחת. הוא גם בטוח שהיא והילד עדיין חיים. הדרך לפיתרון התעלומה רצופה סימני שאלה, טוויסטים בעלילה ולחישות מפחידות ומסתוריות.
הספר מותח ביותר. ותחושת המתח נובעת בין השאר, מהרמזים שאנו מקבלים, מההשערות שאנו משערים, ומהחששות לגורל הטובים, כשאנחנו כבר יודעים מי הרוצח, אבל אלה שסביבו – לא, והם כמובן חשופים עכשיו לסכנה.

בסקירה אינטרנטית הנקראת 'מה מותח בספרי המתח? סקירת ספרי מתח כחול לבן' שעליה חתום ZNOY נכתב: "הקורא, מתחבר לעולם של כאוס, עובר תהפוכות, שינויים קיצוניים, מאיום לחוסר ודאות, חש אימה, פחד, שרוי במתח מסוכן". ואז שואל ZNOY: "אם כך, מדוע נהנים מספרות המתח? והוא עונה: "כיוון שהיא מבטיחה סיום טוב לחלום הבלהות. הגיבור ניצל, העולם ניצל, הרע נענש והסדר שב על כנו. הבלש, נציג הקורא או הגיבורה של הרומן, מנצחים את הרוע."
בהמשך הוא מצטט את סופרת המתח אדיבה גפן שאומרת: "לבלשים ולמותחנים יש תפקיד חשוב בעולם, הם באים לתקן עולם שהסדר בו הופרע. עיסוקם הוא בגאולה. חטיפה, שוד, תרמית ועד רצח, שהעולם לא יכול להסכין להם, ורק כאשר ייתפס הפושע, הסדר ישוב על כנו ובזאת תבוא גאולה לעולם. עולם המותחנים זהו עולם של איזון.

אוסיף, שבאמת רק בגלל שידעתי שהסוף יהיה טוב – העזתי לקרוא, ואז – לא יכולתי להפסיק.



יום שבת, 15 באוקטובר 2016

'אולי במציאות אחרת'


נקודה להשוואה בין הספרים

'הגשרים של מחוז מדיסון' מאת רוברט ג'יימס וולרו'היומן' מאת ניקולס ספארקס 


כתבה: ד"ר רותי קלמן



'הגשרים של מחוז מדיסון' של רוברט ג'יימס וולר נחשב לספר קלאסי על התאהבות הדדית עוצמתית ומושלמת. רוברט קינקייד, צלם של הנשיונל ג'אוגרפיק, מחפש את אחד הגשרים של מחוז מדיסון ופוגש את פרנצ'סקה ג'ונסון, עקרת בית, אשת איכר, שמכוונת אותו אל הגשר. שניהם מתאהבים בו במקום. לרשותה ארבעה ימים שבהם היא תצטרך  להחליט החלטה גורלית. האם להיסחף וללכת אחרי הכוכבים ואחריו, או לוותר, ולהישאר עם בעלה הטוב, ריצ'רד, וילדיה.

הרומן השני, 'היומן', של ניקולס ספארקס, אף הוא עוסק בבחירה קשה. אלי ונוח נפגשו בצעירותם בקיץ אחד בניו ברן, שבצפון קרוליינה. עם ההתאהבות המיידית, ברור להם שנועדו להיות יחד. אולם אלי באה ממעמד גבוה ועשיר, ונוח – ממשפחה ענייה. אימה של אלי לא אהבה את הקשר, והמשפחה עוזבת את המקום. נוח שולח לאלי אין סוף מכתבים אבל האֵם לא מעבירה אותם לבתה.

אלי חושבת שנוח שכח אותה וכעבור תשע שנים היא נענית לחיזוריו של לון, עורך הדין המצליח והעשיר, ועומדת להינשא לו. אבל בליבה אין היא שלמה עם המהלך הגורלי. כשהיא נתקלת בכתבה שנכתבה על נוח, היא מבינה היכן הוא גר, והיא נוסעת לברר לעצמה אם מה שהיה ביניהם – עדיין תקף, או שהיא משתחררת מהזיכרון, ומתחילה חיים חדשים.

המפגש המחודש מחזיר אותם, עד מהרה, לאותו מצב שבו היו בעבר. עתה צריכה אלי להחליט. האם לחזור ללון, שאותו היא אוהבת, ואיתו יהיו לה חיים נוחים, אם-כי היא תהיה אצלו תמיד במקום השני אחרי עבודתו, או שהיא מודיעה ללון שהיא מבטלת הכל ועוברת לחיות את חייה עם נוח.

כשקראתי את שני הספרים, בנקודת ההכרעה הגורלית והדרמטית מאד, שבפניה עומדות שתי הנשים בשני הספרים, עלו בי המלים של השיר היפה 'מציאות אחרת' שכתב והלחין דידי שחר: נפגשנו מאוחר מדי, / ראיתי שגם את נסערת, / רעדת מעט כשהיבטת בעיני, / אך אולי, / מאוחר מדי. / - - אולי בזמן אחר, / אולי במציאות אחרת, / תהיי בשבילי, בשבילי מאושרת, / ויופיך ילטף את חיי, אך אולי, / מאוחר מדי."

האם מאוחר מדי? שואלות שתי הנשים, כל אחת בתורה. האם לקום וללכת אחר הלב? אחר החלומות? או להמשיך בחיי, מבלי לפגוע במי שאני כרגע איתו, וגם בילדים, במקרה של פרנצ'סקה.

אין לי כוונה לגלות, למי שלא קרא, את הבחירה שעשו השתיים. הספרים שווים קריאה והנאה צרופה. אבל לבחירות יש המשך. ומעניין לראות את המשך חייהם של האוהבים. האם צדקו? האם חיו טוב? האם הצטערו על הבחירה? האם האהבה המשיכה לַנֶּצַח? קיראו!!!


יום שני, 10 באוקטובר 2016

מלאכים באופק מאת מרב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ענבל, גיבורת הספר 'מלאכים באופק' עורכת את חשבון נפשה. נושאת עימה זכרונות מילדותה, כשגדלה בקיבוץ, בחדר הילדים, כשניסתה לשרוד בעזרת דמיונה בחברת הילדים עם הכללים הנוקשים שחלים על ילדים שם. עם הזיכרונות היא שבה להיות ילדה. לפני השינה נהגה אימה לשיר לה שירי ערש. אחד מהם היה: "דו-גית נוסעת, מפרשיה שני-יים ומלח-יה נרדמו כולם..." היא לא נרדמת, ומשחזרת כמו ילדה "דוגית נוסעת, מפרשיה שניים, כל מלאכיה נרדמו כולם, ונתקעת כמו תמיד עם המלאכים. מלאכים הם תמיד ערים, לא? כמו אלוהים. אז למה הם נרדמים פתאום, ומה הם עושים בדוגית, שזה סוג של סירה קטנה... פתאום מתחשק לי נורא להעיר את מלאכיה, לצעוק להם באוזן ואולי גם לתקוע להם מרפק, כאילו בטעות, כמו לנטע..." וכך היא מרגישה, שהמלאכים שהיא זקוקה להם נרדמו.

ענבל מתאהבת בישי ונכנסת להריון, כשהיא עדיין בלימודים. הם מתחתנים ועוברים לגור בבני ברק, כשהם מגדלים באהבה את בנם אבשלום, אבל מקרה לב נדיר, נוטל מהם את הילד לעולם, כשהוא רק בן שנתיים. ענבל לא יכולה לשאת את הזיכרון, ולא את הקשר לישי, והם מתגרשים. "רק כאן, בתוך הים, אני מפסיקה לחשוב על אבשלום. הזמזום הזה שבראש, הזמזום הזה שמלווה אותי כבר שנתיים – "אבשלום-אבשלום-אבשלום-מי-ייתן-מותי-תחתיך-היום"...וכך בכל הספר אנו ממשיכים לשמוע את פס הקול, של ילדותה (השם ענבל מרמז על הצלילים שבה), של בגרותה, שיש בו מן השירים של כולנו, ומן הפסוקים המקראיים המלווים אותנו ומצביעים על הגורל, שאיתו לפעמים צריך לדעת להשלים. היא עדיין לא שם, כי המלאכים שלה עדיין ישנים, וגם היא לפעמים, ישנה בהקיץ, והחלומות שלה, סוריאליסטים כמו שחלומות יודעים להיות, הם החלומות של ענבל הילדה, ועד שלא תפתור את כל החידות ואת כל המצוקות, לא תוכל להמשיך, וכדי שתוכל להמשיך, היא נותנת לעצמה להיסחף בחוויות יוצאות דופן.

כשהיא פוגשת את נדב – בתקופת האבל שבה היא מתהלכת כמת החי – הוא מופיע כמו מלאך. ושמו, נדב, מצביע על מה שהוא, נדיב, טוב, ורגוע ומכיל. היא יולדת את התאומים יעל ואייל, שהופכים לכל עולמה, אבל תמיד ברקע היא זוכרת את האובדן, ולכן היא גם חרדתית מעט. לדוגמא: כשהיא לוקחת את אייל לפנימייה שלו "ואז עלינו לירושלים... והגענו לפנימייה ופרקנו ילד ומזוודה וציפיות וחששות והבטתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה – והאיל איננו." לכאורה, אייל הוא שֵם הבן, אבל נראה שבזיכרון שלה, וגם בזיכרון הקולקטיבי שלנו, יש את עקידת יצחק, שלא האיל הוא המועלה לעולה, כי אם הבן, ואנחנו חרדים ביחד איתה, ועוד יותר, כשבתה, יעל, הולכת לאיבוד במחנה הקיץ.

ספר על נפש פצועה שלומדת לשרוד בעזרת סוריאליזם, הומור ומלאכים באופק.


יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

צמאון: שלישיית המדבר מאת שולמית הר-אבן


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'צמאון' של שולמית הר-אבן, הוא ספר למיטיבי לכת, תרתי-משמע. גם משום הלשון המקראית שהותאמה במיוחד לתקופה המתחילה בדור המדבר, שיצא ממצרים, וגם כי הקורא צועד ונח, צועד ונח, ביחד עם המחנה הנע בעקבות עמוד האש. לא קל להיות במדבר ארבעים שנה, ולא קל להתיישב בארץ חדשה, לברוא יש מאין.

מדובר בשלוש נובלות, המשקפות תקופות מחיי עם ישראל. הראשונה 'שונא הנסים' ממוקמת בהיסטוריה של היציאה ממצרים וההליכה במדבר. דור, ששמח לצאת, אך לא ידע לאן בדיוק הוא הולך, ומה מצפה לו. שנאלץ לחיות חיי נוודים, ולסוב במדבר ארבעים שנה, למרות שהדרך לא באמת הייתה כה ארוכה.

מה שמעניין בין השאר, הוא הפרשנות של הסופרת לביטוי כבד לשון של משה "חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמרו עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר... היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא יישאר לו זכר... עכשיו קשה היה למצוא בו דבר מצרי מובהק, אבל גם עברי לא היה ככולם. מצרַים... במלים נמלצות, בנימוס, והוא בכובד-פה, ושפת העברים שבפיו כבדה... לעתים הייתה משתרבבת לו מלה מצרית, והיה מסמיק כולו..." פירושה של הר-אבן לכובד הפה: משה לא באמת גימגם, אלא שהעברית הייתה שפה שאינו רגיל בה, שהרי גדל בארמון מצרי. כמה פשוט. כמה הגיוני.

הקשיים של בני המדבר היו לא רק קשיים פיזיים. הם גם לא היו בטוחים בכוונה, במטרה, נאלצו להתמודד נפשית: "לילה-לילה ברח מישהו מהמחנה. רעבו לירק, לדגה, לקול המון המים החיים ההולכים בטח ביאור. אולי גם למראה סירת מפרש דקיקה, גבוהה, מחליקה חרש במים וחולפת על פני הסהר הנמוך. חוזרים היו למצרים בהחבא, בלי להודיע לאיש... בלילות היה הפחד. לא דיברו על כך מעולם. דומה היה כאילו כל המדבר כולו קם למעוך אותם בשנתם... השמש, מדי בוקר, היתה גאולה ונס."

הנובלה השנייה 'נביא' מפתיעה בכיוונה. ה'נביא' 'חיואי', שונה מהנביאים שאני מכירה מהמקרא, לא רק בשמו, ולא כי הוא נביא שקר, אלא שהוא בכלל מבני הגבעונים, שכרתו ברית עם יהושע במרמה, כדי שלא יכחידם. זווית הראייה של הר-אבן, מפתיעה ומקורית. אין היא לוקחת את הדמויות המוכרות לנו מהמקרא, אלא אנשים, שהם אפילו לא מהמיינסטרים, אפילו לא מבני-ישראל, ומעמידה אותם במרכז הבמה. מסביב, אפשר לראות את החיים החלוציים הראשוניים בארץ. את הנחלאות הראשונות.

הנובלה השלישית 'אחרי הילדות' שוב מפתיעה. כאן נמצא הד לעקידת יצחק, שלא באמת התבצעה, אבל השאירה צלקת, ואיך סלוא, ניצול העקדה של אביו, מנסה לחיות את חייו למרות המשקע והטראומה.



יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

איש ושמו אוֹבֶה מאת פרדריק בקמן תרגמה משוודית: יעל צובארי


כתבה: ד"ר רותי קלמן


אני לא מאמינה שזהו ספרו הראשון של המחבר השוודי הצעיר פרדריק בקמן. פשוט לא היפסקתי לצחוק, אפילו בקול רם, במהלך הקריאה, ואפילו – להיפך. הספר פשוט כתוב נפלא, ואני רוצה שכולם יקראו אותו.

אוֹבֶה המוצג לנו בתחילת הספר, מיואש מהתנהגותם של אנשים, משטחיות למידתם ועבודתם. הוא אינו מתחבר לטכנולוגיה ומאמין בחוק. אובה, מוכשר בשכלו ובבנייה, מוכרח להיות עסוק. כל עוד עבד, וכל עוד היה באפשרותו להבריג בורג ומה לתקן – הכל היה בסדר: "אדם צריך להיות מועיל, זו הייתה דעתו. והוא תמיד היה מועיל, זאת עובדה שאיתה איש לא יכול להתווכח. הוא תמיד עשה את מה שהתבקש. עבד, מעולם לא לקח ימי מחלה, התחתן, החזיר חובות, שילם מסים, מילא את חלקו, נסע במכונית ראויה. וכיצד החברה הודתה לו? פשוט נכנסו אליו למשרד ואמרו לו ללכת הביתה, זה מה שהחברה עשתה. וביום שני אחד הוא כבר לא היה מועיל."
אוֹבֶה נשבר. אבל מי שלא מניחים לו להישבר, הם השכנים החדשים, מלאי החיים והחברותיים, שעוברים לגור לידו, ומביאים אותו, בעל-כורחו, לראות את החיים אחרת.  פראוונה ההרה, שהיא הרוח החיה, פטריק, בעלה, והילדות, ובתוספת כמה שכנים מעניינים, מצליחים לחדור את השריון הזועף שלו.

הפגישה הראשונה בין אובה לבין המשפחה שתגור מעתה לידו נראית כך: "אוֹבֶה מסיט את הווילונות... כמה דמויות נגלות לעיניו. אישה נמוכה, כהת שיער וממוצא זר באופן מובהק, כבת שלושים. היא מחווה תנועות ידיים זועמות כלפי איש מגודל ובהיר בן גילה שמצטופף במושב הנוסע של מכונית יפנית קטנה. למכונית מחוברת עגלה נגררת שברגעים אלה ממש משפשפשת את חזית הבית של אוֹבֶה... "לכל הרוחות..." נוהם אוֹבֶה דרך החלון כשאחד מגלגלי העגלה רומס את גינת הנוי שלו. הוא שומט את הארגז מידיו, הוא קופץ את אגרופיו. דלת ביתו נפתחת... "מה לעזאזל נראה לכם שאתם עושים?" צורח אוֹבֶה..."
והוא מצחיק ברצינותו: "אוֹבֶה בוחן את המוכר ארוכות, ואז מנופף לעברו בקרטון לבן בגודל בינוני. "אז זה מה שנקרא או-פד?" הוא תובע לדעת. המוכר... נראה מוטרד. ברור שהוא נלחם בדחף לחטוף את הקרטון מידיו של אוֹבֶה. "כן, בדיוק. אייפד..." "והוא טוב?..." כן... הוא מעולה... אבל תלוי כמובן באיזה סוג מחשב אתה מעוניין." אוֹבֶה מכוון אליו עיניים רושפות. "אני רוצה מחשב! מחשב רגיל! "... כן, כלומר, זה בעצם לא מחשב רגיל. אולי תעדיף... לפטופ?"... אוֹבֶה מטלטל את ראשו בזעם ורוכן מעל הדלפק. "לא. אני לא רוצה 'לפטופ'. אני רוצה מחשב!" המוכר מהנהן בהבנה. "לפטופ זה מחשב." משתררת שתיקה נוספת, לא שונה בהרבה משתיקה שעלולה להשתרר בין שני אקדוחנים ..."

מצחיק. מקסים. מרגש!!!



יום רביעי, 21 בספטמבר 2016

'עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות' מאת אלכס פז-גולדמן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופר אלכס פז-גודלמן הוא גרוש ואב לשלוש בנות ובן. כשבנותיו עברו תהליך קשה בעטיים של הגירושים בינו לבין אשתו, הוא חיפש ספר ילדים שמציג בהומור וברגישות את הנושא. משלא מצא – החליט לכתוב ספר כזה. הספר 'עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות', לא מהסס להגיד את האמת. יש דמעות, ויש כאב, ויש רגשי אשם, אבל ביחד – בעידוד ובתמיכה הדדית - לומדים כל בני המשפחה לעמוד בפני המציאות,  לקבל מצבים חדשים ולהשלים עימם.

במרכז הספר עומדת תעלומת היעלמה של 'רוקפור' חתולת הבית הלבנה, עם העיניים הכחולות והסרט האדום. דלית, הבת האמצעית, שהיא בכיתה ה', מספרת את הסיפור, את תגובות המשפחה ואת צערה שלה, על החשש מפרידה סופית מחתולתה האהובה. החשש מצטרף לטראומה, שטרם התאוששה ממנה, של פרידת הוריה "כמה רציתי לשכוח את הלילה ההוא. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שההורים שלנו רבו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהלכנו לישון לצלילי הצעקות שלהם... אבל בלילה ההוא זה נגמר לגמרי אחרת... ואמא אמרה לאבא בקול חנוק שהיא כבר לא יכולה, ושאי-אפשר למשוך את זה לנצח. והיא הסתכלה לעברנו ואמרה בקול רם וצלול, "אנחנו מתגרשים!" היא אמרה את זה מגבוה, כאילו היא לא מדברת אלינו בכלל. כאילו המילים אמורות לטוס לנו מעל הראש ולצאת מהחלון האחורי של הבית. אבל המילים לא עברו מעלינו ולא נעלמו, אלא הידהדו בחדר בקול גדול ומצלצל..."
בינתיים הזמן עבר. הילדים התרגלו לשגרה חדשה, שבה האב גר בדירה קרובה. הוא קנה בגדים לילדים, כדי שלא יצטרכו להביא איתם מזוודה בכל פעם, וגם משחקים, וכדומה ופעם בשבוע כל השלושה שוהים אצלו. אבל עתה, ברגע של משבר, משתפים ההורים פעולה, והמשפחה מתאחדת במאמציה לאתר את החתולה האהובה.

הם תולים מודעות בשכונה, אך מתברר להם שהמודעות נתלשו, ודלית חושדת בתלמיד מכיתתה: "... כשחזרנו לכיתה, גיליתי לתדהמתי שמישהו הסיר את המודעה שתליתי. לא הייתי צריכה לנחש מי זה: רום מזרחי, ראש ועד הכיתה, עדיין עמד ליד הלוח והחזיק בידו את הדף התלוש, ועל פניו חיוך מדושן עונג. "למה הורדת לי את המודעה?" צעקתי עליו. "זה לוח מודעות כיתתי, לא ציבורי רק לוועד הכיתה מותר לתלות פה מודעות!"

בזמן החיפוש, עולים זכרונות אצל דלית. זכרונות של תקופה יפה, שבה היו 'רוקפור' ואבא בבית. איך הוריה התרפקו זה על זה באהבה, ואיך החתולה התרפקה עליה.  האם יהא עליה להשלים גם עם אובדנה של 'רוקפור' ? המפנה החיובי מביא עימו גם קשר חדש ומיוחד.
ספריו הקודמים של פז-גודלמן  - 'תעלומת העיניים השחורות-כחולות', 'המרגל האבוד והשמלה הירוקה' ו'הרפתקה בחולות' נבחרו למצעד הספרים.


יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

פַּרְנָסוּס על גלגלים מאת כריסטופר מורלי תרגום: יהונתן דיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


את הספר הזה חילקנו לחברי מועדון הקריאה כספר ראשון לשנה זו. לדעתי היתה זו בחירה מוצלחת מאוד של המנחה, אבישי מונק. זהו ספרון קטן, בן 195 עמודים בלבד, אבל כולו הנאה צרופה.
כריסטופר מורלי כתב את הספר ב-1917, והוא מתאר תופעה, שכנראה כבר הייתה נדירה בשלב זה, והיא תופעת מכירת ספרים נודדת שהייתה קיימת בימי הביניים, כשהספרים היו עוד כתובים ביד, ולא מודפסים. הפעם הראשונה שבה מוזכרת מכירה כזו היא ב'מחברות עמנואל' של עמנואל הרומי (מהמאה ה-13), כשהוא מספר שליד חבורתו עבר רוכל שמכר ספרים בתוך חביות גדולות.
הרוכל שלנו הוא רוג'ר מיפלין, ברנש קטן משכיל ומעניין, העוזב משרה של מורה כדי לנדוד ממקום למקום עם קרון שהוא קורא לו 'פַּרְנָסוּס'. לקרון שתי דפנות נפתחות 'מפרשים' החושפות שפע של ספרים מכל הסוגים. כל רצונו של מיפלין, הוא להביא את הספרים (המודפסים) לאדם הפשוט, שלא היה מגיע אליו, אלמלא הוא.

כדי לעודד מכירת הספרים, הוא גם קורא בדרכים בפני הקהל המתקבץ, או בחוות בודדות שהוא מגיע אליהם. בכישרון רב, הוא יודע לדבר בנימה אחרת, אל כל אחד מבני הבית. לאשה המבשלת הוא יציע ספרי בישול, לילדים – ספרי הרפתקאות ואגדות, לבעל הבית – ספר על חקלאות וכדומה.

יום אחד הוא מגיע לחוות סבין שבניו אינגלנד, ופוגש בהלן מק'גיל, בחורה לא נשואה, בת 40, הרגילה לדאוג למשק הבית, בזמן שאחיה אנדרו, שתחילה עבד בחקלאות עד שגילה את כשרון הכתיבה שלו, משאיר לה ולעובדי משק הבית את כל המטלות. מדי פעם יוצא האח ללמסעות לתקופות ארוכות כדי להוסיף לעצמו חומרים למחשבה וכתיבה.
כשמיפלין מגיע עם פַּרְנָסוּס אל פתח הבית, ומתעקש לחכות לאנדרו, כדי למכור לו את פַּרְנָסוּס על כל התכולה, מבינה הלן, שאם אחיה יראה את הקרון מלא הספרים, הוא ירצה לקנות אותו, ויפליג לדרכו, כשהוא עוזב אותה עם כל מטלות החווה. לכן בספונטניות מחושבת, היא מחליטה, שהיא תצא בעצמה להרפתקה שמעולם לא הייתה לה.
מיפלין מתחיל את המסע שלה ביחד איתה, והוא מלמד אותה את תורתו: "אין טעם בכתיבת רשימות ספרים לאיכרים... אתה צריך לצאת ולבקר את האנשים בעצמך, ולהביא את הספרים אליהם, לדבר עם המורים, למרר את חייהם של עורכי העיתונים הכפריים ושל ירחוני החוות ולספר לילדים סיפורים. וכך לאט-לאט, אתה מתחיל להחדיר ספרים טובים לוורידי האומה. זו עבודה גדולה, תדעי לך!"

בדרך מגלה הלן את החיים, את האהבה, ואת יכולתה לחשוב באופן ספרותי: "השמש כאילו התמקדה בפַּרְנָסוּס, ואנו נסענו לאורך הדרך הלבנה בתוך קרן של אור מוזהב... נראה שהפרופסור הקטן והמטורף הדביק אותי בחיידק הספרותי שלו..."




יום שישי, 9 בספטמבר 2016

'כריסטופר קולומבוס : יהודי בסתר' מאת מייק אוונס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מזמן לא החזקתי בידיי ספר, שאינו ספרות יפה, ובכל זאת גרם לי לעניין כה רב. הספר 'כריסטופר קולומבוס – יהודי בסתר' עשה זאת. מחברו הוא סופר, שספריו הם רבי המכר מס. 1 של הניו יורק טיימס. מאמריו עוסקים בישראל ובמזרח התיכון, והוא נחשב למומחה גדול בתחומנו.
הספר הזה, הוא פרי מחקר, שבו נבדקו כל כתביו ומכתביו של האדמירל כריסטופר קולומבוס, שיצא בשליחות זוג המלכים הספרדי: פרדיננד ואיזבלה, כדי לגלות נתיב מערבי להודו, ובמקום זאת גילה את יבשת אמריקה. כמו-כן מובאות עדויות של אנשים אחרים בני אותה תקופה, וכן נבדקו מסמכי המלכים הספרדיים עצמם.

חביבים היו עלי בילדותי ספרי המסע של מגלי העולם: קולומבוס, מגלן, וסקו דה גאמה, ואחרים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שלקולומבוס היה קשר כלשהו ליהדות. עתה שכנע אותי הסופר מייק אוונס, שאכן היה קולומבוס יהודי, ומה היו ההשלכות של עובדה זו, על חייו, ועל חיי היהודים, אפילו עד ימינו.

העובדה הראשונה היא, שלא סתם יצא קולומבוס למסעו הראשון דווקא ב-1492, שנת גירוש ספרד. באותה השנה, החליטו המלך והמלכה הספרדיים, שהם רוצים לסלק את כל היהודים באופן מוחלט, ולמה? גם שנאה, וגם כדי לרשת את רכושם. אך צעדם זה הותיר את ספרד ללא המשאב החשוב הזה שלהם, היהודים שהיו גם בנקאים, רופאים, סוחרים ועוד. לפני כן, הכריחו את היהודים להמיר את דתם. חלק היו 'קונברסוס' – יהודים שהמירו את דתם, אך שמרו על המסורת בסתר, וחלק היו 'מאראנוס', אנוסים, שגם הם המירו את דתם, בלחץ האינקוויזיציה האיומה, ועזבו לחלוטין את הדת היהודית. קולומבוס היה אמור להפליג בשבוע שלאחר התאריך האחרון שבו יכלו היהודים להישאר על אדמת ספרד. למרות זאת, הכריח את כל אנשי צוותו, שחלקם היו יהודים, להתייצב שבוע קודם על הסיפון, עד שעה לפני שעת האפס של הגירוש.

אוונס מוכיח, שקולומבוס היה 'קונברסו', כלומר, לכאורה נוצרי, אבל קיים אלמנטים מסורתיים יהודיים. מסתבר ששפתו היתה 'לאדינו', היא השפה בה השתמשו יהודי ספרד. הוא נהג לציין במכתביו שני תאריכים: האחד לספירת הנוצרים, והשני לספירה היהודית. בראש מכתביו לבנו הופיעו האותיות העבריות 'ב"ה', וחתימתו המשולשת הכילה אותיות, שכנראה היו אותיות של אמירת קדיש. בצוואתו השביע את בניו וצאצאיו להמשיך ולחתום כך, ובעצם זו הייתה דרכו להגיד להם לומר עליו קדיש. הוא גם צירף למסע את דה טורס, שדיבר עברית, כי האמין שימצא גולים יהודים מעשרת השבטים האבודים, ורצה להיות מוכן לתקשורת איתם.
קולומבוס נפטר בן 55 ממחלות קשות, אבל בזכותו מצאו יהודי ספרד, המגורשים, מקום מפלט גם ב'עולם החדש' שגילה קולומבוס, ובכך הציל יהודים רבים.



יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

'גוּדַאי' מאת זהבה גושן ומעין בן-הגיא

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שיתוף הפעולה בין זהבה גושן, עם סיפור ילדותה ובגרותה באתיופיה, לבין מעיין בן-הגיא, הפך לרומן רגיש ונוגע, המאפשר לנו הצצה לחיים באתיופיה, שהם לא קלים, אך מלאי יופי, חלומות גדולים, והקושי שבין אלה לאלה.
במרכז הרומן נמצאת גודאי, ילדה קטנה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור. גודאי סופגת בכישרון את עוצמת החיים סביבה, ומיטיבה לספר.
דרך עיניה, אנו נחשפים למגוון החיים היומיומיים של יהודי אתיופיה ושל משפחתה המבוססת. עצי הקפה, עדר הבהמות, שדות הטֶף, השעורה, התירס והעדשים, השמירה על שדה קלחי התירס מפני הקופים, המוטלת על ילדות הבית, האוכל המיוחד המתובל היטב – ובמיוחד האינג'ירה, הלחם האתיופי.
עוד אנו קוראים על הבּוּנָה, טקס שתיית הקפה המסורתי בחברה האתיופית, הכולל קלייה והכנה של הקפה ושתייתו בצוותא כמפגש חברתי, המתרחש כמה פעמים ביום, בין בני המשפחה ועם אורחים וחברים.

משחקי הילדות עם האחיות, החברות ובנות הדודות, והמנהג, שהבנות המתחתנות בגיל צעיר, עוברות לחיות בבית הבעל, מה שגורם בביתה של גודאי, לשינויים מהותיים. אחיותיה, אמורות לעבור לבתי חתניהן, ואילו הכלות של הבנים, אמורות להגיע לביתם. רק מי ששידוכה לא הצליח, תחזור לביתה. וכך אומרת גבטה, בת הדודה, כשהן משחקות "מסכנות, שמעתי שעומדים לקחת לכן את למלם, ושבמקומה תבוא לגור אתכן הכלה של וורקט." (ע' 91).
עוד אנו נחשפים למסורת האתיופית של טקסי עונות החקלאות, האמונה היהודית ושמירת המסורת, הכבוד לקֶסים, למבוגרים ולהורים, והאגדות הנקשרות לירושלים: "ברהני אומרת שבירוסלם שיעורי הבית נעשים מעצמם.... וכשאת הולכת את דורכת על זהב. מרוב שיש שם זהב אף אחד לא טורח להרים אותו מהאדמה" (ע' 125).

בניגוד לרוב הילדות, מחליטה גודאי, שהיא חייבת ללמוד לקרוא ולכתוב. אחיה מלמד אותה, וגם מצליח לשכנע את האב לשלוח אותה ללמוד באמבובר, עיר שרחוקה מאד מהכפר שלה. כדי להגיע לעיר זו, היא צועדת ביחד עם אחיה, מהלך יום שלם, ומגיעה הביתה רק בסופי שבוע ובחגים: "אלה היו הימים שאחרי הקציר ולפני הפסח. קיבלנו חופשה מבית הספר כדי שנוכל לחזור ולעזור בבית בהכנות לחג שהיו בעיצומן. העמדתי את כל כלי החומר הישנים והסדוקים ויצאתי לשבור אותם. בבית כבר היו כלי חרס חדשים ויפים שדודה זאודה הכינה ושישמשו אותנו עד הפסח הבא. מערב החג נבשל בהם, ונאכל את בשר הכבש הצלוי שיישחט כקורבן החג... כל אחד מבני המשפחה יקבל בגד חדש – גלימות ושמלות מבהיקות מלובן מעוטרות בשוליהן ברקמה..." (ע' 139)
במהלך הסיפור הולך ומתגבר זרם הקבוצות הנעות בדרכן לישראל. הדרך מלאה בסכנות של חשיפה ומעצר, שודדים ואויבים, ונמשכת על פני ימים רבים של הליכה בתנאים קשים, לתחנות הביניים, ועד למטוס שיסיע אותם לישראל.
לקרוא, להזדהות, ולהבין. 

יום שישי, 26 באוגוסט 2016

סיפורי חייו של מר פיקרי מאת גבריאל זווין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר נקרא באנגלית The Collected Works of A.J. Fikry, מה שבדרך כלל מתורגם לעברית כ"כל כתביו" של מישהו. אבל במקרה של איי-ג'יי פיקרי, הדמות הראשית ברומן שלפנינו, אין מדובר באמת בכתביו, אלא באמת, כפי שהמתרגמת יעל סלע-שפירו הגדירה, "סיפורי חייו" של מר פיקרי, שהוא בעל חנות ספרים קטנה ועמוסה באי אליס, הוא האי שאליו מגיעים המהגרים לארה"ב.

סיפורי החיים מובאים לפנינו בשתי דרכים: האחת – כל פרק, המקדם אותנו בזמן, נפתח בשם של סיפור שמומלץ ע"י איי-ג'יי. לפרטי הסיפור, הוא מוסיף את הסברו, מדוע הוא אוהב אותו, ותמיד יהא זה סיפור שמתקשר בעצם לחייו של איי-ג'יי, למרות שלא הוא זה שכתב אותו, או לתובנה שהוא רוצה להעביר.

הדרך השנייה היא באמצעות המספר הכל--יודע, שמתאר לפנינו את הלך רוחן של הדמויות, ובעיקר – של איי-ג'יי.
הוא רק בן 39, בתחילת הרומן, אבל כבר אלמן, שאיבד את אשתו האהובה בתאונה ובה בעת גם את התינוק, שנהרה ברחמה. הוא אינו מתגבר על כך, אך גם אינו רוצה שאנשי המקום ירחמו עליו. מכאן הוא ממשיך לעבוד בלא חשק ובזעף, וכך קורה, שסוכנת הספרים של הוצאת "פטרודקטיל" מגיעה, כדי להציע לו ספרים חדשים מקטלוג החורף של ההוצאה, והם מתחילים ברגל שמאל: "ערמות מטות לנפול של עותקי קריאה מצטמחות לאורך הקירות, ולרגע אמיליה נתקפת ייאוש... כשאמיליה מגיעה לאמצע המסדרון, שרוול הסוודר שלה נתפס באחת הערמות, ומאה ספרים, אולי קצת יותר, צונחים ארצה בקול רעם מהדהד. הדלת נפתחת, ואיי-ג'יי פיקרי נושא את מבטו מההריסות אל הענקית הבלונדינית-עם-גוונים שעורמת בבהילות את כל הספרים שנפלו. "מי את, לעזאזל?".

ההמשך לא מתקדם לכיוון חיובי יותר. היא מציעה לו את "פריחה מאוחרת", ספר זכרונות "ממואר" של בן 80, שאשתו מתה שנתיים לאחר חתונתם, בגיל שמונים ושלש. איי-ג'יי פיקרי, לא מתלהב בלשון המעטה, דוחה גם הצעות אחרות שלה, והיא כמעט בורחת החוצה.
ואז, בתוך דמדומי מחשבותיו, בדידותו וחסרונה העצום של אשתו, קורה לו דבר מוזר. הוא מגיע יום אחד לחנותו (הוא גר מעליה), ומוצא לתדהמתו תינוקת בת שנתיים וחודש, בשם מאיה. לבובתה מוצמד פתק שבו מבקשת אימה של הילדה להשאיר את התינוקת אצלו. גופתה של האם מתגלה על חוף הים כעבור יום, ואיי-ג'יי פיקרי, שמעולם לא החזיק בידיו תינוק, ובוודאי לא ידע לטפל בו, מוצא עצמו אבא לילדה חכמה ומדהימה, שגדלה בחנות הספרים, ויונקת את חכמת החיים מתוך הספרים.

לאט לאט, אנו רואים איך איי-ג'יי משתנה, מתרכך, מביע אהבה, מוצא אהבה חדשה וטובה, ונפתח מחדש לעולם. "פריחה מאוחרת".
את "סיפורי חייו" הוא מקדיש לבתו מאיה. רומן יפיפה.

יום שבת, 20 באוגוסט 2016

ללכת בדרכךָ מאת ג'וג'ו מויס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ביום העיון האחרון למנהלי ספריות, נשאלנו במהלך סדנה, מהו הספר האחרון שכל אחד מאיתנו קרא. שלושה מבין הנוכחים ענו שהספר הוא ' ללכת בדרכךָ'. גם כמות המחכים בתור לספר זה בספרייה, למרות מספר העותקים שיש לנו ממנו, מצביעה על אותה תמונת מצב. הספר הוא רב מכר עולמי, ובצדק.

הקריאה זורמת, מסקרנת ופותחת פתח לנשמתו של וילי, צעיר ממשפחה עשירה ואינטלקטואלית, שהצליח בעסקים ונחשב לאיש שידו בכל. וילי אהב לחיות את החיים במלואם, ניסה להביא אותם עד לקצה, לאתגר עצמו בספורט אקסטרים, ולאהוב את בת זוגו.
הוא מאלה שמשדרים יוקרה, פינוק ולעיתים יוהרה, אבל החיים נעצרים שלא כצפוי, בריצה אחת, בהולה מדי, בגשם.
בזמן שהוא מנסה לחצות את הכביש בדרך למונית שעצרה לו – כשהוא מנהל, בו בעת, שיחה בטלפון, בדרך לעוד יום עמוס של עבודה – הוא נדרס.

פעמים רבות אני מוצאת עצמי עוצרת ומתרה בעצמי שלא לקבל את חיי כמובנים מאליהם. היכולת הזו לחשוב, ללכת, לראות, לדבר, להיות מסוגלת לעשות כל מה שאני עושה, לראות את משפחתי האהובה מסביבי, ולחוות איתם רגעים רבים של אושר, היכולת הזו ניתנה לי במתנה לזמן מוגבל. אי המחשבה על כך היא סוג של יהירות. ראוי לנו להיות צנועים יותר, ולהבין, שכל מה שקיבלנו הוא מתת, ועלינו ליהנות מזה, בכל רגע, וכל עוד אנו יכולים.

והנה ויל, מתעורר לאחר התאונה, ומוצא עצמו משותק בארבע גפיו. ראשו צלול לגמרי, אך ליבו שבור לגמרי כי הוא קולט באימה את כל מה שאין הוא יכול לעשות מעתה והלאה. כי מה שהוא מעתה, אינו ה"ויל" שהיה רוצה להיות. הוא מדוכא וזועף, והמטפלות בורחות ממנו.

לואיזה היא צעירה מקומית פשוטה, שמוצאת עצמה מחוץ למעגל העבודה, לאחר שבית הקפה שבו עבדה נסגר. המשפחה מוצאת עצמה במצב קשה. האב, עומד לקבל אף הוא הודעת פיטורין מהמפעל שלו, האם מטפלת בסבא שנפגעו יכולותיו השכליות, ואחותה של לואיזה, מטפלת בתומס, הילד שנולד לה מחוץ לנישואין.

לואיזה, עם השכלה מינימלית, ללא הכשרה בשום תחום, וללא ביטחון בעצמה, אבל עם שכל ישר, מבינה שאין היא יכולה לבחול בשום עבודה שתוצע לה, והיא מגיעה לראיון עבודה אצל קמילה טריינר, אימו של ויל. היא מתקבלת, ומגיעה ליום העבודה הראשון שלה. האם עורכת ביניהם היכרות, ונתן, האח המוסמך, עוזב אותם לבד. "עמדתי באמצע החדר, ידי תחובות בכיסי, ולא ידעתי מה לעשות. ויל טריינר המשיך להביט בחלון כמו לא הייתי שם."
בהמשך. ילמדו ויל ולואיזה להכיר זה את זה היטב. היא תלמד את צרכיו ונשמתו, הוא, יבין מה היא מחמיצה בחיים, וילמד אותה להבין למה היא מסוגלת. נפלא.




יום שישי, 12 באוגוסט 2016

המלך צ'ינגיס הראשון מאת יונתן ילון

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'המלך צ'ינגיס הראשון' מתכתב במעט עם ספר הילדות שלנו 'המלך מתיא הראשון' שכתב יאנוש קורצ'אק.
בספרו של קורצ'אק, המלך הוא נסיך צעיר, שאיבד את הוריו בגיל מוקדם מאד, ונאלץ להיות מלך, על אף גילו הצעיר ואי רצונו למלוך, הוא מנסה ללמוד את 'המקצוע', לכונן רפורמות נועזות, שאינו מצליח ליישמן, מאד דואג לעמו, מנסה להיפטר משרים נוכלים, אך מבין שאין הוא יכול לפעול בלי עזרה, עובר מרידה והשתלטות של צבאות זרים, מוגלה לאי בודד, ובספר ההמשך של קורצ'אק, הוא מתבגר, מבין מה עליו לעשות, מזים את המרידה, אך מוותר על המלוכה כדי להיות אדם פשוט.
קווי הדמיון בין שני המלכים מתבטאים, בין השאר, בילדותיות. גם המלך צ'ינגיס הראשון, המלך של צ'ינגיסטאן, הוא ילדותי במהותו. איזה תום מלווה את מעשיו, שלמספר, טוראן, שגדל בארה"ב, וגם לנו, הקוראים, הם נראים מגוחכים, אך אי אפשר שלא לחבבו.

המלך צ'ינגיס מולך על צ'ינגיסטאן, שהיא ממלכה בדיונית, שעל פי הספר יצאה מהאיחוד של ברית המועצות, ויש לה מלך שהוא דיקטטור, שכולו אהבה לעמו, ורצון להיטיב איתם. ולמה דיקטטור? כי הוא מינה את עצמו למלך. כי הערוץ הטלוויזיוני היחיד משדר רק דברים הקשורים אליו. כי הספר הלאומי 'צ'ינג-מאן-צ'וי', שכתב המלך מאמין בעולם טוב ומושלם, שכולו צדק ורווחה, אחדות סולידריות, רעות, מצפון חופשי ויושרה לאומית, אבל איש בממלכתו לא מעז לעשות משהו בניגוד לרצון המלך, וכולם רועדים ממנו.

דמותו ההזויה של המלך צ'ינגיס מזכירה לי את דמותו האמיתית, והלא-פחות-הזויה של מועמר קדאפי, שהיה שליטה של לוב. פולחן האישיות, הנשים שסביבו, ה'ספר הירוק' שכתב שמעמיד את הרווחה, החירות, החינוך והדמוקרטיה, כערכים עליונים, בעוד שדרכו במתנגדים לו עמדה בניגוד גמור לערכיו.
אי אפשר שלא לגחך מעט כשאנחנו רואים את הנאיביות של המלך צ'ינגיס. במיוחד כשאזרחי צ'ינגיסטן מפחדים ממנו מאד, ואילו הוא מדבר על דמוקרטיה. אבל מתחת לכל זה, יש למלך צ'ינגיס, לב גדול, שכולו מוקדש למדינתו הקטנה. היא מבחינתו מרכז העולם, והוא יעשה הכל כדי להיטיב עימה.

שימו לב למילות ההימנון הלאומי וכיצד הן מזכירות את הפסוקים מתהילים: "צ'ינגיסטן, אם אפגע בך / זרועי תיקטע ממקומה. צ'ינגיסטן, אם אלעג לך/ תצנח לשוני בדממה" ("אם-אשכחך ירושלים - תשכח ימיני.  תדבק-לשוני, לחיכי - אם-לא אזכרכי" תהלים קלז, ה-ו)(, ומכאן ממשיך פתוס לאומי צ'ינגיסטני, שלמרות היותו פתוס, מרגיש טוראן המספר, רגש פטריוטי חבוי.
אין ספק שמדובר בספר סאטירי, עם מסר של המחבר על צורות שלטון מגוחכות, הבוחנות מה בין דיקטטורה לדמוקרטיה, ועל האבסורד שבין מה שאומרים המנהיגים לבין מה שהם מבצעים בפועל.
ספר זורם, קליל, ועם זאת, מעורר מחשבה.



יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

בנדיט מאת איתמר אורלב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'בנדיט' הוא ספר הביכורים (הראשון) של איתמר אורלב, וכבר זכה בפרס. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס לשנת 2015.
הכתיבה קולחת, ועשירה בגווני קולות. קול האב הזקן, סטפן, הפולני הגוי, שגם בצעירותו וגם בזקנתו, אינו מפסיק לקלל, וקולו של טאדק המספר, שהוא בנו הצעיר. טאדק רושם רשימות ורוצה להיות סופר. שפתו רהוטה והוא חי בישראל.
המספר הצעיר, אינו שוכח לרגע את התקופה הקשה שעברה עליו ועל בני משפחתו, כשהאב היה חוזר שיכור הביתה ומכה אותם. ועוד יותר אין הוא מצליח לשכוח את אותן שנים קשות, כשהאב נטש לתקופות ארוכות, והאם נאבקה להשיג אוכל למשפחה, כשימים שלמים הם נותרים רעבים, והיא מובסת.

אך מעבר לתחושת הרעב והעוני, אין הוא מצליח לסלוח לאב על היעדרו כאב. ודווקא בגלל זה הוא נוסע אליו. כדי לשאול שאלות, כדי להתעמת, להבין, ולסגור מעגלים. זאת לאחר שאשתו לוקחת את בנו ועוזבת. במהלך הספר, בתוך הפלשבקים של חייו, אנו מגלים את הקושי שלו לתפקד כבעל, והקושי היותר גדול שלו לתפקד כאבא לבנו, הנובעים מהיעדר דמות האב בחייו.
במסע שעובר המספר עם אביו בפולין, ובכפר ילדותו, הוא מגלה אמיתות שלא היו ידועות לו כילד. כמו למשל, שהייתה לאביו משפחה שנייה, עם אישה וילדים, במקביל אליהם. אבל בעוד שהם הצטמצמו כולם בחדר אחד, הוא מגלה שהאב מכר שדות שהיו שייכים לאביו, ובכסף קנה בית לאשה ההיא.

הפער בין התנהגותו של האב אל אחרים, לבין התנהגותו בחיק המשפחה, קשה לו גם במסע: הבטתי בו והרגשתי שאני הולך ונחנק. לנגד עיני ראיתי אותו בין חבריו, חם, לבבי, מתעניין, המסמר של הערב, רגע לפני שהוא משתכר כל כך עד שהרעב שלו לאלימות ידחוף אותו להכות מישהו בלי רחמים, ואחר כך יחזור הביתה בזעם וירביץ לכולנו. ככל שאבא זרח יותר אני התקשיתי יותר לנשום. קמתי ויצאתי והלכתי משם" (ע' 329).

בהמשך, יטפל טאדק באביו הזקן, כמו שמטפל אב בבן. "אני עוזר לו לשכב במיטה. מכסה אותו בשמיכה, מאחל לו לילה טוב, ומתכונן ללכת לישון... מחכה שהדברים שסיפר יירגעו קצת, שהמוח שלי, שתמיד אני יכול לסמוך עליו, ירחיק את מגען הבלתי נסבל של העובדות ויעטוף אותן במארז נאה של סיפור" (ע' 297). האב הזקן, יגמול לו ברכות מפתיעה, באהבה, שמעולם לא העניק לו כילד, ובסיפורים, שבהם הוא מספר ללא כחל וסרק על מה שעשה, וחושף בפניו גם את מסכת העינויים שעבר כאסיר פוליטי במחנה מיידנק ובבניין הגסטפו, על-ידי הנאצים.
יחסו של הבן לאביו הוא אמביוולנטי: "אני אוהב אותו. אני שונא אותו. אני אוהב את האבא שלי שאני שונא" (ע' 308).
מומלץ.




יום שבת, 23 ביולי 2016

תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא סתם מופיעה ה"אהבה" בכותרת הספר בלא "הא הידיעה". אילו הייתה זו "האהבה", היינו מבינים שמדובר במושג האהבה ובמהותה. אבל לא.
כאן מדובר על תוחלת החיים של אהבה אחת,  של בחור אחד בשם לביא, העטוף במשפחתו בשנים האחרונות לחייו.

תוחלת חיים של כל דבר היא זמן מוקצב. כאן אנו נחשפים לתוחלות חיים של כמעט כל דבר: נחישות, ריב, סוד, רוח נעורים ועוד. מתי כל אחת מהן התחילה, וכיצד כולן קשורות באח הגוסס, בלביא. האם הן קיימות מהרגע שלביא נולד? האם מרגע שעמד על דעתו? או רק מהרגע שבו נודע לו שהוא חולה באיידס? האם הן מסתיימות ברגע מותו? או  נמשכות גם לאחר-מכן?
את כל השאלות האלה, ושאלות רבות אחרות, שואל את עצמו אחיו הצעיר של לביא, מיכאל, במהלך הרומן, שהוא לכאורה הספר הנכתב על-ידו ונפרש למולנו, וכל כולו מערכת היחסים בין האחים בילדותם, ומערכת היחסים שבין ששת האחים וההורים בשנים האחרונות. כל זה כרקע להתמודדות של לביא במחלה, וההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה איתה "טוסט זה סימן טוב מאד. התיאבון חוזר. זאת התחלה, זה הכיוון, זה סימן מעולה טוסט." כשהדדליין קרוב, התקווה נתלית אפילו בטוסט. חייכתי מבעד לעיניים טרוטות בכי." (ע' 238).

מחבר הספר, ינץ לוי, מעמיד למבחן, ומעמיד זה מול זה, את הכתיבה הספרותית אל מול האוטוביוגרפיה. ותוהה דרך מיכאל, עד כמה חייב הסופר להיצמד לעובדות, כשמדובר בסיפור אמיתי,  המועלה על הכתב, ועד כמה אפשר להשתמש בחירות הספרותית. מיכאל, האח, תוהה בכל פעם מחדש בסוגיה זו. אבל לכל אורך הדרך גוברת נאמנותו לאמת הביוגרפית, לאמת של החיים, שלא תמיד מייפה, ולא תמיד משאירה אותנו עם "הפי אנד", אבל היא החיים.
למולו כאנטיתזה, מוזכר ספר, שבו אמת ספרותית, שחלקה בדייה, ורק חלקה – אמת מהחיים. "הכשרון הוא שהפריע." חושב מיכאל על הסופרת "גיוס הכשרון לשם יצירת מקסם שווא חסר שחר, שהופך את הכאב לשעשוע ספרותי" (ע' 268). אל מול עיניה, הוא קורע את דפי ספרה, ומביע, ללא מילים, את מחאתו.

בהיותו צעיר, ולביא האח הבוגר, ספג מיכאל, עלבונות רבים מאחיו הגדול. אבל בתקופת המחלה, כשהוא שוהה ימים רבים מאד ליד מיטת אחיו החולה, אם בבית, ואם בהוספיס, מגלה מיכאל את האהבה, שהתגלתה לו באותן שעות קשות עם לביא. וכך הוא מתאר את הגעגוע אליה באזני חנניה לאחר מות לביא: "...האהבה נראתה כמו מה שמאפשר לך להרגיש במקום גם בזמנים הכי קשים. היא נראתה התשובה המוחצת לכל הספקות והשאלות והתהיות. היא נראתה כמו התרופה שלא מרפאת את החולי בעולם, אלא מאפשרת לחיות איתו." (ע' 304).





יום ראשון, 17 ביולי 2016

ולו שתי נשים מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופרת חוה עציוני-הלוי, שהיא פרופ' אמריטוס (בגימלאות) באוניברסיטת בר-אילן מתמקדת בספריה בדמויות הנשיות שבמקרא. את הנשים האלה, היא הופכת לנשים בשר-ודם, עם אמירה משלהן, ועם אופי, המתחשל, מטבע היותן חלק מחברה גברית בתקופת המקרא.
הפעם אלו חנה ופנינה. "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתֵים צוֹפִים מֵהַר אֶפְרַיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה... וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים... וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים... וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפַּיִם: כִּי אֶת חַנָּה אָהַב, וַאֲדֹנָי סָגַר רַחְמָה. וּכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כָּעַס, בַּעֲבוּר הרְּעִמָה..." מה שהפריע לסופרת, בקוראה את הפסוקים המקראיים היה, שהסופר המקראי מפגין אהדה רק כלפי חנה העקרה, ולא כלפי פנינה. חנה מצטיירת כאשה האהובה והפגועה, ופנינה, כאישה, שאינה אהובה על בעלה, וכמי שפוגעת בחנה.

הספר מביא את הספרים שכתבו חנה ופנינה, שתיהן סופרות, ושתיהן מלמדות תלמידים קרוא וכתוב, במשולב, תוך השלמה זו עם זו באחרית הימים.
השילוב בין קולותיהן העולים מן היומנים, הוא שילוב כרונולוגי, המשלים את התמונה משתי זוויות המבט של שתי הנשים.

מתוך ה'פתח דבר' של חנה: "אולי קראתם על תולדות חיינו... אבל מה שכתוב שם... הוא רק אפס קצהו של מה שאירע... אספר אף על המהמורות בחייו של בני, שמואל. הוא נביא ושופט מהולל בישראל, ואיש זולתי וזולת פנינה אינו יודע את אשר התחולל בנפשו... היו תקופות שבהן חיינו כנהר, שעל פני השטח מימיו בהירים ונוצצים ובתחתיתו מחלחלים זרמים עכורים, לבסוף חדר אליהם אור השמש ורווח לנו..."

מתוך ה'פתח דבר' של פנינה: "בספרי אספר על האורות וגם על הצללים החשוכים בחיי. על הסודות הכמוסים שלי. על הסערות שהתרגשו עליי, כשאישי אלקנה וצרתי חנה השליכו אותי לגיא צלמוות. אך אני בחרתי בחיים... איני בושה בחטאיי... לכן שפטו אותי, אך אנא, אל תחרצו את דיני לשבט."
זוהי סאגה רבת שנים, של שתי החברות, חנה ופנינה. חנה, יפיפיה, המחוזרת על-ידי בחורים רבים, ובמיוחד על-ידי חנוך העשיר, המוכן להעניק לה הכל. חנה מרגישה שאין הוא המיועד. היא מהססת. יש לה תחושה שנועדה למישהו אחר. שיש משימה בחייה, שאין היא יודעת טיבה, ולכן משיבה את פניו ריקם.

פנינה, נאה, אך – פחות מחנה. היא יצרית מאד, נכנעת לפיתויו של אלקנה הנער, ומתרצה להתמסר לו מבלי להבין את הסכנות שבכך.
לחרדתה, היא מגלה שהיא בהריון. אלקנה נוטל אחריות, מופיע עם אביו בביתם, והם מתחתנים. בליל הכלולות רואה אותו חברתה חנה, המבינה לתדהמתה שהוא המיועד שלה. מכאן העניינים הרגשיים מסתבכים. אלקנה מדגיש בכל הזדמנות את אהבתו לחנה. פנינה, הנותרת מושפלת ברבים, מוצאת את הדרך שלה לחיות.



יום ראשון, 10 ביולי 2016

האנאלפביתית שידעה לספור מאת יונָס יונָסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא היה לי ספק, שנָכונה לי חוויית קריאה מהנה ומחויכת בספר 'האנאלפביתית שידעה לספור', ואכן – לא התאכזבתי.
את הספר כתב יונָס יונָסון, הסופר השבדי, שכתב את 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". שני הספרים הפכו במהרה לרבי-מכר בינלאומיים, מה שמבסס את מעמדו של יונס יונסון כאחד מגדולי ההומוריסטים בספרות היום.
לכאורה אוסף גדול של אירועי נַאנְסֶנֽס (שטויות), של דברים לא הגיוניים. אך לאמיתו של דבר זהו רומן מבריק ושנון. ובדיוק לעניין זה מתייחס המוטו של פרק 1, במובאה של הוגה דעות אלמוני: "ההבדל בין טיפשות לגאונות הוא שלגאונות יש גבולות".
גיבורת הרומן היא נומבקו, נערה שחורה מסוואטו, בתקופה של האפרטהייד, ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה. נערה שהייתה אמורה לסיים את חייה מוקדם, כמו כל האחרים סביבה, עם אלכוהול, סמים ואפאטיות. כך גם אמה, וכנראה גם אביה, שמעולם לא הכירה. כבר מגיל חמש היא עובדת במחראות בפינוי חביות, אבל בניגוד לאלה שמסביבה, שמעולם לא למדו, ולכן נקראו אנאלפביתים, מגלה אמה עד מהרה, שבתה מסוגלת לֽחֲשֵׁב. היא כמובן מנצלת את זה לצרכיה, לרכישת אלכוהול, אך היא נפטרת צעירה, ונומבקו הופכת למנהלת מוכשרת. היא משנה את השיטה הכלכלית הנהוגה במקום, ויוצרת מקום ריווחי יותר. אך פיט דו טואה, הממונה עליה מטעם העירייה, מרגיש מאויים בגללה, ואינו יכול לסבול את חכמתה של שחורת העור. היא עוזבת, לראשונה בחייה את סוואטו, כשהיא כבר יודעת לקרוא ולכתוב.

היא מגיעה למרכז יוהנסבורג, בדרכה לספרייה הלאומית. אך ברגע שהיא נטועה על מקומה, נפעמת מהמכוניות הגדולות ומהתנועה על הכביש  - היא נדרסת. והנה שיטת ה"אפרטהייד". למרות שהיא זו שנפגעה – הנהג הוא 'מהנדס' לבן, ולכן היא האשמה, שנתנה לו לדרוס אותה. היא נשפטת לשבע שנות עבודה בביתו כמנקה. מכאן יתגלגלו העניינים אחרת לגמרי מהצפוי. נומבקו מנקה בביתו של ה'מהנדס', המוקף בגדרות חשמליות, כלבים, ושאר אמצעי הגנה. ה'מהנדס' אמור להיות מומחה בפצצות אטום. לאמיתו של דבר, הוא השיג כנראה את תוארו במירמה, וטיפשותו היא מהסוג של "ללא גבולות". נומבקו הולכת ומשכילה לצד ניקוי הבית, לומדת מהטלוויזיה בעודה מקרצפת את הרצפות, קוראת את כל הספרים שבביתו, שרובם בתחום הריאלי וההנדסי, ועד מהרה, קולט ה'מהנדס' ש"הזאתי-נו-מה-שמה" – כפי שהוא מכנה אותה במחשבתו, ולא רק במחשבתו, מתוך זלזול – מבינה יותר ממנו בכל נושא בעצם.

העלילה הופכת למסובכת מרגע לרגע. נומבקו מוצאת עצמה מסתובבת עם פצצת אטום ברחבי שבדיה (הלא-גרעינית), ביחד עם הולגר 1, סלסטין הזועמת, והולגר 2. בין דפי הספר אנו מוצאים אפילו את שמעון פרס, אהוד אולמרט ושני סוכני מוסד ישראלים. מצחיק, מבריק ומומלץ.

יום ראשון, 3 ביולי 2016

'ילד שלי' מאת מיכל עילם

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


מיכל עילם כתבה את ספרה בחורף 2012, במהלך שבעה חודשים, וכפי שהיא מגדירה אותו: "זהו סיפור מסע: ברגל, בעגלה ובנפש" (ע' 292).
שני מסעות בספר. הראשון הוא של יאקוב, הענק הרוסי, המחליט לקחת את "מאלצ'יק", נכדו הפעוט בן השנתיים, ולחפש את הקהילה היהודית שעליה שמע מחברו, שהפקיד בידיו ספר תנ"ך. "גם במערבולת ספקותיו, באמונתו החדשה לא פקפק. הוא פתח את הספר שנתן לו מויסי וקרא לאור העששית שהייתה תלויה באסם, על נופו של הגן בעדן... וכאשר הפיל אלוהים תרדמה על האדם כבתה העששית של יאקוב, חושך גמור נשתרר והוא שקע בשינה נטולת חלומות." (ע' 26).
כשהוא מגיע ליהודים, הם מָלִּים אותו ושמו משתנה ליעקב. הוא עולה עם הנכד לארץ, למושבה 'אילנות' בה כבר נמצא מויסי-משה. אנשי המושבה, רוחשים כבוד לגֵר הענק והשתקן, שבונה חלקת בית צנועה לידם, והוא מעבד את אדמותיו בשתיקה. אך אין הם מצליחים לעכל את מאלצ'יק. המחשבה, שאין הם יודעים מה בדיוק הקשר בין יעקב למאלצ'יק, ומי הם הוריו של הילד, אינה נותנת להם מנוח. הרכילות מגיעה לילדי המושבה דרך הוריהם, ודרך יחסו המשפיל וחסר הרגישות של דוד המורה. התוצאה היא נידוי כמעט גמור, ואלמלא היה מאלצ'יק בריון וחזק כסבו, היה הנזק גדול יותר.

יעקב היכה שורשים בארץ ישראל. אולם נכדו בודד, עד שהוא פוגש בשני בניו של עבד אלמג'יד, הבדואי ששומר בלילה על השדות של המושבה. הבנים: מועין ואמיר הופכים לאחיו של מאלצ'יק, לחלק ממנו. הוא מלמד אותם לקצור במגל, הם מלמדים אותו לשחות. מעתה יבלו את ימיהם יחד. "כמשולש שווה שוקים, משני צדי, שתי צלעותי, אמיר ומועין, קומתם זהה, הופעתם כה דומה עד שבחשכה יכלו לשטות גם בי, לא ידעתי מי הוא מי... נשימותיהם השלוות של השניים נגעו במיתרי לבי." (ע' 168).

כשהיה תינוק חלה מאלצ'יק והיה בסכנת חיים. יעקב ועבד אלמג'יד, לא משו ממיטתו. שניהם טיפלו בו לסירוגין במשך עשרה ימים, עד שהוא מתאושש. יעקב יודע שהוא חייב לעבד אלמג'יד את חייו של הילד. עבד אלמג'יד ירגיש מעתה שזהו הילד שלו, ומבחינת מאלצ'יק, יש לו שני אבות. המסע השני הוא שלו. עבד אלמג'יד מלמד אותו להיות גשש מעולה, למורת רוחו של יעקב, אף שאינו אומר דבר, וכשמאלצ'יק יחזור מהצבא, בו הוא משמש כגשש, הוא ישהה בעיקר בערב אלהייב, כפרו של עבד אלמג'יד. מצד שני, אמיר, בנו של עבד אלמג'יד נשלח לעזור ליעקב בשדות, והופך לאיכר, ליד ימינו של יעקב, ובמובן מסויים לבן. כך מתערבבים המושגים של אבות ובנים ומקבלים משמעות חדשה, תוך התעלמות מדעת החברה, הבדואית, מצד אחד, והיהודית, מצד שני.




יום ראשון, 26 ביוני 2016

אני מרגיש יותר טוב מאת דויד פואנקינוס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הדרמה המחשבתית שעוברת על הַמְּסַפֵּר בתחילת הספר, כשהוא מרגיש כאב בגבו התחתון ומתחיל "לאכול סרטים", הולכת ומתפתחת לכדי מחקר אישי שלו לגבי המניעים האפשריים לכאב. חרדתו גְּדֵלָה. אבל הדרך שבה הוא מתאר אותה, דווקא מעלה בנו חיוך. פעמים רבות במהלך הספר, חשתי שהדרך שבה בחר פואנקינוס להציג את אופיו של הַמְּסַפֵּר, מזכירה מאד את התנהגותו של וודי אלן בסרטיו. מין רצינות כזו, תהומית קצת, שדווקא גורמת לנו לחייך. למשל. בתו הבוגרת מתגוררת עם בן זוג בשם מישל. מכיוון שהוא מכיר מספר חברים לעבודה בשם זה, הוא חושב "לא ייתכן שבתי תחיה עם איש שנקרא בשם של חבר לעבודה"... או כשהוא עומד להיכנס לבדיקת ה-MRI, מציע לו הרופא שיבחר פיג'מה מהערימה וילבש אותה, כי המשטח קר. הוא מתלבט באיזו פיג'מה לבחור "...כל זה נעשה אבסורדי כל כך. הרי לא אעבור בדיקת MRI בפיג'מה מפוספסת..."

חלק מהפרקים בספר הם בני שתי שורות בעלות אותו אופי. שורה ראשונה מתארת את עוצמת הכאב ברגע הַסִּפֵּר, ושורה שנייה – את מצב הרוח.
"עוצמת הכאב: 6. מצב הרוח חרד" (ע' 20).
"עוצמת הכאב: 7. מצב הרוח: מרוקאי" (ע' 24).
"עוצמת הכאב: 8. מצב הרוח: מוכן להרוג" (ע' 25). 
העידכון הזה מצחיק, והפער שבין הרצינות שבה הוא מעביר את הנתונים על מצב בריאותו ונפשו, לבין החיוך שבו אנו מקבלים את המידע, מתבטא בדברי סופי: "יש בְּךָ מין שילוב מוזר. אֶצְלְךָ אף פעם אי אפשר לדעת אם אתה שמח או מוטרד", ובדברי פולין: "אתה מצחיק." הוא מגיב: "באמת, חשבתי שאני קודר" והיא עונה: "כן. יש בְּךָ שילוב כזה, שמוצא חן בעיני. כשמקשיבים לך קשה לדעת אם אתה הקורבן בסיפור הזה או שבעצם אתה זה שמושך בחוטים."

וגיבורנו זה, מחליט, שאם הבדיקות אומרות שהוא בסדר, צריך לבדוק למה כואב, או במילים אחרות, על מה מצביע סימפטום הכאב. מה הוא מאותת לו. מה הוא לא עשה נכון במהלך חייו שגרם לו לטראומה, או לכאב פסיכוטי. כדי להבין זאת הוא עושה דברים הזויים, "וודי-אלנים" שכאלה, כמו למשל: מופיע לראשונה בביתה של בתו בשלוש לפנות בוקר, כי באותו רגע התחשק לו לראות את ביתה ולהכיר את בן זוגה; הולך להתעמת עם מישהי, שבגיל 8 לא הזמינה אותו ליום הולדתה; ומכריח את גרושתו לעשות טקס פרידה "נכון": לצעוק, להטיח עלבונות ולשבור רהיטים.

אבל בנוסף להומור הדק, אנו מרוויחים גם כמה מסקנות חכמות והערות יפות כגון: "האם הייתי צריך לעמוד מול פני המוות כדי להבין שלא די להיות בחיים כדי לחיות?" או "כשסובלים מכאבים, לפעמים די לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב". מומלץ.